ספר פשוט מדהים. אין לי מילים לתאר עד כמה.
עלילה נפלאה, דמויות נפלאות. זה באמת ספר שקשה להניח מהיד. למרות שאת הספר השני קצת פחות אהבתי.
האקשן חסר המעצורים, העלילה שתופסת בך חזק ולא מרפה, הדמויות הנפלאות. התפתחות הדמויות, הפנטזיה הנפלאה.. הבגידות, התככים.. פשוט וואו.
<mark>סבה טהיר</mark> יצרה סדרה מדהימה, ולאחרונה יצא באנגלית הספר השלישי בסדרה, אז למכורים - כמוני ממליץ כבר להזמין באנגלית, זה שווה את זה. ביקו

ההמשך של העלילה המחשמלת - וואו!

<mark>סבה טהיר</mark> מאוד מוכשר בכתיבה שלו וביכולת שלו למשוך אותך לעולם שלו, עולם שבו ממלכות, קסם ושלל פטנזיה איכשהו משתלבים למציאות הגיונית.

מה שמחזיק את הספר מבחינתי לבד מכתיבה מוכשרת זה משולש האהבה שבין הלן, אליאס, וליאה.

ומה שמחזיק את הקורא מלשנוא את הדמויות זה חמלה, בגלל צד של טוב לב בדמויות (שלדעתי הכי חזקה אצל ליאה).

לכן מאוד הפתיע אותי והכעיס אותי ש<mark>סבה טהיר</mark>

השני למרץ 2016. טיול שנתי של כיתה ט'. המצפה המרכזי של מצדה

לומר את האמת, אני לא אוהבת טיולים שנתיים. כלומר, אני אוהבת טיולים, בדרך כלל אני עוקפת את המדריכים בטיולים כי הם מזדחלים בגלל הילדים או מכירה את רוב המקומות כבר או משתלטת על ההסבר ומסבירה בעצמי (לרוב להקלתו של המדריך). אבל להיות שלושה ימים שלמים, במדבר, באוהל, בחום הנורא, באוכל סביר או פחות (אם כי השנה היה אוכל מעולה) ועם 75% ילדים שאת ל

אני חושבת שהרבה אנשים יבינו אותי כשאני אומר שהספרים הכי טובים הם הספרים שמצליחים לעורר בנו רגשות חזקים. המועדפים עליי הם בעיקר ספרים שגורמים לי להיות מאושרת וממלאים אותי בהתרגשות, או להפך, ספרים שקורעים לי את הלב וגורמים לי לבכות. 'הניצוץ שבאפר' לעומת זאת, גרם לי להיות כועסת. לא, לא כועסת - זועמת. זעמתי, נבהלתי, שנאתי. ולעזאזל, זה היה מדהים.

אתם מכירים את הספרים הנדירים האלו שבמהלך הקריאה הלב ש

הוו אוקיי
אז, איך מתחילים בכלל לכתוב על ספר כזה?
יש לי כל כך הרבה מה להגיד עליו, אבל אני מפחדת שמה שאכתוב יהיה עוול לספר.
אני פשוט אתחיל:

אפשר להגיד שהתאהבתי בספר ברגע שבו הרמתי אותו מהערמה בדוכן מכירות הספרים בכנס.
פשוט ידעתי איכשהו שזה לא הולך להיות עוד ספר שגרתי, שהוא הולך להיות מיוחד, לא כזה שאשכח תוך שניות, לא היה לי שום ספק.

אני חושבת ספר טוב באמת זה ספר שאפשר לקרוא ללא הפסקה במשך

בעת זו, נדרש ספר חריג כדי לגרום לי לכתוב ביקורת. כשהמחשב שלי בקושי מתפקד ואני עמוסה מכדי לבלות את זמני הפנוי במשהו שאינו אכילה או שינה.
במצב כזה, נדרש ספר גרוע כל כך עד שאהיה חייבת לפרוק את התסכול בביקורת, או ספר טוב מספיק שישאיר בי רושם שפשוט אהיה חייבת לחלוק.
מזל שזהו הסוג השני.

יצויין שאני כותבת את הביקורת אחרי שסיימתי את ארבעת הספרים בסדרה, אבל הרי אם אכתוב את הביקורת בעמוד של הספר האח

אני סאקרית של ספרי נוער, אני קוראת את כולם, הגרועים שבהם והטובים שבהם ויודעת להבדיל טוב מאוד בין השניים (ועדיין נהנית מכולם)
זה לחלוטין נכלל עם הטובים שביניהם. נכון לא היה פה שום דבר מיוחד (מלבד אולי מספור הפרקים בספרות רומיות, בלבל אותי לחלוטין) ועדיין, הספר תפס אותי כל כך חזק שלא יכלתי להרפות. מצאתי עצמי מדברת עליו עם כל אחד שיצא לי לפגוש בשלושת הימים בהם קראתי אותו and then some.
מה שהיה בו מ

ה עתה סיימתי לקרוא את שני חלקי הספר "הניצוץ שבאפר" והמשכו "לפיד בלילה". הספר מוגדר כספר פנטזיה לנוער, באנגלית הוא מוגדר ל young adults.
את הספר קראתי במטרה להעבירו לילדתי בת העשר, שהיא תולעת ספרים רצינית, אולם לצערי, היא תאלץ לחכות קצת עד שארשה לב לקרוא את הספר, עקב אלימות ותיאורים שאינם מתאימים, לדעתי, לילדה בת 10, או 12....
העלילה נוסבת סביב אליאס, בן מעמד האצילים ללאיה, בת המלומדים, ממעמד הע

מכירים את זה שאתם מצפים למשהו מסוים ומקבלים משהו אחר לגמרי?
ככה הרגשתי בתחילת הספר "לפיד בלילה", ברגע שהבנתי שנתנו נקודת מבט וחלק נכבד מאוד מהספר להלן אקילה, או בשמה הרשמי חנקן הדם.
בהתחלה שנאתי את זה, לקח לי זמן להתרגל לעובדה שנותנים לה תפקיד מרכזי כל כך, שהיא חלק כל כך חשוב מהעלילה.
היה קשה להתרכז בכל אחד מנקודות המבט, כי כל נקודת מבט היא סיפור שונה- אקילה במסע הציד שלה אחר אליאס, לאיה במסעה