אנחנו מנסים לחיות על פי הפנטזיות שלנו, אך רק לברי המזל היא מתגשמת. סיפורם של ארז, בודק תוכנה, ודנה, מוזיקאית יוצרת, מתחיל במילאנו איטליה ומצטלב בסיפורם של קלאודיו בעליו של בית הקפה ״פעמון״ שבו עובד ארז, ומוניקה, אהובתו משכבר הימים. אהבתם של דנה וארז יודעת עליות ומורדות, אבל בעידודו של קלאודיו, ארז לא מוותר על האהבה, הוא נלחם עליה. האם יצליחו דנה וארז לגשר בין עולמותיהם השונים? האם מבעד לצללי העבר ודמות מהעבר המתדפקת על דלתה, אהבת נעוריה, תראה דנה את ארז? האם מקץ שנים רבות יצליח קלאודיו לאחות את הקרעים עם מוניקה ופלביו, חבר ילדותו? האם יכיר באהבתו הגדולה לאשתו? קפה פעמונים נכתב על רקע נופיה העירוניים של מילאנו ותרבות הקפה הייחודית לה ומציין מאורעות פוליטיים שהשפיעו רבות על גיבוריו. כמו כן, בספר מאוזכרות יצירות מוזיקליות שונות המתכתבות עם עלילת הרומן. והשירים…...

ספרו של זהר מיכאלי מציע מחשבה אמיצה וחדשנית ביחס לזרם הדתיות הרדיקלית במאות ה-20 וה-21, אשר ג'ון קאפוטו (פילוסוף אמריקאי יליד 1940) הוא מנציגיו הבולטים. בעקבות ההגות הקונטיננטלית שנולדה ממפעלו של היידגר, עם הוגים צרפתים כמו דרידה, לוינס, דלז ומריון, קאפוטו חושב מחדש את הקטגוריות המרכזיות של הדת, כמו למשל "האל הבורא הכול-יכול", הקריאה המוסרית של הנביאים, הדת מול הכוחות הפועלים בעולם; הוא מבקש להעניק למסורת הדתית העתיקה משמעות חדשה ורלוונטית לנוכח סוגיות בוערות כמו קפיטליזם חסר רסן, ריבונות ואלימות באופן כללי, כמו גם זו של הממסד הדתי.   מתוך שליטה בכתבים של קאפוטו ובזרמים האינטלקטואלים של המאה ה-20 מיכאלי עוקב באופן עדין ומעמיק אחר הגותו של קאפוטו, תוך כדי כך שהוא מגלה בקיאות מופלאה הן במסורת הפילוסופית המערבית והן במסורת הדתית, הן היהודית והן הנוצרית. מיכאלי מבקש לחשוף בפני הקורא הישראלי צד שעדיין אינו מוכר דיו בהגות העכשווית החיה ובועטת. מתוך בחינת רעיונותיו הייחודיים של קאפוטו, וביחס לביקורת שהופנתה כלפיהם, מיכאלי מציע את האקטואליות שלהם לשיח בין-דתי יהודי-נוצרי, לצד ההשלכות שלהם ביחס לסיטואציה הפוליטית בארץ.   ד"ר זהר מיכאלי הוא בוגר האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר אילן; מתמחה בהגות דתית יהודית ונוצרית במאות ה-20 וה-21; בין מאמריו הבולטים, מחקר על הגישה של דניאל בויארין לנצרות והשוואה בין התיאולוגיה הפרוגרסיבית של פאול טיליך למרטין בובר....

חנה ארנדט טענה שהמסורת, כלומר רעיונות וסטנדרטים שנסמכנו עליהם כ"מעקה" בתהליך החשיבה, נותקה במודרנה. הנאציזם, למשל, הרס את המדד המוסרי שלנו, החוק איבד מאמינותו כשהורה לרצוח, ורעיון הסמכות גווע עם מות אלוהים אחרי ניטשה. ה"מעקה", שהפך להיות לא רלבנטי, מנע מאנשים להבחין בהופעתה של הטוטליטריות. לכן החשיבה צריכה להתחיל מהניסיון ולא מרעיון מוכן מראש. ומכיוון שהניסיון הוא זרימה, לחשיבה אין סוף, כך שעלינו "לעלות ולרדת במדרגות ללא מעקה" ולהסתמך על אחריות עצמית, דבר שאינו דורש ידע אלא תרגול. ארנדט חיברה את ספרה "משברים ברפובליקה" העוסק במחאות נגד מלחמת וייטנאם בשנות ה-60 כתרגיל חשיבה פוליטית מעין זה. זהר מיכאלי מתבונן דרך ספר זה במציאות הפוליטית בישראל כפי שהשתקפה במהלך ההפגנות נגד ממשלת נתניהו על מנת להראות את האתגר שארנדט מציבה להבנתנו את המשמעות של פוליטיקה בכלל. במקום קְרֵדו, ארנדט מציעה עקרונות לחשיבה על מה שאנו עושים; נגד המסורת המערבית שצמצמה את משמעות הפוליטיקה כיום לשאלה "מי שולט במי?" היא מביאה איתה רוח רפובליקנית של שלטון עצמי בהשראת המהפכה האמריקאית. על בסיס ההבחנה שלה בין כוח לאלימות ניתן לומר שהכוח אינו נובע מתוך השלטון אלא מדעות האזרחים. אזרח נועד להיות שותף פעיל בהליך הפוליטי. מכיוון שממשלות בנות-זמננו – בשיטה הרפרזנטטיבית המנוונת של דמוקרטיות לא פחות מאשר במשטרים אוטוריטריים – החליפו את כוחן, כלומר את אמון הציבור, באלימות של ביורוקרטיזציה דכאנית של החיים הפוליטיים ("שילטון האף אחד"), אזי היחסים בינן לאזרח התבטלו והאלימות בחברה נמצאת בעלייה. לטענת ארנדט, המוצא היחיד ממגמת הצנטרליזם השלטוני הוא מהפכה, במטרה לייסד דגם חדש של ממשל עם צורה אופקית של כוח. המחאה נגד נתניהו לא הולידה דגם פוליטי חדש, אבל האקטיביסטים שנסמכו על "חשיבה ללא מעקה" של צורות מחשבה פוליטית עייפות שלא הובילו בהכרח לבהירות כלשהי (ימין, שמאל, קפיטליזם, סוציאליזם), הובילו בסופו של יום לרפורמה ולהצלת הדמוקרטיה....