כולנו כועסים לפעמים, עצובים לפעמים, מתחרטים לפעמים. כולנו שוגים באשליות, נאחזים בחלומות. לרגשות שלנו יש מחיר והשלכות, לעיתים רק עלינו, לעיתים גם על אחרים. אני כועס על מחבר הספר, שלא הגיש טיוטה בזמן. לשנינו לא נעים. המחבר עצוב, כי לא אהבתי את המבוא שכתב. צריך למצוא דרך לעודד אותו. רגשות הם בדרך כלל עניין לעיסוק פרטי, ליחסים אישיים. החרטה שלה היא שלה. האימה שלו היא שלו. זה לא מה שמעניין את פרופ׳ גדי היימן. הוא מתעניין במקומות שבהם רגשות של כעס מובילים לקטל של מאות אלפים. הוא מתעניין במצבים שבהם רגשות של חרדה מדרדרים אימפריות לסף תהום. הוא מתעניין באירועים שבהם רגשות של חרטה מובילים מנהיגים להימורים מטורפים. למעשה, כפי שהוא מדגים בספר, כך מתנהל העולם. כך מוכרע גורלם של מיליארדים. יש משהו מתעתע בספר שלו: הוא מתאר תהליך עוכר שלווה בסגנון קולח, כמעט מחויך. את העולם הוא מדמה לעיירת ספר במערב הפרוע. ״החוק קיים אך הנבלים בעיירה רואים בו המלצה בלבד... כיוון שכך, אף על פי שרוב התושבים בעיירה הם טיפוסים נורמטיביים, הם אינם מעיזים לצאת מפתח ביתם ללא אקדח בחגורתם. הפיתוי להשתמש בנשק קבוע״. כאשר תתחילו לקרוא את הספר, אולי תחשבו לרגע שאתם כבר יודעים הרבה ממה שכתוב בו. אתם יודעים שהיפנים תקפו בפרל הרבור, שהצרפתים התעקשו להשפיל את גרמניה, שצ׳כוסלובקיה ננטשה, שישראל כבשה את חצי האי סיני, שרוסיה ואוסטרו־הונגריה התקשו להסתדר, שצ׳מברלין החניף להיטלר. אבל למה קרו כל הדברים האלה? היימן בוחן בדקדקנות תהליכים של קבלת החלטות. הוא מביט בחדות מפוכחת במניעים העמוקים שמגלגלים מנהיגים ואומות לאסון ידוע מראש, למרחץ דמים אכזרי וחסר תוחלת. פה ושם, זה יזכיר לכם את ״מצעד האיוולת״ הקלאסי של ברברה טוכמן. אבל היימן לא רואה איוולת, הוא רואה קנאה וחרטה, פחד ואשליה, בושה ואשמה. אזמל המנתחים שלו מיטיב לחדור לנבכי הנפש הסוערת של קיסרים ומצביאים, דיפלומטים ושרים. ולא, הם לא טיפשים. היה נוח יותר, קל יותר, לחשוב שהם טיפשים. אלא שזו לא תהיה אבחנה מדויקת. היימן מוכיח שהם הרבה יותר גרועים מטיפשים. הם אנושיים....

הספר סופה של ידידות מופלאה מגולל את אחד הפרקים המעניינים בתולדות מדיניות החוץ של ישראל. מאז מלחמת סיני (1957) הייתה צרפת ידידתה ובעלת בריתה של ישראל. היא סיפקה לישראל נשק משוכלל לשם שמירת מאזן הכוחות מול מדינות ערב, העניקה תמיכה מדינית וסיוע כלכלי חיוניים, וסייעה בבניית כור גרעיני בדימונה. חזרתו של שארל דה גול לשלטון בצרפת ב-1958, על רקע המלחמה באלג'יריה, הציבה בפני ההנהגה הישראלית אתגר: לאור נחישותו של הנשיא הצרפתי לחדש את השפעתה של צרפת בעולם הערבי - האם תצליח ישראל לשמר את ברית הידידות עמה? הספר עוסק במאמצים של מדינאים, פוליטיקאים ופקידים ישראלים להשגת מטרה זו. כמו כן נידונה מדיניותו חסרת הפשרות של דה גול להשגת מעמד מחודש של מעצמה גדולה לצרפת והשלכותיה על יחסו למדינת ישראל. הספר שופך אור חדש על תעלומה שהעסיקה פרשנים רבים ועדיין נותרה במידה רבה בלתי פתורה: מדוע החליט דה גול להפנות כתף קרה כלפי ישראל, במאי 1967, עת עמדה בפני אחד האתגרים הקשים בתולדותיה, ומדוע מדיניותו המסויגת כלפיה התגברה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים. ...

