פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 185 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-7 חודשים קצת התבלבלו הפרקים A.B.
101
פרק תשעה עשר: זורבה.
בעקבות מלחמת ששת הימים, גדל השטח שבשליטת מדינת ישראל בצורה משמעותית, על מפת העולם, הפכנו מנקודה מזערית, לכתם קטן. בפועל הדבר גרם לכך שחיילי המילואים נדרשו לשרת למעלה משלושים יום בשנה. בשל היותי נהג זחל"מ וגם מכונאי רכב, גויסתי מדי שנה, לתקופות שרות ממושכות אף יותר, ומאחר שהיחידה שלי הייתה חלק מפיקוד דרום, עשיתי את השירות שלי בסיני. בשנה בה מדובר, הטילו על הפלוגה שלי את השמירה על שדה תעופה מיצרי, אי שם בלב המדבר. במקום מצאנו כמה מבנים הרוסים, ומסלול מחורר יותר מגבינה הולנדית. החנינו את הרכבים, ובהוראת המפקדים הקמנו שלושה אוהלים גדולים, אחד שישמש מטבח, אחד חדר אוכל. והשלישי היה מיועד לשמש מטה פיקוד, אבל למעשה הוא הפך מקום לינה לקצינים. אנחנו החיילים הפשוטים, התחלנו להתארגן ללינה באוהלי סיירים, משהו דומה לאוהלים של חסרי הבית שאנחנו מכירים מהטלוויזיה, רק פחות משוכללים ויותר קטנים. ידעתי שמדובר בשהייה ממושכת, ולא בא לי (כמו שאומרים הילדים) לבלות את הלילות הקרים, כשרק יריעת בד דקה מפרידה ביני ובין הקור. אמנם היו לנו שקי שינה, אבל גם לא אהבתי לישון במצב, שמזכיר את פרעוני מיצריים החנוטים, אז החלטתי לשקם אחד המבנים ההרוסים, ולהפוך אותו לבית שבו ארגיש יותר נוח. בחנתי את ההריסות ובחרתי מבנה בגודל של כשלושה מטרים רוחב ומעט יותר מזה באורך. לידו הייתה מונחת דלת שנעקרה מציריה, אבל קירותיו נשתמרו כמעט בשלמותן. צריך היה רק לייצר קירוי לגג. אספתי קורות עץ שהיו שם בשפע, והנחתי אותן על הקירות, מעליהן לרוחב, הנחתי סרגלים ששרדו מגג של מבנה אחר, ומעליהן הנחתי לוחות אזבסט. (באותה תקופה עוד לא ידעו שהחומר הזה מסרטן) כדי שהגג לא יעוף ברוח, הנחתי עליו כמה גושי בטון כבדים. לביצוע העבודה המורכבת הזאת, כלומר הרמת הגושים האלה והנחתם על הגג, נעזרתי בשני גברתנים, ובתמורה שילמתי להם בשעות שמירה. (למזלי לא היו רוחות עזות בזמן שהייתי שם, סערה רצינית הייתה עלולה להפיל את כל הגג הזה על ראשי.) החברים שראו אותי טורח שאלו אם יצאתי מדעתי. מה אתה בונה כאן, אתה מתכוון להביא את המשפחה שלך ולגור פה?
היה כבר חושך כשסיימתי את העבודה, התכרבלתי בשק השינה שלי ונרדמתי. אבל התעוררתי מקור באמצע הלילה. כמו שציינתי אני לא מסוגל לכלוא את עצמי בשק השינה, ולסגור לגמרי את הרוכסן, והסתבר שהמקום לא מספק הגנה מספקת נגד הקור המדברי. שקלתי כל מיני אפשרויות. להדליק מדורה בחדר, זה לא מעשי, העשן היה בוודאי חונק אותי. לתלות יריעות בד על היקרות, אוהל הסיירים שלי היה בקושי מכסה קיר אחד. הסתובבתי בשטח בתקווה שאמצא איזה פיתרון, לאיטום יותר מוצלח של החדר. נכנסתי לכמה חורבות אבל לא מצאתי שום דבר שיכול לפתור את הבעיה. כבר חשבתי להקים את אוהל הסיירים שלי בתוך החדר, למרות שזה מגוחך, הרי לא בשביל זה טרחתי כל כך. ואז נכנסתי למבנה, שהיה כנראה מועדון קצינים, כי הייתה בו ספה במצב כמעט שלם, וקמין מלבנים שעמד חלקית על תילו. את הספה גררתי לחדר, ואת הלבנים אספתי והקמתי אתם אח לתפארת. יומיים עמלתי מבוקר עד ערב, אבל כשהבערתי אש בפעם הראשונה, זה היה ממש פסטיבל. כל אנשי המחלקה ניסו להידחק לתוך החדר, כדי לראות את היצירה. העשן נפלט דרך הארובה והחדר היה חם ונעים, כל ערב, היו הבחורים באים להתחמם מול האח. אפילו הקצינים, שהייה להם תנור חימום באוהל, העדיפו את החום והחמימות של החדר שלי.
