הבטחתי, אשר על כן אני מקיים!
אינני בא לשבח את עצמי במעשה יוצא דופן, אם כי תודו כי יוצא דופן הוא בזמנינו ובמקומותינו, לצערינו!
ובכן, מעשה שהיה כך היה, לפי מיטב זכרוני הדפוק:
כעבור שנתיים בערך מאז שהותינו, שלא ברצונינו, בכפר הנידח ההוא בהרי אורל, שילטונות ההגלייה שחררו אותנו ואיפשרו לנו להתפזר לכל רוח ובלבד שתוגבל לרדיוס של קילומטרים לא רבים.
שמחנו והתפזרנו, אני כבר לא זוכר כיצד אבל זוכר לאן הגענו. לעיירת פועלים המכונה ניאביינסק.
תושביה, רובם ככולם, עבדו בבית חרושת גדול, מטלורגי להגדרתם. אינני זוכר מה הם יצרו בו, אך עבדו קשה. זה השתקף היטב ממראם, פועלים קשיי יום!
ושוב איתכם הסליחה, אינני זוכר כיצד מצאנו, או שמא השלטונות מצאו עבורינו, מקום מגורים, מה שאני כן זוכר היטב היא הווית מגורים יחד עם משפחת "מקומיים" ובתוכה ממש!
גם המשפחה המארחת הייתה מוכרבת משלושה: אב, אישתו ובן, בגילי היה בערך. יחד איתנו היינו באותה דירה שש נפשות, בשלושה חדרים, כולל מטבח!
כל התנאים האלה היו לכאורה מספיקים ליצירת גהנום בזעיר אנפין, אך למרבה הפלא חיינו המשותפים התנהלו על מי מנוחות. מעין שבת אחים גם יחד, למרות השוני הקוטבי בינינו.
נער הייתי וגם זקנתי. אינני יודע כיצד ובעיקר למה!
כאן, סוף סוף מגיע המקום והזמן להתפנות לסוסים הנזכרים בכותרת.
במקום מגורינו הקודם, אי שם ביער עבות, היה לנו ארון בגדים.
לא כזה מפורמאיקה, נוצץ, מאיר עיניים, אלא כזה עשוי מעץ גס, מלאכה לתפארת של אבי ז"ל, אשר כזכור היה בפולין חייט "ספציאליסט לבגדי נשים" ונאלץ להמיר את מקצועו לחוטב עצים.
ובכן, אותו ארון השארנו משום מה בכפר גלותינו, כנראה אי-אפשר היה לסחוב אותו לחופש המיוחל! הארון הזה נעשה לנחוץ מעין כמוהו בדירה המשותפת החדשה שלנו, אשר על כן החליט אבי ליטול יוזמה ולבקש רשיון לנסוע לשם ולהביא אותו הלום!
אבי קיבל את הרשיון המבוקש, שכר מהשכן, איכר במקצועו, עגלה רתומה בשני סוסים, לא אצילים במיוחד אך מורעבים במקצת המסכנים, כמו כולנו.
בוקר אחד קם אבי, העיר אותי, דאג שאתלבש חם-חם, עלינו על העגלה הנ"ל, רתומה בסוסים הנ"ל, ויצאנו לדרך.
כמו ברוב ימות השנה באיזור, היה חורף וירד שלג.
הדרך לכפר שהותינו הקודמת עברו ללא תקלות, הסוסים דווקא נראו עליזים. כיף היה להם הטיול הזה. גם לנו!
המצב היה שונה בדרכינו חזרה, כאשר על העגלה הונח הארון כבר המשקל, כמו בול עץ, תרתי משמע. אט אט איבדו סוסינו את שמחת חייהם הסוסית, סחבו אותנו בקושי ובאי-רצון הולך וגובר!
לפתע, באמצע היער, נעצרו מבלי שהתבקשו, ולא זזו אפילו מילימטר!
אבי ניסה לשכנע אותם לזוז, גייס לשם כך את כל המאמצים המעטים והידע האפסי שהיה לו בנהיגת סוסים, הכוללים משיכת מושכות, מילות דירבון כגון יויו, ויו (בפולנית). שום דבר לא שיכנע את המתמרדים. שלג כבד ירד עלינו ועל סוסינו, אבי התעצבן והחל להצליף בהם בשוט בלי רחם!
