שנת 1924 בספרים

הרומן מתאר את חייה של אישה צרפתיה אצילה משנות העשרה של חייה ועד שלהי זקנתה. הרומן מלא בתיאורי טבע יפים ובאבחנות פסיכולוגיות חריפות, אך התֵמה של הרומן מרה. חיי הגיבורה, ז'נה, כוללים מעט מאוד רגעים של קורת רוח ואושר אמתיים. רוב חייה הם שורה של מפחי נפש, אבדות, אבדן תמימות. בכל זאת נהניתי לקרוא ברומן, כמו בכל סיפוריו של מופסאן. תיאור ירח הדבש של הגיבורה בקורסיקה - הנופים, ההתעוררות החושנית המאוחרת - מעולים. חלק מן המציאות שהרומן מתאר באה ממעמדן הגרוע של נשים באותה התקופה. אחרי הנישואין, לא היו אז לנשים נתיבי התפתחות אישית וקריירה, וזה בוודאי תרם למציאות שהרומן מתאר. אך ההקשר ההיסטורי לא באמת מהותי למסר של הרומן. סופר ברמתו של מופסאן יכול היה לרקוח עלילה גם בזמננו שלנו כדי לתאר חיים נוחים אך מועטי־אושר. לפי צ'ט ג'יפיטי, אגב, השורה ברומן שמקפלת בתוכה את משמעותו היא La vie, voyez-vous, ça n’est jamais si bon ni si mauvais qu’on croit שמצאתי רק בסופו, ושתרגומה: "החיים, מבין אתה, הם לא תמיד טובים או רעים כמו שאדם סבור שהם." אך אני איני בטוח שבמאזן הכולל הטוב שווה לרע ברומן הזה.

ישבתי אמש כמה שעות ודפדפתי בשלושת כרכי הספר הנורא הזה, שאין מתאים ממנו לליל תשעה באב.

אני זוכרת כיצד אבי קנה את הספרים האלה, בחנות ספרים משומשים בתל אביב, ואני - ילדה קטנה - לידו, לא מבינה מה מצא אבא בספרים המתפוררים (כבר אז) והאפורים הללו, ומדוע חיבק אותם בהתרגשות. מאוחר יותר הבנתי שהמוכר ביקש סכום גבוה מאוד עבור הספרים, ואבא הסכים לשלמו. המוכר ודאי התאכזב לאחר מכן, ייתכן שהבין שאבא היה מוכן לשלם כל סכום שהוא.

לספר האפל הזה יש תכונה מוזרה - כמו ספר פנטזיה הוא מכניס אותך באחת לתוך עולם אחר. הבעיה היא שכאן מדובר בעולם אמתי. שוב עברתי בשער שבספר אל זמנים אפלים ואל פרשיות נוראות. אל רשימות המתים בספרי הקהילות, אל תיאור הגזרות והרדיפות בכרוניקות שונות, אל הקינות, אל עלילות הדם, אל העינויים.

הספרים האלה יצאו לאור בברלין בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. לא ידוע לי מה עלה בגורלו של המחבר - מצאתי רק ששנת מותו היא 1939 או 1940. הוא היה אז כבן שמונים. האם מת על משכבו? האם הספיקו לרצוח אותו? וכמה ספרי דמעות היו נחוצים כדי לתאר את מה שאירע בשנים שלאחר מותו?