144 תצלומים, חלקם נדירים כריכה קשה, הפקה מהודרת עיצוב ויזואלי: פנסי, ראובן רזניק הסיפור שלא סופר אודות העלייה הראשונה ומייסדי זכרון יעקב. ספר קריאה נאמן לעובדות היסטוריות. "פעמון סדוק" הינו ספר קריאה נאמן לעובדות ההיסטוריות. אני חושב שתקופות ומקומות הם ביטוי לשאיפות ומעשים של בני אדם. ברוח זו כתבתי פסיפס על מאות אנשים שפעלו במשך חמישים שנה. סך חייהם הצטבר לתקופת העלייה הראשונה. הציר המרכזי של העלילה מתחקה אחרי קורותיהם של אנשי זכרון יעקב, וכאשר זירת הפעילות המשמעותית של התקופה מתרחשת במושבות אחרות ובארצות אחרות, הסיפור נודד אליהן. בסופו של מסע ספרותי-היסטורי הנפרש על פני שלוש יבשות, עולה תמונת מציאות אנושית, שיש בה מרוח האדם ומרוח הזמן. התחלתי לאסוף חומרים ששימשו אותי לכתיבת "פעמון סדוק" בשנת 1988. סיימתי לכתוב אותו ב-2005. ספר שנכתב במהלך כל כך הרבה שנים הוא בהכרח תהליכי. גילויים של חומרים חדשים וההצטברות של חיי, הרחיבו את תפיסת המציאות שלי והעשירו את הספר. למדתי את האנשים שכתבתי עליהם וזיהיתי תווי אופי שלהם באמצעות מכתבים שכתבו וקיבלו, יומנים אישיים, דברים שהשמיעו ונרשמו בפרוטוקולים או בזיכרונם של השומעים, טקסטים שפרסמו בעיתונים, דוחות רפואיים, תמונות. צירפתי פרטי פרטים קטנים, טפלים כביכול, עד שעלה בידי להפיח רוח אנושית בדמויות שטוחות ושכוחות – כאלה שהפכו למיתוס חד מימדי, לשם של רחוב או שנמחקו מהזיכרון. בין גיבורי הספר ישנן דמויות היסטוריות מוכרות שהשפעתן על התקופה בולטת, ביניהם הבארון בנימין אדמונד דה רוטשילד, אליעזר בן יהודה, ד"ר הלל יפה, נפתלי הרץ אימבר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אחד העם, בנימין זאב הרצל, חיים ויצמן, אהרון אהרונסון, מאיר דיזנגוף, אלעזר רוקח, אליס ולורנס אוליפנט, ואחרים. בצד הדמויות המוכרות פועלים איכרים פשוטים ולא ידועים; השפעתם השקטה על מהלך ההיסטוריה גדולה ממה שנראה לעין, זאת בכוח ההתמדה והחתירה העקשנית שלהם, היום יומית. את הפסיפס האנושי משלימים הרפתקנים, הוזים, נוכלים ושאר טיפוסים המאכלסים תקופה ושותפים למארג החיים התוסס. קרבת ההשקפות ביני ובין אנשי העלייה הראשונה הניעה אותי להשקיע את עצמי בעבודה בהיקף כזה. האנשים האלה באו לכאן עם תפיסת עולם שוחרת חיים וחירות. למרות המציאות המייאשת הם לא נשברו ולא חדלו להיאבק על הזכות והאפשרות לחיות כרצונם. היה לי חשוב לספר את סיפורם ולתמוך ברעיון של חיים וחירות. ...

לא תכננתי לכתוב את "אפס אחוז". לילה אחד בקיץ 1998 התעוררתי והתחלתי לכתוב על הפציעה שלי, שאירעה שלוש-עשרה שנה קודם לכן. במשך כל השנים האלה לא חשבתי על הפציעה ולא הייתה לי כוונה לחטט בה. לפתע הטראומה המודחקת עלתה לתודעה שלי. כבר לא הייתי בתוכה והיא לא בתוכי. יכולתי לכתוב עליה. כתבתי, בבת אחת, במשך שלושה שבועות רצופים. כשקראתי את הטקסט הבחנתי שהצלחתי לתת גם לאחרים כניסה לתוך החוויה הפרטית שלי. הרגשתי שהצלחתי לחדור ללב חווית הפציעה שלי, של אדם צעיר ובריא שנעשה ביום אחד למשותק, חסר אונים וקהה רגש. עלה בידי לבטא בגילוי לב את מה שהתחולל בתוכי - את המחשבות והתחושות שקשה היה לי להודות בהן אף ביני לביני. החשיפה הזאת הבהירה לי שהמחשבות והתחושות הכמוסות האלה, שבושתי בהן, הן אנושיות וטבעיות. ייתכן שהצלחתי לבטא את הטראומה משום שהפציעה שלי הייתה מטופשת ומיותרת, נקייה מהרואיות ודראמה; אלה מעוררות רושם עז ומפריעות להבין דברים. הטראומה שלי נגרמה מהפציעה והמגבלות הפיזיות, ויותר מכך מההכרה בעובדה שנבגדתי על ידי הצבא והמדינה שלי. הזיהוי הזה הוביל אותי לכתיבת ספר קשוח, שאין בו שום ריכוך של המציאות הישראלית ועם זאת אינו תלונתי. לא נעשיתי מריר. הצלחתי להבחין בין הצורך בצבא למען הבטחת הקיום בארץ הזאת, ובין הנחיצות לחשוף במערומיהם עוולות שהמדינה, הצבא, רופאיו ומפקדיו מעוללים בחסות הצורך הזה. הייתי טירון בגולני. צעיר ועקשן. במהלך מסע גיבוש לסיירת נשאתי על גבי תרמיל במשקל 50 קילו למשך 36 שעות. הרצועות של התרמיל חסמו לי את זרימת הדם לידיים; כלי הדם ורקמות השריר והעצב מתו. יד ימין שלי שותקה והייתי על סף נמק וקטיעה. בסופו של דבר, רופאים בבית החולים רמב"ם הצילו לי את היד והיום היא מתפקדת, פחות או יותר. "אפס אחוז" מספר את החוויה האישית שלי בתוך חוויה ישראלית משותפת – השירות בצה"ל. מבין הספרים שכתבתי עד כה, זה הספר הקרוב ללבי ביותר; בכתיבתו מצאתי את הטון שלי. ...

"על סף ותהום" פורש את יריעת חייו של המחבר מילדותו בצ'כיה-הונגריה, נעוריו במחנות ריכוז וחייו הבוגרים בזכרון יעקב. המחבר חושף בגילוי לב את חוויותיו, ופותח לקורא חלון לחוויית חיים שאינה מוכרת לו. הספר כתוב בעדינות, שזור הומור דק וראייה מפוכחת ואופטימית גם יחד. אישי ואנושי....