לא תכננתי לכתוב את "אפס אחוז". לילה אחד בקיץ 1998 התעוררתי והתחלתי לכתוב על הפציעה שלי, שאירעה שלוש-עשרה שנה קודם לכן. במשך כל השנים האלה לא חשבתי על הפציעה ולא הייתה לי כוונה לחטט בה. לפתע הטראומה המודחקת עלתה לתודעה שלי. כבר לא הייתי בתוכה והיא לא בתוכי. יכולתי לכתוב עליה. כתבתי, בבת אחת, במשך שלושה שבועות רצופים. כשקראתי את הטקסט הבחנתי שהצלחתי לתת גם לאחרים כניסה לתוך החוויה הפרטית שלי.

הרגשתי שהצלחתי לחדור ללב חווית הפציעה שלי, של אדם צעיר ובריא שנעשה ביום אחד למשותק, חסר אונים וקהה רגש. עלה בידי לבטא בגילוי לב את מה שהתחולל בתוכי - את המחשבות והתחושות שקשה היה לי להודות בהן אף ביני לביני. החשיפה הזאת הבהירה לי שהמחשבות והתחושות הכמוסות האלה, שבושתי בהן, הן אנושיות וטבעיות.

ייתכן שהצלחתי לבטא את הטראומה משום שהפציעה שלי הייתה מטופשת ומיותרת, נקייה מהרואיות ודראמה; אלה מעוררות רושם עז ומפריעות להבין דברים. הטראומה שלי נגרמה מהפציעה והמגבלות הפיזיות, ויותר מכך מההכרה בעובדה שנבגדתי על ידי הצבא והמדינה שלי. הזיהוי הזה הוביל אותי לכתיבת ספר קשוח, שאין בו שום ריכוך של המציאות הישראלית ועם זאת אינו תלונתי. לא נעשיתי מריר. הצלחתי להבחין בין הצורך בצבא למען הבטחת הקיום בארץ הזאת, ובין הנחיצות לחשוף במערומיהם עוולות שהמדינה, הצבא, רופאיו ומפקדיו מעוללים בחסות הצורך הזה.

הייתי טירון בגולני. צעיר ועקשן. במהלך מסע גיבוש לסיירת נשאתי על גבי תרמיל במשקל 50 קילו למשך 36 שעות. הרצועות של התרמיל חסמו לי את זרימת הדם לידיים; כלי הדם ורקמות השריר והעצב מתו. יד ימין שלי שותקה והייתי על סף נמק וקטיעה. בסופו של דבר, רופאים בבית החולים רמב"ם הצילו לי את היד והיום היא מתפקדת, פחות או יותר.

"אפס אחוז" מספר את החוויה האישית שלי בתוך חוויה ישראלית משותפת – השירות בצה"ל. מבין הספרים שכתבתי עד כה, זה הספר הקרוב ללבי ביותר; בכתיבתו מצאתי את הטון שלי.

איתי בחור

איתי בחור, סופר, נולד בזכרון-יעקב, 1966. ספרו הראשון של איתי בחור, מאקס יצא לאור במאי 1996. מאקס הוא סיפורו של מתאבד, אשר כותב את זכרונותיו ברגעיו האחרונים - מרגע שבלע גלולות שינה ועד לאובדן ההכרה. מאקס מנסה לחדור את חווית ההתאבדות החסומה מעיני החיים ונבחר עם צאתו לאור ללימוד באונ... המשך לקרוא

שם הספר
מאקס - הביא לדפוס מן העיזבון
פעמון סדוק
שיחות יין
על סף ותהום