"בירושלים יש מקום קדוש אחד שלא צריך להקיז עליו דם -תמול שלשום" עמוס עוז
"ליהודה עמיחי היה שולחן קבוע, גרוסמן הופיע כאן עם כל ספר חדש, ארי דה לוקה הזמין אותו לחוה שלו ליד רומא, ואשכול נבו כתב כאן את רב-המכר 'ארבעה בתים וגעגוע'" ארליך
"בית קפה מעורר באנשים סוג של דעתנות. כולם מומחים, כולם חורצים משפט, אנשים נכנסים רעבים מדברים מהבטן. רותה המלצרית מבחינה שכשזה נוגע באוכל, אנשים מאבדים את הנימוס ואת הגבולות. הם מצפים שיאכילו אותם כאן ועכשיו. הם רוצים שתהיי אמא שלהם, הם מפילים עלייך את העלבונות והתסכולים שהצטברו להם בבטן מאז שהיו קטנים. הם עוד לא התיישבו וכבר צועקים עליך שלא הבאת להם תפריט. נתת תפריט? הם כועסים למה לא באת לקחת הזמנה. רק לקחת הזמנה. נתת את ההזמנה לפואד במטבח ומיד יכעסו שהאוכל עוד לא יצא. את אומרת להם " רגע, צריך לבשל את זה" אבל אין טעם להתווכח. ואחרי שיוצא אצלם הקטע הכי רע, הוא יוצא גם אצלה."
רומן ההולך ונרקם בין מלצרית ירושלמית לסטודנט צרפתי הוא רק ציר אחד בעלילת הספר שבין דפיו משוטטות שלל דמויות שיש להן מכנה משותף: החיפוש אחר מקום ומשמעות.
את היכרותו עם הזירה רכש דוד ארליך מ- 25 שנה כמייסד ומנהל בית הקפה הספרותי "תמול שלשום" בירושלים, ומאז הוא מתבונןן בסקרנות ואמפטיה במצעד האינסופי של דמויות ומצבים מתחלפים בשולחנות הקפה.
יהודה עמיחי, עמוס עוז, בתיה גור, רונית מטלון, אהרן אפלפלד ורבים אחרים ראו בארליך חבר טוב, וייחסו חשיבות מיוחדת למקום שמשלב תרבות, אוכל וקפה. לא במקרה הם בחרו לקיים שם השקות של ספריהם החדשים. לכל שולחן בתמול שלשום יש סיפור משלו. למשל: את השולחן והכורסא שבה ישב עמיחי באופן קבוע שומרים ב"תמול שלשום" עד היום כפינת עמיחי של נוסטלגיה והשראה.
"הכרתי מקרוב כמעט את כל הסופרים הגדולים בארץ. כולם היו הורי (במובן מסוים) וכולם היו בניי (הצעירים שבהם). מכל ספל קפה החכמתי, ובסוף למדתי דבר או שניים על אגו ועל צניעות, על יומרות ועל כישלונות. אף פעם לא השתכרתי וגם לא קיבלתי הרעלת קפה. אבל אין ספק שנדבקתי בחיידק שאי אפשר לטעות בו: היצר לספר סיפור." ארליך
ל"קפה שירה" קדמו ספריו האחרים: "הבקרים של שלישי וחמישי" ו"כחול 10" שניהם בהוצאת ידיעות אחרונות.