פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 225 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-7 חודשים למי יש סבלנות לסיפורים ארוכים A.B.
105
פרק עשרים: המקצוע, קולנוען.
כשהתחלתי לעסוק באדריכלות פנים, רציתי להנציח בתמונות את העבודות המיוחדות שביצעתי. בחנות צילום בשם רפלקס שברחוב אלנבי, רכשתי מצלמה מדגם KOWA, שהיא חיקוי זול למצלמות מאותו סוג כגון PENTAX ו CANON, המוכר ראה שאני ירוק בתחום, והסביר לי שזה רק עניין של מותג, ולמעשה אין ביניהן הבדל. עם הזמן והניסיון שרכשתי, התברר שהטענה הזאת רחוקה מהאמת, אבל אני צריך בכל זאת להודות לאותו מוכר, כי אחרי כמה חודשים נכנס גנב לביתנו ולקח את תיק הצילום שלי על תכולתו, עדשות, מסננים, ומספר סרטי צילום. העוזרת שהשאירה את הדלת פתוחה, שאלה אותו מה הוא מחפש. תודה כבר מצאתי, אמר הגנב המנומס, ויצא עם השלל. זה היה דווקא בעיתוי הולם, כי במהלך החודשים האלה, הפך אצלי הצילום לתחביב של ממש, והגיע הזמן להצטייד בציוד יותר איכותי. קניתי מצלמת PENTAX ובנוסף עדשת זום ועדשה רחבה, אבל התלות בפיתוח והדפסת התמונות, שלא נתנו לי שליטה על השלב החשוב הזה בתהליך הפקת תמונות, הפכה להיות מתסכלת. סיפרתי ליוסי חבר מן העבר שחזר מארצות הברית, שם הוא למד צילום וקולנוע, על שאיפתי לפתח ולהדפיס בעצמי את התמונות שלי. בהנחייתו רכשתי מכונת הגדלה, מיכלים, כימיקלים וניירות צילום, והפכתי את המחסן בחצר לחדר חושך. יוסי ליווה אותי בצעדי הראשונים. היכולת לשלוט בגודל הדמות, בניגודיות, בחשיפות כפולות וכו... הייתה מרגשת. אבל רציתי לספר סיפורים יותר מורכבים, דברים שלא הצלחתי להעביר על ידי הקפאת שבריר של שנייה. מה גם שאת הצילומים שלי לא ביימתי, אלא צילמתי מן הקיים, במילים אחרות, עלי להודות שלא הגעתי לרמה של צלם שמבטא את רעיונותיו בתמונות סטילס.
החלטתי לעבור להסרטה. קניתי מסרטת סופר 8, קראתי כמה חוברות, וכמה ספרים על הנושא, וצילמתי את הסרטון העלילתי הראשון. "חול וים וילדי נוף ים" בסרט, כמה צעירים, רובם מה שקרוי בני טובים, מחליטים להתנתק משגרת החיים אותה מכתיבים הוריהם. הם סבורים שהם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, הם בורחים מהבית ומתארגנים בסוג של קומונה, (תופעה שהייתה נפוצה באותם ימים,) רציתי לשמוע מה חושב על כך בני הבכור דרור. היו לי כמה ניסיונות כושלים כשניסיתי לברר מה עמדתו בנושא. אז ביקשתי ממנו להזמין כמה חברים לשיחה, סיפרתי להם שאני רוצה לעשות סרט על פער הדורות, והצעתי שנכתוב ביחד את התסריט, כך הם יכירו את העלילה והדמויות, עוד לפני תחילת הצילומים. הדבר עבד בצורה יוצאת מהכלל. הנערים דיברו בפתיחות, והביעו את דעתם על הסיבות והמניעים של הנוער בימינו להתנתק מהמסגרת החונקת של הבית והמשפחה, איך שההורים לא מבינים את עולמם של הצעירים. הדברים נאמרו ללא היסוס, כי הרי מדובר בסיפור עלילתי ובדמויות בתוך סרט.
לאחר כתיבת התסריט, היה עלי להתמודד עם הצד הטכני. בשנה בה מדובר עוד לא היו מצלמות שקלטו תמונה וקול בו זמנית. את הסרט צילמתי ללא קול, הוספתי קריינות בזמן העריכה, לסרט הביכורים קראתי "חול וים וילדי נוף ים". בעקבות הניסיון הזה רכשתי מצלמת סופר 8 איכותית ביותר, בעלת מנגנון שמייצר פעימה עם כל תמונה דבר המאפשר סנכרון עם מקלט סלילים. מכאן נסללה הדרך לעשייה קולנועית מקצועית. באחד הימים דרור הביא הביתה דינמו של אופניים,
מצאתי אותו בחצר בית הספר, הוא אמר.
היה לי חשד שהאביזר הזה לא התנתק בעצמו מהאופניים, אבל לא רציתי להטיל בדרור אשמה, לנגד עיני עמדה התמונה כשדודתי האשימה אותי בגניבת כסף, ואני לא מוצא מילים להוכיח את חפותי, תקרית שסיפרתי עליה באחד הפרקים הקודמים. לא רציתי לעשות טעות דומה, מצד שני, גם לא רציתי להשאיר את העניין ללא תגובה. אמרתי לדרור שעליו למסור את המציאה במזכירות בית הספר, כי הילד שאיבד את הדינמו, בוודאי יחפש אותו, בנוסף שוב נקטתי בשיטת הטיפול באמצעות קולנוע. שיטה מומלצת לטיפול בנושאים רגישים. שוב כינסתי את דרור וחבריו, והצעתי שנכתוב תסריט על נער שחסך כסף לקניית אופניים. הוא מראה בגאווה לחבריו לכיתה שיש לו את הסכום הדרוש, אבל בסוף היום, הוא מגלה שהכסף נגנב. אחרי כמה פגישות היה בידנו תסריט די מפותח, עם תאור תמונות ודיאלוגים, לסרטון של כחצי שעה. לאחר שבעה ימי צילום, התחלנו את תהליך העריכה. כפי שציינתי, הציוד שרכשתי אמנם אפשר סנכרון של קול ותמונה, אבל נדרשה ספירת התמונות והפעימות, עשרים וארבע תמונות לשנייה וכמות זהה של פעימות. כלומר אלף ארבע מאות וארבעים תמונות ופעימות לכל דקה של סרט, בשלושים דקות יש ארבעים ושלושה אלף ומאתיים תמונות וכנ"ל פעימות,
106
ומאחר שצילמתי בערך חמש פעמים כל סצנה, כמות מקובלת בסרטים מסוג זה, הגענו בערך לשני מיליון תמונות ופעימות, לספור, לסמן, לחתוך, לבדוק אפשרויות שונות, ולחבר ברצף. חצי שנה ישבנו דרור ואני כמעט כל יום עד השעות הקטנות של הלילה, ערכנו את הסרט,ונהנינו מכל רגע, התוצאה הייתה סרטון חביב ביותר.
הסרט הנוסף שהפקנו היה סיפור על שני חברים, אחד מהם חייל, והשני עומד להתגייס. גם הסיפור הזה התפתח על רקע שיחות ששמעתי מפי כמה מידידיו של דרור, בהן הם דנו בשיטות להשתמט מהצבא. בסיפור, הבחור שהגיע לגיל גיוס מחליט שצבא זה לא בשבילו, הוא כלל לא מושפע מהתלהבות ידידו החייל. גם ניסיונות השכנוע של חברים וחברות, שרואים בשרות צבאי חובה לאומית, אינם משפיעים עליו. דרור, בתפקיד המשתמט מצטרף לחבורת סרבני גיוס שמסתתרים באחד מחופי מדבר סיני, אבל כשהוא שומע ברדיו, שאחיו הבכור, (קצין ביחידה קרבית) נהרג בפעולה נגד מחבלים, הוא מחליט שאין דרך אחרת, אלא למלא את החובה הלאומית, ולהתגייס. לסרט נתנו את השם "ובגבולות שקט יחסי".
שוב התכנסה החבורה של דרור, (בשינוי קל של ההרכב) לביצוע הפרויקט. כתיבת התסריט, חזרות, צילומים, ועריכה. אלא שבינתיים חלה התפתחות טכנולוגית. יצרני הציוד גילו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בחובבי קולנוע, הם ייצרו סרט 8 מ"מ מגנטי מחורר, כמו שמקובל בסרטים מקצועיים, בהם מריצים במקביל את סרט התמונה והקול. שולחן עריכה כזה עוד לא היה בארץ, וגם אם היה, אינני בטוח שהייתי משקיע את הסכום ש "צעצוע" כזה היה עולה. קניתי בפרוטות רשם קול ישן, פירקתי ממנו את מנגנון ההנעה, קניתי כמה גלגלי שיניים של מקרני סופר 8 ובסיוע אחי ז'קי שהיה טכנאי אלקטרוניקה, בניתי שולחן עריכה. בעזרת הציוד הזה סיימנו את העריכה בפחות מחודש, מה שנשאר הוא להעביר את הקול מהסרט המגנטי, אל הסרט המצולם.
ברוב מקרני הסופר 8 בולט הציר מאחור. הרעיון שלי היה לחבר שני מקרנים, אחד ינגן את הסרט המגנטי, והשני יקלוט את הקול אל הסרט המצולם, צריך היה רק להתגבר על בעיה קטנה, כשמחברים שני מקרנים גב אל גב, הצירים מסתובבים בכיוונים הפוכים. כאן בא לעזרתי ניסיוני במכונאות. בסרן האחורי של מכונית, יש מערכת גלגלי שיניים שמכונה אצל המכונאים דיפרנציאל. תפקידה הוא להעביר סיבובים מגלגל אחד למשנהו. (הסבר על כך אפשר למצוא בגוגל) הזמנתי אצל ידיד שעסק בתיקון ציוד אלקטרוני, מערכת כזאת בזעיר אנפין, וכך חיברתי את שני המקרנים. את הסרטים שיצרתי באותה תקופה, הצגתי בכל מיני הזדמנויות, בעיקר בסדנאות לצילום והסרטה. הקהל הגיב בהתלהבות, בעיקר מפני שהיה להם פס קול מסונכרן, דבר שנראה היום מובן מאליו, אבל לפני עידן הוידיאו, רק מעט משוגעים היו מוכנים להשקיע כל כך הרבה זמן וכסף, בסרט חובבים.
יום אחד הגיע לארץ פרופסור גולדמן, מאוניברסיטת קולומביה, וארגן פסטיבל סרטי סופר 8. זאת הייתה ההזדמנות להעמיד את העבודות שלי במבחן, הן של אנשי קולנוע, והן של מספר רב של צופים. הפרופסור שיבח את העשייה הקולנועית בפורמט קטן, השווה לדבריו לכל כיס, (סרט צילום שהקרנתו נמשכה שתיים וחצי דקות, עלה כ 15$, לא בדיוק כל כיס) אחר כך הוא שיבח את המשתתפים בארגון האירוע, והודה לכל אחד מהם בנפרד, אחרי שרוב הקהל נרדם, התחילו סוף סוף להקרין את היצירות. חלקן הגדול היו סרטונים תזזיתיים ומטושטשים עם משמעויות שלא הבנתי, (היום היו בוודאי קוראים להם וידיאו קליפים, אבל הוידיאו עוד לא היה קיים) היו כמה סיפורים מצולמים וערוכים באיכות סבירה, והיו מספר סרטונים בעלי תוכן מעניין ועשויים היטב. בפרס הראשון זכה סרט תיעודי המתאר קבלת פנים לשבוי מלחמה שחזר לקיבוץ. מלבד שלושת הזוכים בהם בחר צוות השופטים, היה גם פרס לפי בחירת הקהל. הסרט "ובגבולות שקט יחסי" זכה במקום ראשון בדרוג הצופים. מחיאות הכפיים היו כל כך רמות וממושכות, שספירת הידיים המורמות לא הייתה נחוצה. קיבלתי את התגובה ברגשות מעורבים. התלהבות הצופים החמיאה לי כמובן, אבל התאכזבתי מכך שהשופטים שהינם מומחים בתחום הקולנוע, לא זיהו את האיכות המדהימה של הסרט שלי.
כשנפרדתי משותפי בחנות הרהיטים, ניסיתי להפעיל את הנגרייה והמרפדייה שנשארו ברשותי, ולספק רהיטים ללקוחות שהכרתי, בעיקר בעלי חנויות, אבל התכנון שהיה הנושא שמשך אותי, נשמט מידי, והפכתי למעשה לסוכן נוסע, עיסוק שלא עניין אותי ולא השקעתי את האנרגיות הדרושות, דבר שהביא לניתוק הדרגתי מהעסק, ובסופו של דבר, למכירתו.
107
יוסי ידידי שאל אם אני רוצה להשתתף בסמינר לקולנוע בו הוא מוזמן להדריך.
כך תהיה לך הזדמנות ללמוד כמה דברים חדשים, ולהכיר כמה אנשי קולנוע. הוא אמר, אני אציג אותך כעוזר שלי, כך שההשתתפות בקורס לא תעלה לך כסף. מדובר בסדנה ליוצרי קולנוע מהתנועה הקיבוצית, שתתקיים בגבעת חביבה, (שהוא מרכז הדרכה של התנועה הקיבוצית) ותמשך ארבעה ימים. היות ובאותו זמן הייתי "מובטל", קיבלתי את הצעתו בשמחה.
לאחר דברי הפתיחה, חילק עקיבא, מנהל הסמינר, את המשתתפים לקבוצות של שמונה משתתפים. מאחר והיה חסר מדריך, הוא הציע שאקח על עצמי להדריך אחת הקבוצות.
מה אני אמור לעשות איתם? האם יש תכנית לימודים?
שמעתי שעשית כמה סרטונים בסופר 8, זה הפורמט בו הם רגילים להשתמש, תספר להם מניסיונך האישי, תציג דוגמאות מהסרטים שעשית, יהיה בסדר, הוא אמר.
לפני הרצאת הפתיחה, עקיבא הציג את המדריכים, במאים, צלמים, עורכים, כולם אנשי קולנוע ותיקים, כמעט כולם בעלי תואר אקדמאי. אותי הוא הציג כמי שזכה בפרס ראשון בפסטיבל סרטים, דבר שהיה כמעט נכון. ראיתי על פניהם של אנשי הקבוצה שלי, שהם היו מאוד מאוכזבים שנפל בחלקם מדריך שאינו מקצועי. בכיתה ביקשתי להזיז את השולחנות, ולסדר את הכיסאות במעגל.
אני מצטער שאני לא יכול להתפאר בתארים. עם זאת אני מקווה שלא תצטערו שלא זכיתם למדריך אחר.
למה אתם מצפים מהקורס הזה? שאלתי, תוך העברת מבט על המשתתפים.
אם אתם חושבים שבשישה ימים, תהפכו להיות אינגמר ברגמן או מרטין סקורסזה, אז צפויה לכם אכזבה. אבל אם אתם רוצים לדעת איך לעשות סרטים בכלים ובאמצעים זמינים, או שיש באפשרות המשק שלכם לרכוש, בלי למשכן נכסים, אז הגעתם לאדם הנכון.
בנוסף להרצאות על יצירה קולנועית, ותרגילים בבימוי וצילום, הסברתי להם איך לבנות שולחן עריכה, ואיך לחבר שתי מקרנות, ולהמחשה הקרנתי להם אחד הסרטים שיצרתי, הייה על המשתתפים, להכין סרט קצר שיוקרן בסיום הקורס. לשם כך צריך לכתוב תסריט. בהכירי חברי קיבוץ, ידעתי שהם לא אוהבים לחשוף בעיות מחיי קיבוץ, ועוד פחות מזה, בעיות אישיות. כל ההצעות שלהם היו מבוססות על ספרים, בעיקר פנטזיות מתוך ספרי ילדים. ניסיתי לדובב אותם לספר משהו אישי, אך ללא תוצאות. היות וכך הצעתי את הדבר הבא,
בואו ננסה לתאר מצב דמיוני שמתרחש בקיבוץ אי שם בארץ. (המקום התאים לסיפור כזה, כי האתר נראה ממש כמו קיבוץ) באסיפת חברים נפלה החלטה להזמין אחת לחודש פסיכיאטר, כדי לשפר את בריאותם הנפשית של החברים. האחות מכניסה את המטופלים למרפאה, על מיטת הטיפולים נחשפות הבעיות של החברים. זאת היא מסגרת הסיפור, עליכם להוסיף את התוכן. אתם מתבקשים להכין מספר הצעות, וביחד נגבש אותם לתסריט. מחרתיים בצהריים הסרט צריך להיות ערוך ומוכן להקרנה.
התגובה הראשונה הייתה שהרעיון הוא מופרך לחלוטין, כי בקיבוץ אין בעיות שהם אינם יכולים לפטור בעצמם. אבל לאחר דין ודברים שהתנהל בין המשתתפים, הם החליטו שהיות ומדובר במעשיה, זה דווקא יכול להיות מעניין. למחרת אורן מסר לי את הטיוטה לתסריט אותה הם הכינו. הסתבר שהם התמודדו עם האתגר עד אור הבוקר, והתוצאה הייתה מקבץ של מצבים מעניינים, חלקם הומוריסטיים חלקם דרמתיים, בסך הכל היה חומר לסרט קצר. אורן הבחור שניהל את הדיון, נפצע באחת המלחמות. הוא איבד את שתי רגליו, אחת מידיו, ואת מאור עיניו. למרות זאת, הוא היה מלא חיוניות והומור, בקיבוצו הוא תיפקד כאחראי על ההקלטות, ועל העריכה הקולית של הסרטים אותם צילמו בחגיגות ובאירועים משפחתיים.
מאוסף הסיפורים, כתבו החניכים תסריט עם פירוט הצד החזותי והקולי, חילקו ביניהם תפקידים, וצילמו את החומר. למחרת הבאתי את שולחן העריכה שבניתי, כך הם יכלו להתנסות בתהליך המורכב של חיתוך סידור והדבקה, שיוצרים את הסרט המוגמר. בסוף היום היה הסרט מוכן. למחרת התחלפו הקבוצות. הטיפים שנתתי לכיתה שלי הרשימו את המשתתפים כל כך שכולם ביקשו להיות בקבוצה שלי.
בסיום הקורס יוסי אמר שיש לו הצעה, מדוע שאחרים ייהנו מפרי עמלנו? יש לי ידיד עורך סרטים מקצועי, נשלב כוחות ונוכל ללמד קולנוע על מרכיביו הרבים, אני מאמין שבקורס של שישה חודשים, אפשר ללמד את המרכיבים השונים של יצירה קולנועית בסיסית, ומה שלא פחות חשוב, עשיתי חישוב, ואני בטוח שאפשר לעשות הרבה כסף. השמיים הם הגבול, סיכם יוסי את דבריו.
108
"מדיום, סדנה ללימודי קולנוע" כך קראנו לשותפות שהקמנו. פרסמנו מודעה בכמה עיתונים, ותוך כמה ימים נרשמו כעשרים תלמידים לקורס. שכרנו מקום בבית ציוני אמריקה וחילקנו את שעות ההוראה בינינו. הלימודים התקיימו פעמיים בשבוע בשעות הערב. את הציוד הבאנו מהבית, מתארגנים בכיתה, ובסוף היום היינו מעמיסים את המטלטלים על הרכב ופורקים בבית. במחזור הראשון, הסידור הזה היה סביר, אבל כאשר רצינו לפתוח כיתה נוספת, הטרחה הפכה להיות מוגזמת, אז שכרנו דירה ברחוב בן-יהודה, שיפצנו את המקום, ליתר דיוק, אני ביצעתי בעצמי את העבודה. הדירה ששכרנו הייתה ממוקמת בקומה שלישית וכללה ארבעה חדרים, מבואה, מטבח ונוחיות. בקומה השנייה, בדירה זהה, היה בית ספר לפקידות. על מנת להתאים את המקום לייעודו, היה צורך לפרק קיר. לקחתי פטיש כבד ותוך ובכמה מהלומות, הפכתי שני חדרים לאולם אחד. התחלתי לפנות את הפסולת כשלפתע צנחה קורת בטון שהייתה אמורה להיות חלק מהקונסטרוקציה של הבניין, ונחתה ברעש אדיר, במרחק של סנטימטרים ספורים ממני. אחרי שקלטתי שלא נפגעתי ואני חי, ירדתי בריצה לקומה מתחתי בחשש ששם נגרם נזק, או חלילה פגיעה בנפש. התלמידות תקתקו על מכונות הכתיבה ולא שמעו דבר.
למוסד המכובד קראנו "מדיום" גייסנו צוות מורים מקצועיים, ובנוסף לקורסים ללימודי קולנוע, פתחנו כיתות לאנימציה, ולמשחק. תוך זמן קצר התברר ששכר הלימוד אינו מכסה את עלות הציוד, חומרי הגלם, ושכר המורים. אדי החבר האמריקאי של יוסי, החליט שהוא אמנם רוצה לתרום מניסיונו, ולקדם את הקולנוע הישראלי, אבל הוא לא מספיק עשיר כדי לממן את ההפסדים. אי לכך, הוא נפרד מאיתנו לשלום, וחזר לארצות הברית. לאחר מספר חודשים הגיע גם יוסי למסקנה, שלא בא לו לשקוע בחובות במקום לעשות הרבה כסף,
הייתי מוכן להסתפק במועט, אבל להפסיד כסף, לא נראה לי. אמר והלך למצוא פרנסה במקום אחר.
רחל הצטרפה אלי וטיפלה בצד הניהולי של בית הספר, הפכנו אחד החדרים למשרד, שם היא רשמה את התלמידים, גבתה את שכר הלימוד, שילמה למורים, וטיפלה בניהול החשבונות. בנוסף לכך יצרנו קשר עם ספקי ציוד, רכשנו כמה מצלמות קולנוע 8 מ"מ, כמה מקרנים, כמה מכשירי עריכה, וכמות ניכרת של סרטי צילום, והמשרד סיפק ציוד לתלמידי וחובבי קולנוע. כעבור כמה חודשים, הגענו בבוקר והופתענו לגלות שדלת הכניסה פתוחה, וכל תכולת החנות נגנבה. למזלנו היה לנו ביטוח מקיף, פנינו למלמן סוכן הביטוח שלנו, שהזמין שמאי לבדוק את הנזק.
אני מצטער אבל הביטוח שלכם לא תופס. אמר השמאי תוך שהוא משרטט במחברת תכנית של המקום.
מה זאת אומרת לא תופס, הרי אנחנו משלמים כל חודש את דמי הביטוח. אמרתי, מופתע מהכרזתו.
אין סימני פריצה על הדלת, זה סימן שלא נעלתם את הדלת, בין אם משכחה או במתכוון, חברת הביטוח לא משלמת במקרים כאלה. אמר השמאי. ראיתי על פניו חיוך של ניצחון.
אתה מאשים אותי בשיתוף פעולה עם הפורצים? צעקתי, הרגשתי עלבון צורב. אולי תסתכל על החלון, מדוע אתה טוען שאין סימני פריצה?
גם אם הם חדרו דרך החלון, אין לך כיסוי, כי אין לך סורגים.
גם כשהסוכן שלכם היה כאן ומכר לנו את הביטוח, לא היו סורגים. מדוע הוא לא אמר שבלי סורגים אין תוקף להסכם? מעניין מה יגיד על זה השופט כשאתבע אתכם.
בסופו של דבר, שילמו לנו כמחצית מערך הציוד שנגנב. לא עבר הרבה זמן עד שהייתה פריצה נוספת, הפעם הם עקרו את הדלת. קלטנו את המסר, והחלטנו לסגור את החנות, ולהתמקד בקידום בית הספר. באותם ימים פנו אלינו שני בחורים צעירים רוני וזמיר,
יש לכם מקום יפה, ציוד צילום וצוות מקצועי, מדוע לא תנצלו את זה? בלי השקעה נוספת אתם יכולים להקים חברת הפקה. אנחנו בעלי ניסיון בשיווק, אם נשלב כוחות, נוכל לעשות הון, השמיים הם הגבול. אמר רוני הדברן בין שני הבחורים. עם הזמן התברר שהוא מאוד אוהב להשמיע את האמרה הזאת. נזכרתי גם שכבר שמעתי את המשפט הזה בנוגע להון שנוכל לעשות,
אני לא יודע הרבה בענייני שמיים, אבל כאן על כדור הארץ, סרטי 8 מ"מ משמשים לצילום תינוקות על הדשא, או לטיולים בחו"ל, עניתי.
זה נכון, אמר זמיר, אבל זה מפני שהשוק עוד לא גילה את הפוטנציאל שיש בפורמט הזה. פרסום עולה הרבה מאוד כסף, ויש מאות ואולי אלפי עסקים שרוצים לפרסם, ואינם יכולים להרשות לעצמם הוצאה כזאת, לנישה הזאת אנחנו יכולים להיכנס. זמיר נשמע אמין וענייני.
109
החלטתי ללכת על זה. התנאי שהצגתי היה חמישים אחוז לחברת "מדיום" ועשרים וחמישה אחוז לכל אחד מהם, העסקה לא תכלול את בית הספר. הכנו חוזה בשלושה העתקים, חתמנו, לחצנו ידיים, והם יצאו לדרך. כעבור כמה ימים הם ביקשו שאצטרף אליהם וניסע לחולון לפגוש את סגן המנהל של מפעל "חמת" לאחר כמה דקות של שיחה על מזג האוויר ומשחק הכדור סל של מכבי תל-אביב, נכנס למשרד איש קטן שמן וקירח. תכירו, זהו מר צימרמן, הוא ממונה על הפרסום ויחסי הציבור אצלנו במפעל. הוא יעשה אתכם סיבוב, ויסביר לכם מה אנחנו רוצים שיוצג בסרט.
האם אנחנו מסכמים איתו גם את הצד הכספי? שאלתי ישירות.
לפי הבעת פניהם של שותפי, הבנתי שהשאלה לא הייתה במקומה.
אני מבין שאתה הבמאי, אמר הסמנכ"ל, אני מציע שתתמקד בהפקת הסרט, ותשאיר את הצד העסקי לחבריך, הם יודעים לעשות את זה יפה מאוד.
התסריט עליו סיכמנו היה די פשוט. נצלם תצוגה של מבחר ברזים בכמה חנויות, ונציג את תהליך הייצור במפעל, תוך הדגשת הציוד החדיש, כוח האדם המיומן, ובקרת האיכות. בולי, שהיה המורה לאנימציה, רצה לתרום מניסיונו על מנת שהסרט יראה מיליון דולר. הוא כיסה את הקירות בבד שחור, באמצע החדר על פלטה עגולה, מכוסה בקטיפה כחולה, ומסתובבת, הוא הניח את הברז הכי מפואר שמייצרת "חמת" , מתחת לשולחן הוא הניח כערה אם מי סבון, משלושה כיוונים האירו פנסים בצבעים אדום כחול וירוק, את הברז. קומפרסור קטן נשף אוויר על מי הסבון, ויצר בועות שעלו סביב האובייקט וקרנו בצבעים השונים. במשך שלושה ימים הושבת בית הספר, כי אי אפשר היה להפריע למאסטרו בולי בעבודתו, אבל התוצאה הייתה מרשימה, כמו סצנה בסרט מדע בדיוני. כשגמרנו את הצילומים צימרמן הודיע שסגן המנהל רוצה לראות את החומר.
עם כל הכבוד לסמנכ"ל, זה לא נהוג להראות ללקוח חומר לפני עריכה, זה תמיד גורם בעיות. תגיד לו שבעוד כמה ימים נציג לו את הצילומים, לאחר עריכה ראשונית. אמרתי בהכירי תגובות במקרים דומים .
זה לא ילך, אמר מנהל הפרסום, הסמנכ"ל רוצה לראות מה שצילמתם, אין לך מה לדאוג, הוא מבין היטב שמדובר בחומר גלם, חוץ מזה, אני אהיה נוכח בהקרנה, כך שאם יהיה צורך בהסבר...
אולי לפחות תמתינו יומיים, כך שלפחות אחתוך את ההתחלות והסופים של קטעי הצילום, בהם הצלם ממקד את המצלמה, קובע חשיפה וכולי, התעקשתי.
אבל כנראה לא מספיק, כי למרות שצימרמן הבטיח לשכנע את הבוס, הוא התקשר עוד באותו ערב, והודיע בצורה חד משמעית שהסמנכ"ל דורש לראות את החומר למחרת בבוקר. יש לזכור שמדובר בפילם, ולהבדיל מוידיאו, עריכת פילם כרוכה בחיתוך והדבקת כמות גדולה של קטעי סרטים. למרות שעבדתי כמעט כל הלילה, הצלחתי בקושי "לנקות" חלק קטן מהחומר, קיוויתי שזה ימחיש את ההבדל בין חומר גלם וחומר שעבר עריכה ראשונית. התגובה בשעת ההקרנה הייתה אף יותר גרועה משציפיתי.
מה זה צריך להיות? הבן שלי בן העשר מצלם יותר יפה מזה. אמר הממונה, ומה הבועות האלה? אתם רוצים שיגידו שמהברזים שלנו עולות בועות? אני לא רוצה את הסרט הזה, אני לא דורש שתחזירו לי את המקדמה שקיבלתם, אבל את הזבל הזה אתם יכולים לזרוק לפח. עם כל משפט גבר קולו שהגיע לרמה של צרחות היסטריות. האיש נראה כמי שעומד לקבל התקף לב. השתדלתי בכל כוחי לשמור על קור רוח, במהלך כל הסצנה הזאות צימרמן לא הוציא הגה, הסתכלתי עליו בציפייה שיתערב, אבל הוא משך בכתפיו כאומר, מה אני יכול לעשות.
