זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ורצו לומר. זהו גם סיפורה של יהירות. יותר מכול, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה. אבל אין זה סיפור מפתיע. "מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם של "ניצי הפת'ח ו'הנשרים האדומים' מג'נין במעופם לירושלים", כך כתב זאב בנימין בגין למחרת טקס החתימה על הסכם אוסלו בוושינגטון ב-1933, והוסיף: "הגשמת השאיפות הלאומיות של הערבים בג'נין ובנותיה מוכרחה להרעיש את סכנין ושכנותיה". במשך 66 השנים הבאות המשיך בגין להתריע, בעשרות מאמרים המכונסים בספר זה, מפני הבלתי נמנע: "בלחץ האלימות תיתבע ממשלת ישראל למסור שטחים נוספים מנחלתנו, ועוד, ועוד, עד שתאמר 'די, עד כאן', והאשליה תקרוס, ויהודים וערבים ישלמו מחיר" - תחזית שאימתותה הוכחה בימים אלה. הספר הוא מעין יומן אירועים המבהיר שכשלון הסכם אוסלו אינו מקרי: זרע הפורענות נטמן ביום חתימתו. הבנה זו היא תנאי להערכת מצב מפוכחת המתחייבת היום, לנוכח ההכרה הגוברת כי הנחות-היסוד של הסכם אוסלו הופרכו....

קווי עימות הוא אסופת מאמרים מאת חבר הכנסת זאב בנימין בגין, הנחלקת לארבעה פרקים: קווים בציונות (סוגיות היסוד של צדקת הציונות ויחסה לאומה הערבית), קווים מדיניים (בטחון ישראל והתהליך המדיני בין השנים 1988-1992 ) . קווים פנימיים (מאמרי פולמוס עם השמאל) ובקווים לחברה מתוקנת (סוגיות בדמוקרטיה הישראלית, חופש הביטוי וכללי התנהגות ציבורית). זאב ב. בגין מבטא את הזרם המרכזי בליכוד. עמדתו נשענת על שתי זכויות יסוד משולבות: זכות העם היהודי לארץ ישראל וזכות מדינת היהודים לבטחון לאומי. בשנים בהן הסכם קמפ דייוויד נחשב לגרוטאה פוליטית, ובזמן שבו התקווה למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב נחשבה לחריגה, הוא הסביר בעקביות את חשיבותה של דרך ומדיניות זו. גישתו לדמוקרטיה נשענת על הצורך להגיע להסכם ולפשרה בטרם מנסים להגיע להכרעה. מזאת נגזר הצורך בשכנוע ומכאן חיוניותו של חופש הביטוי. ...