זמן קצר לפני יום נישואיהם העשרים וחמישה, עולה בדעתו של אבנר אורבך הרעיון לציין את המאורע בחברת עופרה אשתו. הוא יזמין אותה לארוחת בוקר באחד מבתי הקפה הרבים בהם נתברכה עיר מגוריהם הוד השרון חושב אבנר, שלא מסתפק במחשבות אלא עובר למעשים - קורא המלצות, בוחן תפריטים, משווה מחירים, מצליב נתונים, ולבסוף בוחר ומשריין שולחן לשניים בָּלֹא מעשנים.
לאחר מכן הוא מעדכן את עופרה, שעונה "אבל אתה יודע שבשישי בבוקר יש לי פילאטיס". אבנר חושק שיניים. אל"ף, מאיפה לו לדעת. בי"ת, ממתי היא פתאום עושה פילאטיס. וגימ"ל, בשביל מה הוא סתם טרח. הוא כמעט מתפתה לבטל ולגמול לה לעופרה בברוגז ממושך ושתקני, אך נוכח גודל השעה, חוזר בו ואומר "אז השבוע לא תלכי".
עופרה מתקשרת לרחלי אחותה - גם היא עושה פילאטיס. מזה עשור, ברמת גן, מדי שני וחמישי בערב, והרי רק בזכות הפצרותיה הלכה עופרה לפני ארבעה חודשים לשיעור הניסיון שכבר במהלכו נשבתה בקסמה של שיטת האימון הטובה והמיטיבה - ודבר ראשון מודיעה "אז השבוע אני לא הולכת לפילאטיס". "וזה למה?" שואלת רחלי בטון חקרני, ועופרה מספרת לה על הארוחה שנקבעה לשישי בבוקר - יוזמה, תכנון והפקה של אבנר. רחלי מתפעלת "פשששש!" וכשעופרה אומרת "אויש, מה פששש, סך הכל סלט וחביתה", רחלי מתפוצצת וקוראת לאחותה טיפשה. "טיפשה!" היא צועקת "כל החיים את מתלוננת יש לי בעל אבל אין לי זוגיות, וכשסוף כל סוף קורה הנס הזה, והוא מזמין אותך לחגוג בבית קפה, את עוד אומרת לי מה פששש! מה, אין לך לב?!" ועוד לפני שעופרה מספיקה להגיד "אבל", רחלי מוסיפה בטרוניה "רק למה בשישי בבוקר? חסרים ימים?!".
