מדף הספרים של קסנטיפה - הספרים שדירגה
מחזאית ידועה ומצליחה, אם לשני בנים בוגרים ורעייתו של עורך דין בכיר, מכניסה אל חייה בבוקר קיץ אחד את עמליה, אישה אבודה ומבולבלת.
עמליה, נפש פגועה המבקשת מזור ושחרור, רדופה על ידי חוויות ילדות של כאב, מושכת את המחזאית אל תוך עולמה המורכב ואל נבכי נפשה המסוכסכת.
דרך סיפורה השתוק של עמליה מישירה המחזאית מבט, לראשונה, אל זיכרונותיה ו
תירגעי, איז´ה מיה, ילדה שלי. הכול יהיה בסדר. זה רק עוד גבר. אפשר גם בלעדיו, כולנו עשינו את זה, גם את תצליחי..."
מיה פלדמן, הפסנתרנית הצעירה והמוכשרת, היא נצר לשושלת נשים חזקות, עצמאיות ושבורות לב. כמו אמה גאולה וסבתה בקה, גם היא השיגה את הגבר שבו חשקה ואיבדה אותו לטובת אחרת. כשהיא שוקעת בתהום הייאוש עולה מתוכה קול נחוש ורך, זר ומוכר הלו
סיפורה של עלמה, מנחת טלוויזיה חדת-לשון שמואסת בעיסוקה, בהצלחתה ובאורח-חייה על כל הנאותיו הפרועות. היא מתקרבת צעד אחר צעד אל הדת, ומתנתקת מכל עולמה הישן: מתל אביב ההוללת, מחבריה בעולם התקשורת ואפילו מבני-משפחתה.
דרכה החדשה אינה חלקה ופטורה מספקות. להפך, יש בה כאב ותהיות, חיבוטי-נפש ובדיקה עצמית מתמדת, שתעורר הערכה גם בלבו של חילוני
"מעולם לא דמיינתי לעצמי שאשוב ואפגוש אותך... כשנפרדתי ממך, אז, לפני עשר שנים, הייתי צריכה לדבר על הכול, אך לא עשיתי זאת. הפרשה כולה כבר נמצאת הרחק מאחור, אבל עכשיו אשוב ואחיה אותה בכתב."
כך פותחת אקי את מכתבה לגרוש שלה, יסואקי, לאחר שפגשה אותו במקרה כשנסעה עם בנה הנכה לצפות בכוכבים מעל הר הגעש זאו שביפן.
"קראתי את מכתבך," עונה לה יסוא
זהו רומן שמספר בשני קולות - למעשה, בשני סוגי יומנים - את סיפורה של רוזאן: פעם הנערה היפה ביותר במחוז סלייגו שבצפון אירלנד, וכעת אשה כבת מאה השוהה במוסד לחולי נפש ומנסה להחיות בחשאי על הנייר (במכתב? ביומן? בצוואה?) את סיפור חייה המפותל והכואב - מאה שנים של אהבות, אכזבות והחמצות טרגיות שהובילו אותה ככל הנראה אל המוסד שבו היא שוהה כבר עשר
"פותחים בית ספר לשחקנות," בישר האיש שחור התלתלים בעיניים בורקות. "פותחים בית ספר לשחקנות ב´הבימה´. באתי במיוחד בשביל זה. עזבתי הכול ובאתי. בשבילך!" ברגע ההוא השתנו חייה של גילה, הילדה מכפר הנוער "הדסים".
מי היה איש שחרץ את גורלה של גילה אלמגור, הילדה שבגרה והיתה לנסיכת התיאטרון והקולנוע הישראלי כמעט מראשיתו ועד היום? סיפור חייה המרת
מאה כותבים וכותבות בגילים בין שבע עשרה לתשעים ושמונה הסכימו לבחור זיכרון אחד בלבד מאמם ולתארו במילותיהם. הזיכרונות מרכיבים פסיפס מרתק ומרגש של אמהות, על צדדיה השונים, השגרתיים ויוצאי הדופן. מחלקם של הזיכרונות מנשבת רוח של פייסנות, מאחרים רוח של הערצה או סלחנות, ומקצתם עולים בבירור כעס ואכזבה. חלקם כתובים בשפה דיווחית, אחרים סיפו
ברומן אוטוביוגרפי מטלטל מביאה תהל רן את הסיפור הלא-ייאמן שלה ושל אחותה ציפי, הצעירה ממנה בשנה. סיפורן של שתי ילדות רכות שהוצאו מבית הוריהן, ונדדו בין פנימיות, משפחות אומנה ומוסדות לילדים במצוקה. בבגרותה הצליחה תהל ליצור לעצמה חיים מלאי צבע ויצירה, אולם חייה כרוכים לבלי הפרד בחיי אחותה שמתמודדת עם מחלת נפש. תהל מלווה את ציפי באומץ