חיים תדמון

חיים תדמון

סופר


1.
הרומאן של חיים תדמון - 'סלמן רושדי, מלון "ארבעת הפרחים", פאריס' - הוא פנינה נדירה ביופיה, שדומה שמובטח לה מקום בשורה הראשונה של ספרות הזמן האחרון. זהו ספר אנושי מאוד, רצוף אימאז'ים חזקים, הסתכלויות רגישות (לעיתים קומיות) - ספר המעצב בחוכמה את מצב - המתח של קורבן מול רוצחו הפוטנציאלי. הסופר סלמן רושדי מסתתר במלון בפאריס, תחת זהות בדויה של יהודי פרסי גולה. מי שנשלח להורגו מתגורר באותו מלון, בחדר הסמוך, בלי שיידע שהיהודי הפרסי (שאחריו הוא עוקב בסקרנות אנושית ומרוב בדידות) הוא - הוא סלמן רושדי, קורבנו המיועד. ראש השירותים החשאיים בטהרן אומנם מיטיב לדעת היכן נמצא רושדי, אבל נמנע מלמסור את המידע לשליחו. וגם רושדי עצמו מבין עד מהרה מיהו שכנו, אבל שומר את ידיעתו לעצמו ונמנע מלהתגונן מפניו. ההימנעות - מפעולה משותפת לשלושה, איש - איש מסיבותיו שלו ; והעיקר - ידידות מורכבת ומוזרה מתפתחת בין ה"קורבן" לרודפו, ידידות שמשנה את חיי שניהם. כזה הוא מצב - העניינים הבסיסי בספרו של תדמון, והסיטואציה החיצונית מנוצלת לעלילת - חיפוש אחרת, נפשית. רושדי, הסופר המהולל שקנאי - דת מבקשים לקחת את חייו, הוא רושדי של הספר, אך לא בדיוק. למשל, רושדי הבדוי של תדמון לא נולד בבומביי אלא בכפר נידח באיראן. מה שמעניין את תדמון הוא מצבו של האדם כשעליו להיות מודע שעה - שעה למותו האפשרי הקרוב, כשעליו לדמיין שהוא מת: מה המוות הזה עושה לחייו; איך ההתמודדות עם האימה הופכת אותם לחיים שהם לא סתם עניין של הרגל; איך המוות - אותו ריק שחור שבו עצמו אין כלום - כשהוא שואב הכל לתוכו, גם גורם להתפרצות הפוכה של אורות. ומן הצד האחר: מה עושה לקיחת - חיים לחייו של הרוצח הפוטנציאלי. הקורבן המדמיין את מותו ואת רודפו, והרודף המדמיין את קורבנו, מפתחים יחסי תלות מורכבים. בחלקים מספרו של תדמון נפרצים הגבולות בין ה"רוצח" כדמות עצמאית לבין היותו בדיה ספרותית של רושדי. והמוות מספק לדמיון היוצר שורה של ספק - מטאפורות ספק השתקפויות מנוגדות, המסייעות בהבנת החיים, החופש, השלווה וההימנעות האקטיבית. המיניאטורות הפרסיות המופתיות, והחיידקים שהאיראנים מתכוונים להשמיד בעזרתם את אירופה ("קטני - ארץ"), הם שני צדדים הפוכים של אותה מטבע. זהו ספרו השני של תדמון. הקודם היה: 'רוסיה היא ארץ גדולה מאוד' (1989)....

2.
3.
בספרו השלישי, הזהב והנחושת, מביא חיים תדמון את סיפורו של סימן-טוב, שלא היה מסוגל לעמוד בפני כוחה המוחץ של עדינותו שלו עצמו ושגם חברתו ללילה אחד לא עמדה בה; את סיפורו של זה, שמדי לילה, מייד כשהיה עולה על מיטתו, היה עליו להופיע בפני ועדת-חקירה; את סיפורו של מי שיושב במקום הקטן ביותר ושומע את קולות המים שבכל צינורות העולם; וכמו כן את סיפור "קו החטא" המוליך מתלס שחי ביוון במאה השישית לפני-הספירה עד לאלברט איינשטיין. חיים תדמון כותב בכשרון רב פרוזה מדודה ומדויקת היורדת עד לפרטיו הפיזיים והכימיים של החומר. התודעה המפורטת והחומרית שנפרשת בסיפורים מתנהלת בקצב של התבוננות שהויה במצב האנושי. לא אחת מקבלת סתמיות החיים ממדים של התגלות. היומיום האפרורי זוכה בה להארה של עין חדה שאינה מחמיצה אף פרט. עמדתו של חיים תדמון כסופר היא של ויתור על עלילות מפעימות אבל מצד שני אין בו שמץ של ייאוש. הטון המאופק והמדוד מצמצם עד דק את המרחק בין זמן הסיפור לזמן המסופר. מבעד למבע המאופק והמתון פורצות לעיתים תגובות של כאב ושל חלחלה, אך הכול נכתב תחת שבט ביקורתה של רפלקסיה מתמדת. זוהי פרוזה מופלאה המתקיימת במקום ובזמן מופשטים ויוצרת מצבים חידתיים ובכך גם מתכתבת בתחכום רב עם 'ספר המעשים' של עגנון. ספריו הקודמים של חיים תדמון: רוסיה היא ארץ גדולה מאד ("עמודים לספרות", הוצאת זמורה ביתן, 1988); סלמן רושדי, מלון ארבעת הפרחים, פריס ("הספרייה החדשה", הקיבוץ המאוחד, 1998)....






©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