יוצא שדווקא עכשיו, כשמושגים כמו 'חופש הביטוי', 'צנזורה', 'אומנות', 'תרבות' ו'מירי רגב' מקושרים על ידי אנשים מסוימים לצנזורה הסובייטית, אני קורא ספר שעוסק בה עצמה, ומשאיר לי רק למצוא את ההבדלים.
או אם תרצו, יוצא שדווקא עכשיו, כשמחבל פלסטיני בכלא ישראלי שובת רעב, ומוסריותה של הזנה בכפיה עולה לדיון, אני קורא ספר על האיש ששבת רעב 110 ימים ברציפות, ונשאר בחיים.

אנטולי <mark>שרנסקי</mark> נולד באוקראינה חודשים מ

בשלהי שנות ה-70, יצאה אחותי עם בחור רוסי, עולה חדש שזה מקרוב הגיע.
היתה לו עברית יפה, התגלגלת כזאת עם הריש הבולטת.כולנו אהבנו אותו ותוך זמן קצר
הוא כבר היה בן בית אצלינו.
הוא הגיע בעליה הציונית הראשונה שיצאה מברה״מ לאחר שזו פתחה את שעריה לפני היהודים שחפצו לצאת לארץ. ביניהם היו מספר רב של יהודים שישבו בכלא על ציוניותם ועל רצונם לעלות.
הם למדו בסתר עברית וביום עשו הפגנות לפני משרדי הארגון הממשל

ספר נהדר, שאני חוזר אליו שוב ושוב, לוקח אותו לנסיעות (גם נראה מרשים וגם מעניין...) ואפילו ממליץ עליו לכל מי שאני מכיר, כולל כאלה שלעולם לא יקראו אותו.
בגדול, זה סיפור, עוד סיפור, של אסיר ציון ברוסיה: נתפס לציונות, נאבק, נכלא, השתחרר. הפי אנד. מעבר לזה יש כאן הרבה יותר ממה שחשבתם.
קודם כל, לאלה שמתעצלים לחפש בויקיפדיה: <mark>נתן שרנסקי</mark> הצעיר היה גאון שחמט וסטודנט מבריק לפיזיקה כשהתחיל לאט לאט את דרכו ל

אהההההההההההההההההההה!. אני מתה על הספר הזה לא יכולה בלעדיו