בפעם השניה שבה נ. ואני עשינו בצוותא את הקניות השבועיות בסופרמרקט קלטתי שבלי לקרוא לזה ככה הפכנו לזוג. זה היה אז שהאישה מהגבינות שאלה מה הקשר שלנו. אני לא יודע מה עבר לה בראש כשהיא שאלה את זה. נ. התעשת ראשון:"הוא אח שלי", היא נתחייכה: "איזה יופי. לא הייתי אומרת. אתם בכלל לא דומים."טוב, יש לנו אבא אחר, כי אמא התגרשה", והיא הוסיפה לנו פרוסת צ'דר חינם. שבוע אחר כך הוא סיפר לה שההורים שלנו חיים בחו"ל. ופעם אחרת, כשקנינו גבינות צרפתיות משובחות לקראת יום השנה שלנו יחד, הוא גילה לה שההורים יבואו לבקר. כשהוא עושה את זה אני שונא אותו. גם עם הגברת של הנקניקים הוא בקשר. לה הוא סיפר (כי גם היא שאלה) שהוא דוד שלי ("כזה דוד צעיר?"). הבשר והגבינות לא כל-כך רחוקים בסופרמרקט שלנו, ואני חושש שפעם אחת שתי הנשים האלה ישוו ביניהן את מה שהן יודעות עלינו. הייתי רוצה לחיות במקום אחר, שבו כולם יודעים עלינו אותו דבר, ושלא אכפת להם בכלל. ובינתיים אני נותן לו לעשות את הקניות השבועיות לבד. הוא קונה, אני מבשל, הוא מספר להן סיפורים, וגם אותם, את הסיפורים, אני מבשל בסוף. "הבקרים של שלישי וחמישי" הוא ספר סיפורים ראשון של דוד ארליך, יליד 1959, עיתונאי לשעבר ב"דבר", ו"הארץ", יוצרו של בית הקפה הספרותי "תמול שלשום" בירושלים. כמה מן הסיפורים פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות.