בגיל העמידה היה האיש, גלמוד, לא רעיה לו ולא רע.
שמו כלל לא חשוב בסיפור זה, אבל אם אתם כבר מתעקשים לדעת, יוסף היה שמו, למשל.
ימיו היו סדורים באפרוריות מונוטונית, מחולקים בקפידה לבוקר, יום ולילה וחוזר חלילה.
זולת יום רביעי בכל שבוע בו היה יוסף מבקר בשעה 20:00 בדיוק במכון אשר בימים עברו, בתקופה הטרום צביעותית, כונה בפשטות וביושר בית זונות.
בעלת המקום החיוני הזה ועובדותיה הכירוהו היטב וחיבבוהו עד מאוד.
התנהגותו צנועה הייתה, מבוישת כלשהי גם אחרי חמש שנים בהן הקפיד לשים את פעמיו לאותו מקום, באותו יום כאמור ובאותה שעה בדיוק.
תנאי אחד הכרחי נתלווה לביקוריו: כוס תה עם ביסקוויטים מן הסוג הפשוט ביותר, אותו היו מגישים לו דרך שיגרה לאחר שעשה את מה שעשה (אם עשה) עם אחת מבנות המקום.
כך היה יושב לו בסלון, לוגם מהתה המהביל, נוגס ברכות בביסקוויט הפריך, הנמס בפיו. מחיה נפשות!
יום אחד (רביעי בשבוע, כמובן) לא הגישו ליוסף תה עם ביסקוויטים. בעלת הבית נעדרה מהמקום, נסעה לחו"ל לפוש קצת מעמלה היום-יומי.
יוסף עזב את המקום מבלי לומר מילה.
ביום רביעי הבא לא הגיע למקום, זו הפעם הראשונה אחרי שנים. בעלת הבית, לב זהב לה ואוהב בריות, החלה לדאוג ליוסף, שמה את פעמיה למקום מגוריו, שמא חולה האיש ויש לסעוד אותו. השכנים אמרו לה שיוסף איננו, הוא תלה את עצמו ביום רביעי שעבר.
הבן אדם, הוסיפו השכנים, משוגע היה, מסוגר בתוך עצמו, לא החליף מילה עם איש, לא פלא הוא שכך סיים את חייו האומללים, חסרי הטעם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
