״הקצב וציפור השיר״-<mark>אליינה אורקהארט</mark>

הוצאת ידיעות אחרונות
219 דף

כמה שחיכיתי לספר ולקרוא אותו.
סוף סוף הגיע לידי וחיכה שאסיים את ״החיים הם רומן״-גיום מוסו (שהיה מעולה בפני עצמו).
עכשיו, אתה שלי!!!!!

הצחיק אותי שהיא כותבת להוריה שהם לא חייבים לקרוא את הספר ומונעת מבנותיה לקרוא את הספר. ״אסור לכן לקרוא את הספר הזה. תניחו אותו מידכן ברגע זה״.

ועכשיו (תופים) אני מתחילה…….

ג׳ון לרו, בלש

ספר על רוצח סדרתי ורופאה פתולוגית שמנסה למצוא אותו, ממש חתול ועכבר. הספר מחולק לפרקים מצד הרוצח ופרקים מצדה של הפתולוגית, מזכיר קצת את הספר "שתיקת הכבשים". יש לציין שישנם קטעים קשים לקריאה, לא מתאים לכולם. אני אישית מתחבר מאוד לז'אנר, ספר אפל מאוד, ישנו טוויסט נחמד לקראת הסוף. ספר מאוד קצר, אפשר לסיימו מהר מאוד ולא רוצים שיגמר.

ספר מתח משובח שבו דואט בן רוצח סדרתי לבין פטולוגית זיהוי פלילי.
הספר כתוב מנקודת מבט הרוצח ומנוקדת מבטה של הפטולוגית המקבלת את הקורבנות של הרוצח.

התחושה היא שיש לרוצח ידע ברפואה,משהו בשיטת הרצח, שיטת העינויי מובילה את ד"ר רן להבין זאת. ועדיין אם כל הידע שלה הנסיון שלה
היא לא מצליחה לפענח את קורבנותיו עובדה שמאתגרת אותה.
כך כמו חתול ועכבר הם מתגרים זה בזה כשד"ר רן לא יודעת כי יש משהו אפל ביות

לבעלי לב חזק וקיבה חזקה.
ספר מתח מצויין המסופר משתי נקודות מבט: של רוצח מטורף המכונה "הקצב", המתעלל בקורבנותיו, ושל פתולוגית מז"פ שרודפת אחריו, ונרדפת על ידו.