בספרו השלישי, הזהב והנחושת, מביא חיים תדמון את סיפורו של סימן-טוב, שלא היה מסוגל לעמוד בפני כוחה המוחץ של עדינותו שלו עצמו ושגם חברתו ללילה אחד לא עמדה בה; את סיפורו של זה, שמדי לילה, מייד כשהיה עולה על מיטתו, היה עליו להופיע בפני ועדת-חקירה; את סיפורו של מי שיושב במקום הקטן ביותר ושומע את קולות המים שבכל צינורות העולם; וכמו כן את סיפור "קו החטא" המוליך מתלס שחי ביוון במאה השישית לפני-הספירה עד לאלברט איינשטיין.
חיים תדמון כותב בכשרון רב פרוזה מדודה ומדויקת היורדת עד לפרטיו הפיזיים והכימיים של החומר. התודעה המפורטת והחומרית שנפרשת בסיפורים מתנהלת בקצב של התבוננות שהויה במצב האנושי. לא אחת מקבלת סתמיות החיים ממדים של התגלות. היומיום האפרורי זוכה בה להארה של עין חדה שאינה מחמיצה אף פרט. עמדתו של חיים תדמון כסופר היא של ויתור על עלילות מפעימות אבל מצד שני אין בו שמץ של ייאוש. הטון המאופק והמדוד מצמצם עד דק את המרחק בין זמן הסיפור לזמן המסופר. מבעד למבע המאופק והמתון פורצות לעיתים תגובות של כאב ושל חלחלה, אך הכול נכתב תחת שבט ביקורתה של רפלקסיה מתמדת. זוהי פרוזה מופלאה המתקיימת במקום ובזמן מופשטים ויוצרת מצבים חידתיים ובכך גם מתכתבת בתחכום רב עם 'ספר המעשים' של עגנון.
ספריו הקודמים של חיים תדמון: רוסיה היא ארץ גדולה מאד ("עמודים לספרות", הוצאת זמורה ביתן, 1988); סלמן רושדי, מלון ארבעת הפרחים, פריס ("הספרייה החדשה", הקיבוץ המאוחד, 1998).