אני דווקא כן ריחמתי. "טאטע", אמרתי לאבא ביידיש (שהסוסים לא יבינו) "שלאג נישט בי פעדר, ארחמונעס, טאטע!!"
אבא חדל מלהצליף, ישר מכונס בתוך עצמו, מכוסה שלג, מניין יבוא עזרינו?
עזרינו בא אלינו בצלילים עליזים של פעמונים זעירים התלויים על צווארוני סוסים הרתומים לעגלות השלג באותם מקומות.
לפתע הגיח ממולנו ועצר על ידינו רוסי רחב גרם, רכוב על עגלת סוסים עליזים דווקא! הרוסי שאל אותנו מה קורה, ברוסית שאל. עניתי לו ברוסית צחה מה קורה. הרוסי חייך חייוך רחב, רוסי כזה, טוב לב, נטל מאבי את המושכות ואת השוט, ניגש לסוסינו וליטף אותם באהבה יתרה. נחמד!
לפתע, משך חזק במושכות, צלף בסוסים בחוזקה בשוט וצרח "דוואי, דוואי, יוב טבויו מא'ט" צרח וחזר "יוב טבויו מא'ט!!". וראה זה פלא, סוסינו פתחו בדהרה מטורפת!
"פו רוסקי, פו רוסקי" צעק אחרינו מושיענו, "פו רוסקי!".
ואז ידענו: הסוסים ברוסיה מבינים רק רוסית!!
זלמן שרר
נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים
בעיצומה של מלחמת העולם השניה מצאנו עצמינו, הורי ואני, ילד בן שתיים עשרה, בהרי אורל, שזה רכס הרים המפריד בין רוסיה האירופאית לזו האסיאתית, הידועה בשם סיביר.
לא מרצונינו מצאנו את עצמינו שם, אך אחרי המלחמה והשואה התברר כי היה זה דווקא למזלנו.
זהו סיפור מסובך, מפותל, מלא דברים בלתי צפויים, שלא תמיד מובנים, גם כיום, כעבור שנים רבות.
בקיצור, אם אפשר להשתמש במילה זו לגבי אותם הזמנים ולגבי אותם האירועים והמרחקים, מצאנו את עצמינו, כאמור, אי-שם באורל בכפר נטוש, נידח, אשר שימש קודם לכן, כך נודע לנו בדיעבד, כמקום מושבם של קולקים. קולקים זה כינוי לאיכרים מכל רחבי ברית המועצות, אשר סירבו לנטוש את אדמתם ולעבור לקולחוזים- קולקטיבים כפריים!
אנו מצאנו במקום בתים עשויים בולי עץ עבים. יתרון אחד היה בהם: הקור העז ששרר במקום לא חדר לתוכם!
היינו שם קרוב לשנתיים בתנאי הסגר הרמטיים. איש לא בא, איש לא יוצא, מעין שבת אחים גם יחד, ר"ל.
הגברים המבוגרים שבינינו עבדו בכריתת יערות עבות בסביבתינו. הייתה זו עבודה קשה מנשוא לאנשים שמעולם לא עסקו בעבודה גופנית כלל. הם עמדו בה בהצלחה, לעיתים בהצלחה יתרה ולא צפויה!
הייתה להם ברירה?
אפיזודה קטנה שנחרטה בזיכרוני: הבית, עשוי כמו שלנו, שימש לשתי משפחות, מחיצה דקה הפרידה ביניהן. זה איפשר לדיירים לשמוע אלה את אלה גם ללא כוונת ציתות, בעיקר בלילות!
מעבר למחיצה שלנו גר זוג יחסית צעיר. היה ובת הזוג היתה נוסעת, ברישיון מיוחד, לעיירה הסמוכה במקומו של בן הזוג החולה, כדי להשתתף במפגש אליו הוזמנו מצטייני העבודה, סטאחנוביצים, כלשונם וכהגדרתם.
בערב שבה הרעיה לביתה וזה הדיאלוג אותו שמענו מעבר למחיצה, בלשון זו בערך:
"יאנקה, מה אמרו עלי שם, נו תספרי, תספרי". יאנקה סיפרה: "אמרו עליך, מותק, שאתה עובד יפה מאוד ובהתמדה, חוטב הרבה עצים, מסדר אותם כמו שצריך, ממש למופת!"