אין צורך להתרגז, אמרתי בלי להרים את קולי, אני אגמור לערוך את הסרט, ואחזיר לך את הסכום ששילמת עד הפרוטה האחרונה, אם הסרט לא יעמוד בדרישות האיכות של מומחה בתחום הקולנוע. באשר לבועות, חשבנו שזה יוסיף עניין, אבל אם זה לא נראה לך, אחליף את הסצנה הזאת במשהו אחר.
בין התלמידים בכיתת המשחק הייתה בחורה יפהפייה, שזכתה לפרסום ניכר בתחום הדוגמנות, ורצתה להיות שחקנית. שאלתי אותה אם היא מוכנה לשחק בסרט תדמית שאני מביים. הסיטואציה פשוטה למדי, כל שעליך לעשות, הוא לפשוט חלוק בית, להיכנס לאמבטיה, ולהתקלח.
אתה רוצה שאשחק את זה בעירום? שאלה אורלי חידה, (זאת לא חידה, זהו שמה)
האם את נוהגת להתקלח בבגדים? שאלתי.
לא, אבל בדרך כלל אני מתקלחת ביחידות, ענתה בלי להסס.
אנחנו נצלם אותך מאחור, אמרתי, למרות שחבל להסתיר את יופיו של הגוף שלך.
110
ג'קי אחי שיפץ זמן קצר לפני כן את חדר האמבטיה בביתו. הוא נענה ברצון לבקשתי לצלם אצלו את הסצנה הזאת, דבר שאפשר לו לשטוף את העיניים על גופה המושלם של אורלי חידה. כשהסרט היה מוכן הזמנתי את הסמנכ"ל, שהגיע עם אשתו ועם צימרמן. חששתי שהוא יהיה עדיין תחת ההשפעה של תגובתו הקודמת. עקבתי בדריכות אחרי התגובות בזמן ההקרנה. היה קשה לקבוע איך הוא מתרשם, הייתה לו הבעה של שחקן פוקר. אשתו לעומת זאת חייכה והנהנה בראשה, וכשהדלקתי את האור, היא פרצה במחיאות כף ספונטניות.
מה לא מצא חן בעיניך כשראית את הסרט בפעם הקודמת? היא שאלה את בעלה.
זה לא מה שהם הראו לי. אמר האיש
כמובן שלא, נכנסתי לדבריו, מה שראית אז, היה חומר הגלם ממנו ערכנו את מה שהצגנו עכשיו, למעט הקטע עם הבועות, שהחלפתי עם הבחורה במקלחת.
אני מתנצל על ההתפרצות שלי, הוא אמר, היה לי שבוע קשה.
אחרי זמן קצר, אורלי השתתפה בסרט נוסף שהפקתי. דוקטור מקלר מבית חולים רמב"ם בחיפה פיתח מערכת לבדיקת פוריות הגבר. מדובר במכשיר הבנוי משתי לוחיות זכוכית נצמדות שמספר בליטות מפרידות ביניהן. מטפטפים טיפת זרע על הלוחית התחתונה, מצמידים את העליונה, ומניחים במיקרוסקופ. מצלמים בהפרשים של שנייה אחת, מספר תמונות, וכך מתקבלים נתונים על כמות, תנועתיות, ואחוז הזירעונים הפעילים. אורלי שיחקה את תפקיד הלבורנטית. באחת הסצנות היה עליה לשאוב בעזרת פיפטה, זרע מתוך מבחנה, ולטפטף על הלוחית. במהלך שלושת ימי הצילומים תפקד בית החולים במתכונת שבת, כי כל רגע נכנס מישהו לחדר עם איזו שאלה. זה מזכיר לי בדיחה מצוירת בה נראים ארבעה גברתנים נושאים חבילה קטנה, כל כך קטנה שהיה שם בקושי מקום אחיזה לכל אחד מהם. את המטען הזה הם מביאים לסטודיו של צייר, כאשר מולו עומדת מודל בעירום.
מה יקרה אם אני אבלע מהחומר הזה? שאלה אורלי.
אני יכול להבטיח לך, שלא תיכנסי מזה להריון. ענה דר" מקלר.
זמן קצר אחר כך, נסעה אורלי חידה לארצות הברית, ומאז לא שמענו עליה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה