כשדמויות מתוך ספר שאני קוראת מגיחות לי בכל מיני סיטואציות בחיי היום יום, אני מבינה שהספר נגע בי בצורה כזו או אחרת, ולדמויות, גם אם הן רק דמויות מתוך סיפור, יש משקל.

ישבתי עם חברה ודיברנו על סיטואציה מסוימת מ"חתונמי". התקשורת בין בני הזוג היתה , בעצם לא היתה קיימת כמעט. הוא היה במוד מסוים, והיא במוד אחר לגמרי, ולא נראתה שום נקודת השקה באופק. אז סיכמנו את השיחה במסקנה שתמיד, אבל תמיד, צריך לדבר.

אתחיל מהסוף להתחלה ואומר שהספר לשחות את הים של הסופרת העיתונאית <mark>מיה הוד רן</mark> ישאר איתי עוד הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו .
משהו בכתיבה הכנה החכמה הרגישה והאותנטית כבשה אותי .
לא רק גרמה לי לקרוא אותו בהנאה ולחשוב לעומקם של נושאים חשובים המצטיירים בו כל כך מופלא , אלא גם ההרגשה שהספר גרם לי להרגיש כאילו חוויתי את הסיטואציות הדילמות ומנעד הרגשות עם שלל הדמויות שממש אבל ממש שמחתי שלקחתי אותו לספר

לכתיבתה החכמה השנונה והנוגעת של <mark>מיה הוד רן</mark> נחשפתי כבר בספרה הקודם לשחות את הים .
וכשראיתי את הכריכה המסקרנת עוצמתית והמהפנטת של ספרה טריקה שקטה סוקרנתי , מיד
קראתי וגם כאן נשביתי , הוקסמתי והתאהבתי בסיפור העלילה שגרמה לי לקשת של רגשות :
אמפטיה , הכלה ,הזדהות , כעס , ואף להזיל דמעה ואפילו יותר ...
וכדי שתבינו את הרגשתי תכירו את הזוג נעמי ויואב הוא רופא והיא עקרת בית ומנהלת בלוג .
הם מת

מעבר לעלילה והדמויות העשירות והמורכבות, בשבילי לב הסיפור הוא על סליחה - סליחה אמיתית, פנימית, עם עצמנו. הסיפור מציג את המחיר ההרסני שיכול להיות בציפייה לבקשת סליחה מהזולת שלא מגיעה, כשיום רודף יום, השנים עוברות, והכעס והמרירות מתבססים בחלל הריק, ולא באמת נשכחים ומתמוססים. ומצד שני, הסיפור מראה לנו הקוראים את האפשרות הנדירה לסלוח גם ללא בקשת הסליחה החיצונית מהאחר. אבל בדרך לשם, צריך קודם כל לסלוח ל

סיימתי לקרוא את הספר תוך יומיים. אני לא זוכרת מתי נכנסתי ככה לספר, לא שמה לב איזה פרק ואיזה עמוד, הולכת ברגל הביתה וממשיכה לקרוא בדרך כמו בילדות.
זה היה ספר שנגע בהרבה היבטים של החיים, במורכבות המשפחתית והקהילתית והעולם המודרני, נתן הרבה מילים לתחושות שבדרך כלל לא נאמרות, וגם נתן קצת תקווה לגבי התארגנות למאבקים, שלי תמיד נראים בלתי אפשריים. אז תודה, ומחכה כבר לקרוא את הספר הבא