"היה כבר איזה רגע בהיסטוריה שהספידו את הפרינט. אמרו - עבר זמנו ותתקדמו. רשתות הספרים נלחצו והתחילו להביא שטויות כדי למשוך קונים - הביאו טושים, טישרטים, קפסולות אספרסו, משחקי קופסה. זה לא עזר, אנשים פשוט הפסיקו לקרוא. היו עוברים ליד חלון הראווה, עוצרים, אומרים - אולי ניכנס, נקנה איזה טאקי, מי צריך טאקי, מה יעזור לנו טאקי, וממשיכים הלאה. בזו אחר זו הרשתות החלו לקרוס ולפטר עובדים. מדובר במיליוני עובדים ברחבי העולם שנבעטו בקשת רחבה היישר אל מעגל העוני, ונידונו לחרפת רעב ומחלות. מייד אחריהם נזרקו גם הספרים, מחסנים שלמים רוקנו, מכריכות, מדפים, ממילים, מאותיות, מסימני פיסוק. בדחפורים אספו אותם והעיפו החוצה לרחוב. הם התפזרו במרווחים שנשארו בין כל המפוטרים, וקמה צעקה של ארגוני סביבה, שטענו שזו פלישה ברברית למרחב הציבורי, שלא נותר מקום, שאין לאן לזוז, שאי אפשר לנשום. אז שרפו את כולם ונגמר הסיפור. כמעט. כי אז יצא לאור הספר הראשון שלי". שני הררי, סופרת ועיתונאית, ילידת תל אביב. ...

"צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה" הַיֶּלֶד בִּקֵּש, אֲנִי עֲיֵפָה אֲבָל הוּא מִתְעַקֵּש. הָלַךְ וְחָזַר עִם נְיָר וּצְבָעִים. שָׁאַלְתִּי: "אָז אֵיזֶה סוּג צֶבַע נִבְחַר שֶׁיַּתְאִים? אוּלַי הוּא כָּחֹל וְאוּלַי צְהַבְהָב?" "צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה כַּזֹּאת שֶׁאֹהַב". בחריזה משובבת ובהומור שחור מביאה שני הררי, סופרת ועיתונאית, את הסיפור של ימי הקורונה ושעות הסגר: המסכות, הכפפות, זמן המשפחה המקסים, זמן המשפחה המזעזע והזמן שבו סתם אוכלים יותר מדי. לצד השירים, שמתאימים לקטנים נבונים ולמבוגרים סבירים, מופיעים האיורים הפרועים של דקל חברוני...

יום נישואיהם ה-25 של אבנר ועופרה אורבך ממשמש ובא - הוא מעוניין לחגוג, ובגדול, היא כבר עושה תוכניות לעתיד, שלאו דווקא כוללות את אבנר. ...