“את סדרת "הלקחנים" שמתי כאן באתר ברשימת "אהובים על ילדי". מרי נורטון לקחה את הסנטימנט הבסיסי של כל ילד לחפש אנשים שהם ממש כמונו רק הרבה הרבה יותר קטנים, יחד עם התחושה הטבעית של רוב המבוגרים שכל המחטים, סיכות הביטחון, בדלי העיפרון, המחקים והכפיות לא סתם הולכים לאיבוד ונעלמים כי אנחנו בעלים של יותר מדי חפצים ורשלנים מכדי לשמור עליהם, אלא שיש מישהו שבאופן אקטיבי לוקח לנו אותם. "הלקחנים" שהיא המציאה”

“לא נעים לומר, אבל סאגת הלקחנים מרגישה קצת מגוחכת בהתחלה. זה קשור לאפיות הזו, אולי; התחושה שדברים צריכים להיות נורא... מודגשים. מוגזמים. דרמטיים. הלקחנים כה קטנים! הבית כה גדול! מעונית כה צווחנית! הררית כה סקרנית! אעעעע בן אנוש!!!!! וזה יופי, מה שקורה פה; כי העסק הזה נפרם, במשך חמישה ספרים משוגעים לגמרי. מספר ילדים שכולו סיפור אגדה, ברוח מטופשת ואפילו קצת צינית (על הגיבורים שלו, על החיים, על הדר”

“בילדותינו לא היתה לנו כמעט פנטזיה. לא היו שדונים ואלפים וגובלינים. גם לא מכשפים, וקוסמים, ופיות. אלה היו שייכים לאגדות של הילדים הקטנים. אבל לא אחרי גיל הגן. הפנטזיות שלנו היו אנשים קטנים, או כאלה ששינו גודל לסירוגין. תזכרו מה ראינו בטלוויזיה: נילס הולגרסן ואווזי הבר שלו, גברת פלפלת עם הכפית שלה, הדרדסים, הקטקטים, הדבורה מאיה.... וכך גם בספרים. הלקחנים הוא ספר שגיבוריו קטנים. אנשים של ממש, אבל”

“אחד הספרים האהובים מילדותי, הזכרון שלו מעלה חיוך מאושר ודי מטופש על פניי. סיפור נהדר וקולח ויש בו הכל, במלחמת העולם השניה נשלחו ילדים שבתיהם היו בחזית להתארח באיזורים שלווים יותר (מוכר לכם?). אז שלשה ילדים נשלחים אל הגב' פרייס, הם מגלים שהיא מכשפה מתלמדת הלומדת בהתכתבות מפרופסור בראון. כשאר השיעור האחרון אינו מגיע עולים ארבעתם על המיטה ומעופפים להם אל הפרופסור, רק ע"מ לגלות שהוא שרלטן שאיננו”

“את סדרת "הלקחנים" שמתי כאן באתר ברשימת "אהובים על ילדי". מרי נורטון לקחה את הסנטימנט הבסיסי של כל ילד לחפש אנשים שהם ממש כמונו רק הרבה הרבה יותר קטנים, יחד עם התחושה הטבעית של רוב המבוגרים שכל המחטים, סיכות הביטחון, בדלי העיפרון, המחקים והכפיות לא סתם הולכים לאיבוד ונעלמים כי אנחנו בעלים של יותר מדי חפצים ורשלנים מכדי לשמור עליהם, אלא שיש מישהו שבאופן אקטיבי לוקח לנו אותם. "הלקחנים" שהיא המציאה”

“לא נעים לומר, אבל סאגת הלקחנים מרגישה קצת מגוחכת בהתחלה. זה קשור לאפיות הזו, אולי; התחושה שדברים צריכים להיות נורא... מודגשים. מוגזמים. דרמטיים. הלקחנים כה קטנים! הבית כה גדול! מעונית כה צווחנית! הררית כה סקרנית! אעעעע בן אנוש!!!!! וזה יופי, מה שקורה פה; כי העסק הזה נפרם, במשך חמישה ספרים משוגעים לגמרי. מספר ילדים שכולו סיפור אגדה, ברוח מטופשת ואפילו קצת צינית (על הגיבורים שלו, על החיים, על הדר”

“בילדותינו לא היתה לנו כמעט פנטזיה. לא היו שדונים ואלפים וגובלינים. גם לא מכשפים, וקוסמים, ופיות. אלה היו שייכים לאגדות של הילדים הקטנים. אבל לא אחרי גיל הגן. הפנטזיות שלנו היו אנשים קטנים, או כאלה ששינו גודל לסירוגין. תזכרו מה ראינו בטלוויזיה: נילס הולגרסן ואווזי הבר שלו, גברת פלפלת עם הכפית שלה, הדרדסים, הקטקטים, הדבורה מאיה.... וכך גם בספרים. הלקחנים הוא ספר שגיבוריו קטנים. אנשים של ממש, אבל”

“אחד הספרים האהובים מילדותי, הזכרון שלו מעלה חיוך מאושר ודי מטופש על פניי. סיפור נהדר וקולח ויש בו הכל, במלחמת העולם השניה נשלחו ילדים שבתיהם היו בחזית להתארח באיזורים שלווים יותר (מוכר לכם?). אז שלשה ילדים נשלחים אל הגב' פרייס, הם מגלים שהיא מכשפה מתלמדת הלומדת בהתכתבות מפרופסור בראון. כשאר השיעור האחרון אינו מגיע עולים ארבעתם על המיטה ומעופפים להם אל הפרופסור, רק ע"מ לגלות שהוא שרלטן שאיננו”