יש כל מיני מלחמות אֵיידָה בת העשר מעולם לא יצאה מדירת החדר העלובה בה היא מתגוררת עם אִמהּ ועם אחיה הצעיר ג'יימי, שבו היא מטפלת. האֵם מרירת הנפש מתביישת ברגלה הנכה, המעוותת, של בתהּ ואוסרת עליה לצאת מהבית. אבל כשתלמידי בית הספר של ג'יימי מפונים לכפר, הרחק מלונדון המאוימת על ידי הפְצצות הגרמנים במלחמת העולם השנייה, איידה חומקת בחשאי מביתה ומצטרפת אליו. איש מתושבי הכפר אינו מוכן לתת בביתו מחסה לאח ולאחות המוזנחים, המלוכלכים, חסרי כול, והם נכפים על אישה ערירית בשם סוזן המכריזה בכעס למן התחלה "אין לי טיפת מושג בטיפול בילדים." בביתה של סוזן, איידה מלמדת את עצמה לרכוב על פוני, לומדת לקרוא ולכתוב, ובולשת אחר מרגלים גרמנים. בהדרגה היא לומדת לבטוח בסוזן, שאט–אט ניצתת בה אהבה אל איידה וג'יימי. וכשם שהיא משנה את חייהם, הם משנים את חייה. כשהאם באה לדרוש חזרה את ילדיה, מתרחש פיצוץ, תרתֵי משמע. המלחמה שהצילה את חיי הוא סיפור על מלחמה פרטית לעצמאות, שיש בה אומץ, תושייה, נחישות וחוכמה, על רקע של מלחמה. הסיפור המרתק, בשפתה הפשוטה של איידה, חודר אל הלב ומהפֵּך קרביים. הספר זכה בפרס ניוברי היוקרתי ובפרסים רבים נוספים והיה בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. "מרגל! התרגשתי. לא האמנתי שזה קורה באמת, סירת משוטים בודדה, מגיעה מלב–ים – מאיפה היא הגיעה? ראיתי את האיש קם ויורד מהסירה. הוא החזיק מזוודה ביד אחת ונשא תרמיל על הגב. הוא דחף את הסירה חזרה לתוך המים, הוציא משהו מהתרמיל שלו והתחיל לחפור בור בחוף. הוא הניח את המזוודה בתוך הבור וכיסה אותה בחול. אחר כך הוא התחיל לטפס בצעדים זהירים על דיונות החול לעבר גדר התיל. יכולתי ללכת לבסיס חיל האוויר, אבל תחנת המשטרה הייתה קרובה יותר. עליתי במדרגות הכי מהר שיכולתי. הייתי בלי הקביים שלי. 'אני חושבת שמצאתי מרגל!' אמרתי לאדם הראשון שראיתי, איש שמן שישב מאחורי שולחן עץ רחב. 'ראיתי מרגל על החוף!' האיש הסתכל עליי מלמעלה עד למטה, בייחוד למטה, על הרגל הפגומה. הבנתי שהוא לא מאמין לי. הוא חשב שאני ממציאה הכול, או, במקרה הטוב, מגזימה. הוא הסתכל שוב על הרגל הפגומה שלי. הזדקפתי, תקעתי באיש מבט כועס ואמרתי לו, 'הרגל הפגומה שלי רחוקה מהמוח שלי. אני מבקשת לדבר עם הקצין הממונה עליך. הממשלה ביקשה שנדווח על כל דבר חשוד, וזה מה שאני עושה.' " ...

לפעמים יש לנו סיפור שצריך למצוא את האומץ לספר אותו. "עוד לא עבר אפילו שבוע. אפילו לא שבוע שלם אבל עם שלושה בתי ספר, איזה שישה או שבעה שוטרים, שני עורכי דין, שתי עובדות סוציאליות, המכשפה מהחירום ופרַנסין". אלה הם החלקים הקלים של הסיפור, כפי שמספרת דלה (קיצור של דֶַלישֶס) בת העשר. אמן של דֶלָה ושל אחותה סוקי בת ה־16 כלואה בבית הסוהר בשל שימוש בסמים שגרמו פיצוץ בבית מלון. את אביהן הן אינן מכירות ואינן יודעות אפילו אם לשתיהן אותו אב. החבר של האם, מר קליפטון, אוסף אותן לביתו, אך בשל מעשה איום ונורא – שיסופר בהמשך, בחלק של הדברים הקשים, הן נאלצות להימלט. אין להן איש בעולם, רק זו את זו, וסוקי הגדולה מטפלת באחותה הצעירה, מגוננת עליה ונוטלת אחריות על הישרדותן. הסופרת חושפת את הסיפור שכבה אחר שכבה ומיטיבה לשמור על איזון בין חיים קשים כפי שהם יכולים להיות, לבין חיים יפים כפי שהם יכולים להיות. אירוע דרמטי שמפריד בין האחיות גורם לכל אחת מהן להינתק מהתלות באחרת, למצוא את קולה העצמאי ולהעצים אותה. מילים לוחמות הוא סיפור סוחף, אמין וחודר. אי־אפשר שלא לחוש הזדהות ואמפתיה כלפי סוקי ודלה למן הרגע הראשון. וכך כתבה אחת קוראות: "כשהגעתי לעשרים העמודים האחרונים, הנחתי את הספר בצד כי לא רציתי שייגמר. כשסיימתי, חשתי שהתמלאתי תקווה וכוח." ספר שיעודד כל אחת ואחד למצוא את קולה/קולו ולעמוד על שלה/שלו. ...