הבעל, אגב, שמו היה הנייק, התמוגג מאושר. שמענו את זה. גם נשק לאישתו תוך צחוק מתגלגל!
זמן קצר היה שקט אך כעבור רגעים ספורים נשמע קולו של הנייק שוב: "יאנקה, הוא באמת אמר ככה? את לא ממציאה רק כי את אוהבת אותי?" יאנקה: "נורא אוהבת, טפשון, יותר מכל דבר בעולם אני אוהבת אותך!"
"אז תספרי לי עוד פעם, אהובתי, מה אמר המנהל (נשמע קול נשיקה).
"נו, סיפרתי לך הכל. לך כבר לישון, כבר מאוחר!"
"יאנקה, תגידי, כשהמנהל אמר ככה, היו מחיאות כפיים?"
"היו, טפשון, היו....חזקות, פוצי, חזקות כאלה!"
יאנקה, בקול של אישה שאיבדה סבלנות (מכירים?): "די כבר, נמאס לי, לך לישון מיד!!"
מאז השתרר שקט, כנראה שהנייק נשמע לקולה של יאנקה, וכי הייתה לו ברירה?
אני מספר לכם כל זאת לא כרכילות לשמה, אלא כסיפור מאז, על בני אדם מאז, ומוסר השכל בצידו: לעולם בני אנוש יתאוו למילה טובה, מעודדת, עוד פעם ועוד פעם, לא כל שכן בתנאים קשים!!
התעייפתי, על כן אסיים!
בפרק הבא אספר לכם כיצד גילינו, אבי ואני, כי ברוסיה מבינים הסוסים רק רוסית!
להתראות!
נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים
מצאתי לנכון להעביר לכם להלן את המעשיה "סוחר ממולח" מתוך ספרי "הבריאה והמכנסיים":
סוחר ממולח
לחנות בדים נכנס לקוח ומבקש לקנות בד אדום.
אומר בעל החנות "אין בעיה, אצלנו לקוח תמיד מקבל מה שחפץ לבו" וחיש מהר מניח בפני הלקוח בד בצבע צהוב.
"סליחה, אבל ביקשתי בד אדום", מבהיר הלקוח.
"מיד, אדון נכבד", אומר הסוחר בחיוך מתנצל, ניגש לאצטבה ונוטל משם בד ירוק.
הלקוח חוזר ואומר, הפעם כבר בקול תקיף יותר: "ביקשתי בד אדום!".
הסוחר מחייך, מתנצל ומציע לו בד לבן. הלקוח מתחיל לאבד את סבלנותו, ושוב דורש בד אדום. הסוחר שומר על קור רוח ונועם הליכות ומציג בד כחול ואחר כך סגול.
"אדום!" צועק הלקוח, "אני רוצה בד אדום!"
מחייך הסוחר ואומר: "לגמרי אדום? זה אין לנו".הערה:
זו לא השמצה ולא דברי ביקורת חלילה! זהו קטע מחייו של סוחר קטן דאז, שעשה הכל על מנת לפרנס את משפחתו העניה והאומללה!
בברכה,
זלמן שרר
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
עיסקו הקטן של שמעון נמצא בקירייתינו הקטנה, אשר חרף קוטנה מתהדרת בשני סופרמרקטים, שלושה שופרסלים ואחד מגה בול (השני בהקמה).
עיסקו של שמעון הוא מכולת משפחתית הקרויה "מינימרקט שמעון" לאות ולמשל ימים מטורפים אלה, בהם פסו מן העולם חנויות סתם, חנויות מכולת כל שכן.
לשיבחו של שמעון יאמר כאן ומיד, שהתחפושת המודרנית הזו כלל לא לרוחו.
בכל התנהלותו והתנהגותו הוא שמעון, חשמלאי לשעבר, אשר בערוב ימיו פתח לו מכולת שכונתית במקום מגוריו בשכונה הפשוטה המאכלסת בגאווה אנשים פשוטים, חלקם נתונים בקשיי קיום.
ובכן, שמעון זה, בתוך עמו יושב, כמאמר המתנשא של אי-אלו שופטי ישראל!
צוותו של "המינימרקט" מורכב אך ורק מבני משפחתו העניפה של שמעון, מוכרים לכל ומכירים את כולם, כך שטוב ונעים לכולנו גם יחד!
