"מתי הייתי במיטה עם מישהו שאני אוהבת? בטח לא בחמש שנים האחרונות. גם לא בעשור. סטוץ פה, סטוץ שם, רומן צולע של שבועיים... הפעם האחרונה שאפשר להגיד שהיה פה משהו באמת באמת, היתה גם הראשונה, בטיול לאילת. הייתי אז בת שמונה-עשרה. נסעתי עם כמה חברים ישר אחרי טקס הסיום של התיכון, שבו היה לי תפקיד קטן של עפרוני במיוזיקל שהפיק המורה להתעמלות. עוד הייתי עם האיפור מההצגה ונוצות בשערות, ואולי גם זה היה חלק מהדבר הטוב שקרה לי, כי אולי הרגשתי קצת מחופשת, כמו שחקן שפתאום מקבל אנרגיה. היה נראה שאפילו הרגליים הקצרות שלי מתארכות קצת." מתוך הסיפור "הרוח החיה" כחול 18 הוא קובץ סיפורים קולח, משעשע ונוגע ללב. הסיפורים חושפים גלריה מגוונת של דמויות, שהמשותף לקולותיהן הוא צליל של אמת, והאהבה היא זאת שמניעה אותן: אהבת גבר לאשה, גבר לגבר ואשה לאשה. פגישה מקרית של גבר עם אהובתו לשעבר, שעקפה אותו על-פי כל סדר של הצלחה; גבר צעיר מאבד את בן-זוגו בנהר החוגגים של יום הגאווה, ויוצא למסע אובססיבי למציאתו; יחסים יוצאי דופן בין שתי נשות קריירות החולקות ביניהן סוד וסיפורים רבים אחרים המצליחים להפתיע כל פעם מחדש ולחשוף את מה שמסתתר מאחורי הקליפה החיצונית המטעה. "אני מת עליך בגלל הרגליים שלך' הוא אמר. למדתי כבר כשאומרים לך משהו כאילו בצחוק כדאי מאוד לבדוק אותו טוב טוב, להפשיט אותו מהתלבושת שלך ולשים אותו מול האור כמו שיקופית, בלי הרעש והמסביבים, רק המילים הערומות. אז יכול להיות שהוא איתי רק בגלל הרגליים?". מתוך הסיפור "להקת התחת הגדול"...

בפעם השניה שבה נ. ואני עשינו בצוותא את הקניות השבועיות בסופרמרקט קלטתי שבלי לקרוא לזה ככה הפכנו לזוג. זה היה אז שהאישה מהגבינות שאלה מה הקשר שלנו. אני לא יודע מה עבר לה בראש כשהיא שאלה את זה. נ. התעשת ראשון:"הוא אח שלי", היא נתחייכה: "איזה יופי. לא הייתי אומרת. אתם בכלל לא דומים."טוב, יש לנו אבא אחר, כי אמא התגרשה", והיא הוסיפה לנו פרוסת צ'דר חינם. שבוע אחר כך הוא סיפר לה שההורים שלנו חיים בחו"ל. ופעם אחרת, כשקנינו גבינות צרפתיות משובחות לקראת יום השנה שלנו יחד, הוא גילה לה שההורים יבואו לבקר. כשהוא עושה את זה אני שונא אותו. גם עם הגברת של הנקניקים הוא בקשר. לה הוא סיפר (כי גם היא שאלה) שהוא דוד שלי ("כזה דוד צעיר?"). הבשר והגבינות לא כל-כך רחוקים בסופרמרקט שלנו, ואני חושש שפעם אחת שתי הנשים האלה ישוו ביניהן את מה שהן יודעות עלינו. הייתי רוצה לחיות במקום אחר, שבו כולם יודעים עלינו אותו דבר, ושלא אכפת להם בכלל. ובינתיים אני נותן לו לעשות את הקניות השבועיות לבד. הוא קונה, אני מבשל, הוא מספר להן סיפורים, וגם אותם, את הסיפורים, אני מבשל בסוף. "הבקרים של שלישי וחמישי" הוא ספר סיפורים ראשון של דוד ארליך, יליד 1959, עיתונאי לשעבר ב"דבר", ו"הארץ", יוצרו של בית הקפה הספרותי "תמול שלשום" בירושלים. כמה מן הסיפורים פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות....

"בירושלים יש מקום קדוש אחד שלא צריך להקיז עליו דם -תמול שלשום" עמוס עוז "ליהודה עמיחי היה שולחן קבוע, גרוסמן הופיע כאן עם כל ספר חדש, ארי דה לוקה הזמין אותו לחוה שלו ליד רומא, ואשכול נבו כתב כאן את רב-המכר 'ארבעה בתים וגעגוע'" ארליך "בית קפה מעורר באנשים סוג של דעתנות. כולם מומחים, כולם חורצים משפט, אנשים נכנסים רעבים מדברים מהבטן. רותה המלצרית מבחינה שכשזה נוגע באוכל, אנשים מאבדים את הנימוס ואת הגבולות. הם מצפים שיאכילו אותם כאן ועכשיו. הם רוצים שתהיי אמא שלהם, הם מפילים עלייך את העלבונות והתסכולים שהצטברו להם בבטן מאז שהיו קטנים. הם עוד לא התיישבו וכבר צועקים עליך שלא הבאת להם תפריט. נתת תפריט? הם כועסים למה לא באת לקחת הזמנה. רק לקחת הזמנה. נתת את ההזמנה לפואד במטבח ומיד יכעסו שהאוכל עוד לא יצא. את אומרת להם " רגע, צריך לבשל את זה" אבל אין טעם להתווכח. ואחרי שיוצא אצלם הקטע הכי רע, הוא יוצא גם אצלה." רומן ההולך ונרקם בין מלצרית ירושלמית לסטודנט צרפתי הוא רק ציר אחד בעלילת הספר שבין דפיו משוטטות שלל דמויות שיש להן מכנה משותף: החיפוש אחר מקום ומשמעות. את היכרותו עם הזירה רכש דוד ארליך מ- 25 שנה כמייסד ומנהל בית הקפה הספרותי "תמול שלשום" בירושלים, ומאז הוא מתבונןן בסקרנות ואמפטיה במצעד האינסופי של דמויות ומצבים מתחלפים בשולחנות הקפה. יהודה עמיחי, עמוס עוז, בתיה גור, רונית מטלון, אהרן אפלפלד ורבים אחרים ראו בארליך חבר טוב, וייחסו חשיבות מיוחדת למקום שמשלב תרבות, אוכל וקפה. לא במקרה הם בחרו לקיים שם השקות של ספריהם החדשים. לכל שולחן בתמול שלשום יש סיפור משלו. למשל: את השולחן והכורסא שבה ישב עמיחי באופן קבוע שומרים ב"תמול שלשום" עד היום כפינת עמיחי של נוסטלגיה והשראה. "הכרתי מקרוב כמעט את כל הסופרים הגדולים בארץ. כולם היו הורי (במובן מסוים) וכולם היו בניי (הצעירים שבהם). מכל ספל קפה החכמתי, ובסוף למדתי דבר או שניים על אגו ועל צניעות, על יומרות ועל כישלונות. אף פעם לא השתכרתי וגם לא קיבלתי הרעלת קפה. אבל אין ספק שנדבקתי בחיידק שאי אפשר לטעות בו: היצר לספר סיפור." ארליך ל"קפה שירה" קדמו ספריו האחרים: "הבקרים של שלישי וחמישי" ו"כחול 10" שניהם בהוצאת ידיעות אחרונות. ...