היא לא רוצה להשוויץ או משהו, אבל אם הייתם במקומה הייתם רואים חום בכל מקום.
היא לא אדם חום. אף פעם לא הייתה. היא מתעקשת שהיא צהובה בכל נימי נפשה.
היא יושבת על כיסא בר מסתובב לבן, עם משענת נמוכה, מנורה בודדה מאירה אותה. לפניה יש ספר פתוח, משהו של אגאתה כריסטי, אבל הרוח כבר מזמן העבירה את הדפים. בגללה גם כל החום. זה השיער שלה.
לילה עכשיו. עשרות מטרים מתחתיה אורות של איזו עיר מנצנצים. היא לא יודעת ולא באמת אכפת לה. היא מסתכלת.
כמה זיקוקים נשלחים למעלה סתם ככה, ומתפקעים בקול נפץ חלש שלא מגיע לאוזניה. הזיקוק הגבוה ביותר לא הגיע אפילו למחצית הגובה שהיא נמצאת בו.
היא פיזרה אותו בגלל הרוח. בדרך כלל הוא אסוף בגוש הדוק ומשוחרר ממנו לצורכי טיפוח בלבד.
היא מנסה להתמקד בספר שלפניה, ומגלה שמאוחר מדי. כולם משקרים.
היא יושבת שם, מזמזמת מנגינה בלי לחן, ומחפשת כוכבים, אבל היא לא, כי האורות המנצנצים שם למטה מרעילים את השמיים. ערים מרעילות את הכל. היא כן מוצאת את הירח, כמעט כתום וכמעט מלא, אבל הוא בסך הכל גוש אבן ולא כדור גז בוער בטמפרטורה שיכולה לשרוף את כל הערים בעולם ולהשאיר אותה לבד, על כיסא הבר המסתובב והלבן שלה, מזמזמת מנגינה בלי לחן.
אף אחד לא ישקר, כי לא יהיה מי.
הוא מרגיש כל כל טוב ברוח, קליל ונעים ויפה.
עוד זיקוק עלוב מתפצח כמה עשרות מטרים מתחתיה, העיר לא נשרפת ולא נעלמת, כולם משקרים בכל זאת, והרוח תפסיק מתישהו. השיער שלה יחזור להיות כבד וחום ומבולגן וגושי.
היא בדיוק מחפשת עט כדי לשרבט קטע חסר פואנטה על מפית שנשארה לה מהעוגיה שהיא קיבלה וחצי התעופפה ברוח חצי נאכלה, כשקוראים לה לחזור.
היא מטפסת למכונית 42-967-14 ומבטיחה שתכתוב אחר כך.
כולם משקרים.
אין לה עט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