שדה התעופה היה ממוקם לרגלי שרשרת הרים. אלה לא האלפים או הרי ההימלאיה, אבל בכל זאת הרים. בשבתות לא התקיימו אימונים, ולמעט מספר חיילים שהיו בתפקיד, אפשר היה לצאת מהבסיס לכמה שעות. בגלל המרחק מהציוויליזציה והעדר תנועה על הכביש, היינו מוגבלים לטיולים בסביבה הקרובה. קבוצה קטנה של חובבי טבע, בהם גם אני, (זה עוד תואר שאני אוהב ליחס לעצמי,) נהגנו לטפס עד לפסגה כדי ליהנות מהפעילות הגופנית ומהנוף. הקבוצה מנתה שישה אנשים, בנימין, גבר נמוך קומה עם רעמת שיער אפור ומקורזל, אב טיפוס של פרופסור, והוא אכן היה כזה. (בתחילה תמהתי איך מגייסים אדם בגילו למילואים, אבל התברר שהוא רק בן ארבעים ושלוש,) והיה גדעון, מורה לביולוגיה בסמינר הקיבוצים, את השמות של שלושת החברים הנוספים אינני זוכר. גדעון נהג לסרוק את פני הקרקע בחיפוש אחרי עקבות של בעלי חיים. הוא נהג להרים גללים מהקרקע, ולתאר באוזנינו מי היא החיה שהשאירה לנו את הפלט הזה.
102
אתם רואים את זה? אמר גדעון בהצביעו על ערימת צואה קטנה, כאן עבר שועל, ולאחר בדיקה נוספת, רגע , תיקון, זה של תן. תנים נעים בלהקות, ולפי טביעות הטלפיים, אפשר לראות שמדובר בקבוצה די גדולה. הוא הוסיף בהתרגשות הולכת וגוברת. וכאן אפשר לראות את הסימנים שמשאיר נחש. אתה רואה את צורת הזחילה המפותלת שלו בחול, המשך המשפט היה מכוון אלי, כי היתר איבדו עניין בהסבריו והתרחקו מאיתנו. הגענו אל הפסגה, ולפנינו השתרע מדבר סיני על כל גווניו, על הרכס במרחק קטן מאיתנו עמד צבי, זוקף ראשו על רקע השמיים. המראה היה עוצר נשימה. במבט לאחור זה מזכיר לי תמונה מהסרט "צייד הצבאים", לפני גיוסם לוייטנאם, יוצאים גיבורי הסרט לצייד, ושם מתגלה להם צבי מרהיב ביופיו, בנוף עוצר נשימה. גם אנחנו עמדנו נפעמים אל מול היופי שנחשף לעינינו, חשבתי שהייתי יכול להנציח את הרגע בצילום, אבל לא הייתה לי מצלמה. תגיד לי, האם אתה רואה את היופי מסביב? שאלתי את גדעון. במשך כל הטיול לא הרמת את העיניים, אתה לא מרגיש שאתה מפסיד משהו?
גדעון הביט בי מופתע, שאלה טובה, הוא אמר, אני באמת נוהג לשקוע בפרטים הקטנים, והם אכן מעניינים, אבל בגלל זה אני לא מודע לתמונה הכללית.
בכל זאת, למדתי ממנו הרבה בטיולים האלה, ואף יותר למדתי מפרופסור בנימין. הוא סיפר לי על החורים השחורים, על המפץ הגדול ועל התפשטות הגלקסיות, הרבה לפני שקראתי את ספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן"
בוקר אחד, התעוררתי מנביחות כלב. יצאתי מהחדר וראיתי מילואימניק קושר כלב מסוג קוקר ספניאל יפהפה, בצבע לבן עם כתמים בחום בהיר, או אולי חום בהיר עם כתמים לבנים. כך או כך, לא נראה לי בסדר לקשור כלב כזה לכל היום, בעליו אפילו לא דאג למזון או שתייה עבורו.
