“אני קורא ספר לא-ארוך שנדמה בתחילה שהוא פרי הדמיון אבל רק בהמשך אני מגלה שאת הסיפור "הזה" כאילו קראתי כבר בעשרות גרסאות שונות... חנה קראל הסופרת הפולניה יהודיה כותבת על מאמציה של צעירה יהודיה בזמן השואה להציל את עצמה ועל ידי כך גם להציל את בעלה. היא מוסרת את העובדות במין אפיזודות קצרות כתובות כמו שירה בלשון הווה במין ריחוק כאילו ללא רגש. אך האמת היא שאין צורך להוסיף רגשות כי הדברים שקורים לאותה צעי”

“היא מגיעה למסקנה שחייה הם נושא לספר. או אפילו לסרט. פעם בשנה יש לה חופשה, תמיד בקיץ. היא מקדישה אותה לחיפוש אחר סופר טוב. הסופר אומר שאמנם חייה ראויים לספר, אבל היא חייבת לכתוב אותו בעצמה. (עמודים 144-145) על הכריכה תמונת כורסא. ירוקה. הכורסא ריקה. בחלון עץ לימון. הכורסא עוברת כמוטיב לכל אורך הספר המצויין הזה : שוב מלך לב אדום שכתבה חנה קראל. הכורסא היא סמל ליום שבו תצא גיבורת הספר מ”

“דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה. זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את”

“ספר קטן גדול. אמנם סיפור שואה, לא מתאים לקריאה בכל זמן, לפחות אצלי זה כך. הספר הזה ,עוצמתו בצמצום שאך מבליט את גודל הזוועה מביא אותה לתמצית מזוקקת של הרוע, האימה ומבליט את כוחה של האהבה. כמו אש תמיד שבערה בליבה של איזולדה גרמה לה להיות בתנועה בלתי פוסקת ובלי יאוש ורחמים עצמיים לנוע לכיוון מקום המצאו של בעלה אהובה ממוקדת מטרה התגברה על קשיים ואימה עד שמצאה אותו. ניצחון של רוח האדם. כדאי לקרא.”

“אני קורא ספר לא-ארוך שנדמה בתחילה שהוא פרי הדמיון אבל רק בהמשך אני מגלה שאת הסיפור "הזה" כאילו קראתי כבר בעשרות גרסאות שונות... חנה קראל הסופרת הפולניה יהודיה כותבת על מאמציה של צעירה יהודיה בזמן השואה להציל את עצמה ועל ידי כך גם להציל את בעלה. היא מוסרת את העובדות במין אפיזודות קצרות כתובות כמו שירה בלשון הווה במין ריחוק כאילו ללא רגש. אך האמת היא שאין צורך להוסיף רגשות כי הדברים שקורים לאותה צעי”

“היא מגיעה למסקנה שחייה הם נושא לספר. או אפילו לסרט. פעם בשנה יש לה חופשה, תמיד בקיץ. היא מקדישה אותה לחיפוש אחר סופר טוב. הסופר אומר שאמנם חייה ראויים לספר, אבל היא חייבת לכתוב אותו בעצמה. (עמודים 144-145) על הכריכה תמונת כורסא. ירוקה. הכורסא ריקה. בחלון עץ לימון. הכורסא עוברת כמוטיב לכל אורך הספר המצויין הזה : שוב מלך לב אדום שכתבה חנה קראל. הכורסא היא סמל ליום שבו תצא גיבורת הספר מ”

“דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה. זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את”

“ספר קטן גדול. אמנם סיפור שואה, לא מתאים לקריאה בכל זמן, לפחות אצלי זה כך. הספר הזה ,עוצמתו בצמצום שאך מבליט את גודל הזוועה מביא אותה לתמצית מזוקקת של הרוע, האימה ומבליט את כוחה של האהבה. כמו אש תמיד שבערה בליבה של איזולדה גרמה לה להיות בתנועה בלתי פוסקת ובלי יאוש ורחמים עצמיים לנוע לכיוון מקום המצאו של בעלה אהובה ממוקדת מטרה התגברה על קשיים ואימה עד שמצאה אותו. ניצחון של רוח האדם. כדאי לקרא.”