ברם, לפעמים יש קשיים, הן לשמעון והן ללקוחותיו, פה ושם אוזל מצרך כלשהו, אספקתו השוטפת אינה סדירה די צורכה.
שמעון נבוך, הבעת צער של אמת על פניו. לא הצליח לספק את מלוא מבוקשו של לקוחו הנאמון. שמעון מבטיח בכנות לזרז את אספקת המצרך המבוקש...בשעה קשה זו לשנינו, בא לי רעיון: "אולי תוכל להבא להשיג עבורי את ה...אצל בעלי חנויות אחרים? כבר תתחשבנו ביניכם" והוספתי הצהרה מבלי שהתבקשתי: "אני לא אלך לסופר או היפר, לא בא לי!". הוא היה מופתע מהצעתי. הבטיח לנסות, ניסה והצליח. שנינו הצלחנו.
כאשר סיפרתי על כך לבני משפחתי, הם סירבו להאמין! לא שהטילו ספק בדברי, חלילה, אלא בהתנהלותו של שמעון!
"לא יכול להיות, טענו בסך, מה הוא משוגע השמעון הזה?!"
לבזבז זמן על לקוח אחד, להפסיד זמן, אולי גם כסף!
"לא יכול להיות..." חתני מצד בתי הקטנה, עלם חמודות, הוסיף: "הוא בוודאי מאוד אוהב אתכם! אחרת...לא מאמין!"
מאז הוכיח שמעון שאמת דיברתי. הוא גאה בעצמו ואני גאה בו וקורא כאן לכל בעלי עסקים קטנים לנהוג כמוהו!
שום היפר או סופר לא ינהג כמוהו, "מה הם השתגעו?!"
לקראת ולכבוד יום העסקים הקטנים, לתשומת ליבכם, לכו בעקבותינו!
זלמן (זיגה) זרר
נ.ב. שמעון מביא לכל לקוח את מרכולתו לביתו במהירות וכמובן באדיבות!
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
בגיל העמידה היה האיש, גלמוד, לא רעיה לו ולא רע.
שמו כלל לא חשוב בסיפור זה, אבל אם אתם כבר מתעקשים לדעת, יוסף היה שמו, למשל.
ימיו היו סדורים באפרוריות מונוטונית, מחולקים בקפידה לבוקר, יום ולילה וחוזר חלילה.
זולת יום רביעי בכל שבוע בו היה יוסף מבקר בשעה 20:00 בדיוק במכון אשר בימים עברו, בתקופה הטרום צביעותית, כונה בפשטות וביושר בית זונות.
בעלת המקום החיוני הזה ועובדותיה הכירוהו היטב וחיבבוהו עד מאוד.
התנהגותו צנועה הייתה, מבוישת כלשהי גם אחרי חמש שנים בהן הקפיד לשים את פעמיו לאותו מקום, באותו יום כאמור ובאותה שעה בדיוק.
תנאי אחד הכרחי נתלווה לביקוריו: כוס תה עם ביסקוויטים מן הסוג הפשוט ביותר, אותו היו מגישים לו דרך שיגרה לאחר שעשה את מה שעשה (אם עשה) עם אחת מבנות המקום.
כך היה יושב לו בסלון, לוגם מהתה המהביל, נוגס ברכות בביסקוויט הפריך, הנמס בפיו. מחיה נפשות!
יום אחד (רביעי בשבוע, כמובן) לא הגישו ליוסף תה עם ביסקוויטים. בעלת הבית נעדרה מהמקום, נסעה לחו"ל לפוש קצת מעמלה היום-יומי.
יוסף עזב את המקום מבלי לומר מילה.
ביום רביעי הבא לא הגיע למקום, זו הפעם הראשונה אחרי שנים. בעלת הבית, לב זהב לה ואוהב בריות, החלה לדאוג ליוסף, שמה את פעמיה למקום מגוריו, שמא חולה האיש ויש לסעוד אותו. השכנים אמרו לה שיוסף איננו, הוא תלה את עצמו ביום רביעי שעבר.
הבן אדם, הוסיפו השכנים, משוגע היה, מסוגר בתוך עצמו, לא החליף מילה עם איש, לא פלא הוא שכך סיים את חייו האומללים, חסרי הטעם.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