איך קוראים לו, שאלתי את הבחור תוך כדי ליטוף הייצור החמוד. ולמה הבאת אותו לכאן? אין לך מישהו שיכול לטפל בו כשאתה מגויס?
הבאתי אותו כדי למכור אותו, הייתה תשובתו, גם כשאני בבית אין לי מי שיטפל בו. אז עם כל הצער, אני מחפש לו בית אחר, אם אתה רוצה אותו, אני מבקש בשבילו מאתיים לירות. אתה יודע בכמה מוכרים כלבים כאלה?
אני לא בקיא במחירי כלבים, אבל זה לא גור, ומה יהיה אם הוא לא יתרגל אלי? ביקשתי לדעת.
אין לך מה לדאוג, אני רואה שהוא כבר מחבב אותך. אמר האיש בחיוך שאת פשרו הבנתי מאוחר יותר. שילמתי לו את הסכום שהוא ביקש, והכנסתי את הכלב לחדר.
קוראים לו זורבה, תחזיק אותו קשור כמה ימים, והכול יהיה בסדר. אמר הגבר, הסתובב ונעלם. התיישבתי על אחד הכיסאות המאולתרים, וליטפתי את זורבה, בכוונה לרכך את הפרידה מבעליו. תמהתי כמה מהר וללא התנגדות הוא קיבל אותי. אבל אחרי זמן קצר זורבה הבין שבעליו בגד בו. הוא התחיל ליילל ולסרוט את הדלת. חיברתי את הקולר ופתחתי את הדלת, הכלב זינק החוצה והטיל את מימיו.
זורבה כלב טוב, אמרתי וליטפתי את צווארו, הוא לא רצה לברוח ממני, הלחץ על השלפוחית גרמה לו להשתולל, לא הגעגועים לבעליו. חזרנו לחדר, אבל אחרי פחות משעה, חזר הסיפור על עצמו, וכך מידי כשעה. גם בלילה העירו אותי היללות וקמתי שוב ושוב כדי לאפשר לזורבה לצאת. למחרת חיפשתי את הבחור, תגיד לי, מה לא בסדר עם הכלב, הוא לא מפסיק להשתין. אמרתי בתרעומת.
זה כלום, בטח איזה התקררות בדרכי השתן, קח אותו לווטרינר, הוא ייתן לו כמה כדורים וזה יעבור.
בסוף השבוע קיבלתי חופשה לשלושה ימים. טנדר צבאי שיצא מהבסיס לקח אותי ואת זורבה עד הכביש. להפתעתי התנועה בלב מדבר סיני הייתה כמו על כביש חיפה תל-אביב. החזקתי את זורבה צמוד אלי והושטתי יד. מכונית פרטית עצרה לידי, והנהג ירד כדי לעזור לי. כשהוא התקרב ראיתי שהוא כועס.
חשבתי שאתה עיוור, הוא אמר,
לא עלה על דעתך שעיוורים לא משרתים בצבא? אני מקווה שאתה לא מאוכזב, אמרתי בטון מפייס.
טוב בסדר, תכנס למכונית, אבל תשמור שהכלב לא יעלה על המושבים.
הוא שאל מדוע אני לוקח את הכלב שלי למילואים, אז סיפרתי לו את כל הסיפור. בסופו של דבר, הנהג היה מאוד נחמד, הוא עצר כמה פעמים בדרך, המתין בסבלנות עד שזורבה השתחרר מהלחץ, ועלינו בחזרה למכונית. כשהגעתי הביתה פגשתי את רחל במיטה עם שפעת קשה. החום שלה היה קרוב לארבעים מעלות, והרופא רשם לה אנטיביוטיקה, וציווה עליה, להישאר במיטה לפחות ארבעה ימים. לקחתי את זורבה לדר' פולווילר, ווטרינר צעיר ונחמד בכפר שמריהו, וסיפרתי לו מה הבעיה.
103
הרופא השכיב את זורבה על צידו ומישש את בטנו.
לכלב שלך יש אבנים בשלפוחית השתן, זה מצב שדורש ניתוח, ואני לא יכול להבטיח שהוא ישרוד אותו.
סיפרתי לו איך זורבה הגיע אלי, ושאלתי כמה יעלה הניתוח.
אם זה כך, אני מציע להרדים אותו. בחצי ממחיר הניתוח אתה יכול לקנות גור מאותו גזע, ולגדל אותו מגיל צעיר. אמר הדוקטור, אני מניח שבעליו הביא אותו לסיני כדי להמית אותו, ואתה חסכת לו את המעשה. זה שהוא לקח גם כסף, זה ממש לא הוגן. ניתוח כזה צריך לעלות חמש מאות דולר.
(באותם זמנים, כשהיה מדובר בסכומי כסף גדולים, הם צוינו בדולרים, כך הם נשמעו יותר סבירים.)
אמנם הכלב הזה נמצא אצלי פחות משבוע, אבל אני נקשרתי אליו ואני לא יכול לתת לו למות, אני מבקש שתבצע את הניתוח, ואשמח אם תוכל לעשות משהו בעניין המחיר? קיוויתי שהוא ייתן לי הנחה קטנה.
אני לא יודע מדוע אני עושה את זה, אמר דר' פולווילר, אני אקח ממך חצי מחיר. זורבה יישאר פה בקליניקה עד יום ראשון, כשתבוא לקחת אותו אתן לך את התרופות ואת ההנחיות להמשך הטיפול.
הייתי אמור לחזור לבסיס ביום ראשון לפני הצהריים, אבל לא יכולתי לצפות מרחל שהייתה מרותקת למיטה, להביא את זורבה הביתה. בבוקר יום ראשון נשאתי אותו בידיים, הנחתי אותו בזהירות על מושב המכונית, ובבית השכבתי אותו על מצע שהכנתי מראש ליד המיטה בצד של רחל. ויצאתי לדרך. לבסיס הגעתי אחר הצהריים, אבל רוב החיילים שיצאו הביתה, הגיעו ביחד איתי או אפילו אחרי, כך שהעניין הזה עבר בשלום. רחל סיפרה לי שעד להחלמתו, זורבה הביע במבט ובשפת גוף, כזו אסירות תודה, שגם היא נקשרה אליו, ושמחה שהחלטתי לאשר את הניתוח, למרות שתגובתה הראשונה הייתה קצת מהוססת. לאחר שלושה שבועות, כשחזרתי הביתה, קפץ עלי זורבה בריא ומלא חיים, תוך נביחות וקשקושי זנב, הוא הפך לחלק מהמשפחה. הבנים אהבו אותו כל כך, ששאלתי את עצמי, אם היו עורכים משאל, מי אהוב עליהם יותר, (אתם בוודאי מכירים את השאלה הנפוצה ששואלים ילדים: את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אימא?) העדפתי לא לחשוב על זה. לקחנו אותו איתנו לכל מקום. חברינו ידעו שאם הם מזמינים אותנו, זה כולל גם את זורבה. בדרך כלל הדבר לא עורר בעיה, לחברינו יוסי ושולה מקבוצת כינרת, היה יחס חם לכלבים, והיה להם תמיד כלב בבית. לאפרים ודינה, שגרו בבאר שבע, לא היה כלב, אבל הם היו מאוד מכניסי אורחים, עם או בלי בעלי חיים. לא עלה על דעתי שמישהו עשוי להסתייג מהנוכחות של זורבה.