מה מניע את גלגל ההיסטוריה? אולי אלה הכוחות הפוליטיים. אולי זו הפסיכולוגיה של בני אדם. אולי הכול תגובה לסביבה ואקלים. אולי להתפתחות הטכנולוגיה. גדי היימן לוקח את קוראיו למסע מסחרר שמתנהל בשני צירים: הציר האחד הוא ציר הוויכוח של מי שעוסקים בדיוק בשאלה הזאת: מהו הגורם המכריע שמעלה ומוריד ציוויליזציות, שמוציא אומות למלחמה, שמנפץ חלומות קהילתיים לרסיסים, ששולח בני אדם למסעות הגירה. גיבון ופוקוימה, קיגן ודיימונד, טוינבי והגל. כל אחד והמבט המיוחד שלו על תולדות האנושות. הציר השני הוא ציר עלילת ההיסטוריה: תעלומת הקריסה של האימפריה הרומית, חידת עליית הנצרות, ניצחון המערב על המזרח, חשיבותה של השליטה בשוק דגי ההרינג, התפשטות המגפות והשפעתן. הימן מדלג במיומנות מהאשורים, לסינים, ליוונים, ליהודים, למונגולים. ממלחמות של האימפריה הפרסית, למלחמות של האימפריה האצטקית. הממלוכים הובסו בקרב מרג' דאבק, חניבעל בקרב זאמה, האינקה בקרב מול חייליו של פיסרו הספרדי. היימן מספר על כל אלה, כדי ללמוד מכל אלה. התוצאה היא ההיסטוריה, רשומון. חגיגה ססגונית של אירועי עבר באולם של מראות, שבכל אחת מהן משתקפת תמונה קצת אחרת. וגם חגיגה של תובנות חשובות. אחת מהן פשוטה: השינויים הגדולים ביותר בהיסטוריה אינם תמיד תוצאה מיידית של אירועים דרמטיים כמו מלחמות, מהפכות או המצאות סנסציוניות, אלא תוצר של תהליכים איטיים שתוצאותיהם מתבררות רק לאחר זמן. הנה, עברנו מהיסטוריה למשהו שנשמע כמעט כמו אקטואליה. משהו שכדאי לזכור כל יום: השינויים הגדולים אינם תמיד תוצאה של אירועים דרמטיים. לפעמים הם תוצר של תהליכים שתוצאותיהם מתבררות רק לאחר זמן. שמואל רוזנר...

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח. פרופ' גדי היימן הוא חבר סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בהיסטוריה דיפלומטית, במדיניות החוץ של ישראל, ובפן הבין-אישי בדיפלומטיה. הוא חיבר עד כה שלושה ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים מובילים בתחום היחסים הבינלאומיים.  פרופ' ליאור הרמן הוא חבר סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בכלכלה פוליטית בינלאומית ובפוליטיקה של אנרגיה, אקלים וקיימות. הוא חיבר מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים מובילים והיה חוקר אורח באוניברסיטאות בצפון אמריקה, באסיה ובאירופה. לפני הצטרפותו לאקדמיה מילא  תפקידים אחדים באגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון ובאגף הבינלאומי במשרד האוצר, ובין היתר ניהל את היחסים הכלכליים עם האיחוד האירופי ועם ארגונים בינלאומיים נוספים....