בשרות מילואים הכרתי את דויד ליפשיץ. במבט ראשון הוא נראה כמו אברך שלקח חופשה מהכולל כדי לשרת את המולדת למשך חודש. למעשה להתרשמות הזו הייתה סיבה מוצדקת. דויד נולד למשפחה חרדית וחזר בשאלה. למען שלום בית, הוא לא מגלח את זקנו ולא מקצץ את פאותיו, אבל מחוץ לבית, הוא מתנהג ככופר גמור ומשמיע את דעותיו האנטי דתיות בכל הזדמנות. הניגוד הבולט בין הדמות ואמונתו, או ליתר דיוק, חוסר אמונתו, היה מעורר תימהון. נושא האמונה באלוהים, עלה בהרבה שיחות אותם ניהלתי עם דתיים וחילוניים כאחד. בין דויד לביני, הייתה הבנה מלאה בנוגע להתנהגויות ולמעשים שאלוהים כביכול מצווה. הוא הכיר מקרוב את הצביעות אצל חלק ניכר מלובשי הקפוטה והשטריימל. שאלנו מה עשה אלוהים במשך מיליארדי שנים עד שהוא ברא את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, ואיך ייתכן שהוא מפלה בצורה בוטה בין בני אדם, נותן את התורה רק לקומץ קטן של יהודים. ולא נותן הזדמנות ליתר תושבי הגלובוס לראות את האור? היו לנו אין סוף טיעונים שמפריכים את קיומו של כוח עליון, כפי שהוא מתואר על ידי הדתיים, מכל דת שהיא. הבקיעות שלי בתנ"ך הייתה ונשארה מוגבלת עד היום, אבל אני מתפעל בכל מפגש עם הטקסט הזה, כסיפור, לא כהיסטוריה, ובוודאי לא כספר חוקים המתאים לתקופתנו. היו גם שיחות פילוסופיות, ניסינו לבחון את משמעות האמירה, על טעם וריח וכו... אחת השאלות למשל הייתה, אם היית מזמין בקיוסק, גזוז בטעם פטל, ומקבל משקה בצבע אדום אבל בטעם של בירה, מה היית מרגיש? ומה זה אומר על הטעמים השונים?
כמה חודשים אחרי שנפרדתי מדויד, מצאנו בתיבת הדואר, הזמנה לחתונתו עם בחירת ליבו לאה לבית יודלביץ, שתתקיים ברחוב עמק רפאים בירושלים. תמהתי איך הוא לא הזכיר בכל שיחותינו את הנישואים העומדים על הפרק. בהזמנה הוא ביקש שרחל תבוא בבגדים צנועים. נסענו לירושלים, וזו הייתה החתונה החרדית הראשונה, בה אחד מאיתנו השתתף. רחל הייתה אמנם לבושה בשמלה עם שרוולים, אבל הם לא הסתירו את מרפקיה, והצווארון לא הגיע עד הסנטר, מיד עם כניסתה היא כוסתה בחלוק בו היא נראתה כמו נשות הטליבן, ונלקחה כמעט בכוח לאגף הנשים.
104
אני קיבלתי כיפה לבנה מעוטרת באותיות זהב, והובלתי אל האולם הגדול. בתוך מעגל של חסידים, רוקדים ומזמרים, ראיתי את דויד, הוא ישב על כתפי יהודי גברתן, עטור זקן וחובש שטריימל. ניסיתי להגיע אליו כדי לאחל לו מזל טוב, וכדי שיראה שבאתי. אבל אי אפשר היה לחדור לתוך המעגל. אחרי שבע הברכות והחופה טכס שנמשך שעות, הרגשתי ששבעתי את החוויה האנתרופולוגית, ורציתי כבר לחזור הביתה. ניגשתי לאגף הנשים, אבל דודה אחת עמדה בדלת, ולא נתנה לי להיכנס. דרך הדלת הפתוחה, ראיתי שרחל רוקדת במעגל סביב הכלה. עמדתי שם בתקווה שהיא תראה אותי, אבל זה לא קרה. לבסוף איבדתי את הסבלנות וביקשתי משומרת הסף שתקרא לה. בדרך הביתה כמעט נהרגנו בתאונה, כאשר מכונית שנסעה מולנו סטתה ממסלולה ועמדה להתנגש בנו חזיתית. קלטתי את כיוון נסיעתה, וברגע האחרון עברתי לצד שמאל של הכביש. למזלי לא הגיע רכב ממול וכך נשארנו בחיים. עצרתי בצד הדרך וחניתי שם כמה דקות על מנת להירגע. ראינו שגם הנהגת שהתעוררה וקלטה מה יכול היה לקרות, עצרה בצד ויצאה מרכבה כדי לשאוף אוויר. היא בוודאי חשבה שהייתה התערבות אלוהית שהצילה אותה, ולא תושיית הנהג שנסע מולה.
כעבור כמה שבועות קיבלנו שוב גלויה מדויד, בה הוא מזמין אותנו לביקור בדירתם אשר ברחוב ירושלים בבני ברק. צלצלנו בפעמון. לאה אשתו הצעירה של דויד פתחה את הדלת. כשהיא ראתה אותנו עם זורבה, פניה החווירו. אולי אתם יכולים לקשור את הכלב בחוץ?
הוא כלב מאוד שקט ונחמד, אמרתי בתקווה להפיג את חששותיה, אני אחזיק אותו צמוד אלי.
אבל אני לא סובלת כלבים. אמרה לאה בתוקף.
למזלנו דויד ניגש לראות מי האורחים. הוא היה לבוש מכנסיים שחורים, גופיה, וטלית קטן.
בואו תיכנסו, רק אל תתנו לכלב להתרוצץ בדירה, לאה לא אוהבת...
כן היא אמרה לנו עניתי. בדחילו ורחימו התיישבנו על הספה. זורבה, שהרגיש כנראה באווירת העוינות כלפיו, ישב דרוך לידי ונהם בלי הרף. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג כך. גם רחל ואני לא הרגשנו נינוחים, ואחרי שהייה קצרה נפרדנו לשלום, תוך הבטחה, שהביקור הבא יהיה בלי זורבה. שאלת החילוניות דתיות לא עלתה בביקור הזה, אבל המצב הזכיר לי בדיחה: "שני גברים עולים לאוטובוס. לאן זה? שואל הנהג. לפתח תקווה, עונה הנוסע. שלוש לירות, ותיכנס עד הסוף, אומר הנהג ולאחר שהוא מסר את הכרטיס, פונה אליו הנוסע השני. גאגאגם אננני צאצאצאריך לפפפתתתח תיתיתיקוה. אומר לו הנהג, שאשאשאמעת אתאת המממחיר, שאשאלולוש לירלירלירות. בזעם אומר הנוסע, אתאתאתה צוצוצוצוחק עלללי? עונה לו הנהג, מממה פיפיפיתאום עלליליך, אנאנאני צוצוצוחק עללליו. בשביל מי שלא הבין את הקשר, תמהתי אם דויד הוא אכן חילוני שמתחזה לדתי או להפך.
זורבה לא היה רק כלב יפה הוא גם היה ידידותי במידה בלתי רגילה. זנבו הקצוץ (אופייני לכלבים מסוג קוקר ספניאל) היה מאותת לכל אורח שהוא מתקבל בברכה. אל ילדים היה לו יחס מיוחד. הם היו רוכבים עליו, מושכים אותו בזנב או באוזניים, הוא אף פעם לא הגיב בנשיכות, אפילו לא בנביחה רמה. אבל כשהיינו מטיילים איתו בשדה, הוא היה מזכיר לנו שהוא שייך למשפחת כלבי צייד. שם הוא היה משתולל מרוב שמחה. רודף אחרי ציפורים, מרחרח בין השיחים כמשחר לטרף. יום אחד דרור שיחק עם חבר במשטח שמאחורי חדר המגורים שלנו. בין החדר למשטח המקורה בפרגולה, הפריד חלון צרפתי שהיה פתוח באותו יום. בין שני הנערים התפתח וויכוח קולני מלווה באיומים. עצרתי את הוויכוח, נתתי לכל אחד מהם זוג כפפות אגרוף שהבאתי שלל ממלחמת ששת הימים, ואמרתי.
אם אתם רוצים להרביץ, אז תעשו את זה בצורה ספורטיבית.
זורבה ראה שמרביצים לדרור, זינק דרך החלון, ותפס את הנער בישבן. למזלו מכנסיו היו מבד עבה כך שהנשיכה רק השאירה סימן אדום ולא נפער פצע.
זורבה חי אתנו כעשר שנים והסב לנו הרבה הנאה. קשה להסביר למי שלא גידל כלב את ההרגשה הנעימה שמעניק כלב כשאתה חוזר מהעבודה והוא מקפץ ומשתולל מרוב שמחה. אני חושב שרק כלב יכול להביע כל כך הרבה אהבה. לילה אחד, התעוררתי לקול יללות. מיהרתי למטבח שם זורבה נהג לישון. פגשתי אותו שוכב על צידו, מפרפר ומזיל ריר. עד שהספקתי לצלצל לדר" פולווילר, זורבה כבר היה מת. זה היה כמו לאבד חבר יקר. עדיין יורדת עלי עצבות בכותבי שורות אלה, למרות שעברו מאז ארבעים שנה. התברר שהרבה כלבים הורעלו באותו לילה. עובדי העירייה עשו עבודה יסודית, ופיזרו רעל בחצרות הבתים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
