יואב הוא נהג בוס ובשבוע שעבר המפקדת שלו אמרה לו שעליו להתייצב בתחנת המשטרה הצבאית ולעבור בדיקות סמים, ושלא ינסה לעבוד עליה כי היא יודעת את כל הטריקים והיא מזהה מסומם כשהיא רואה אחד. כהרגלו יואב לא ענה לה במילים, כל מה שיצא היה סוג של נהמה שאפשר לקשר אותה למחאה קטנה- לא כזו שתביא לשינוי והנהון שאומר, אני מסכים, ואני לא שם עליך זין.
"כאילו שהיא תבין" יואב חשב לעצמו, "מה זה יעזור אם אני אגיד לה שהעיניים מפוצצות לא מגראס" כי כבר שלושה חודשים יואב קם בלי חשק, יואב קם אל תוך כרית רטובה, כי אולי הוא הצליח ללמד את עצמו לבכות בלי קול כשהוא הולך לישון אבל מהדמעות הוא עדיין לא גילה איך להיפטר, וזה שכבר חודשיים וחצי הוא קם בשלוש בבוקר בשביל להגיע לירושלים בשש וחצי וחוזר הביתה בעשר בלילה לא ממש עוזר לו לשנת היופי, אבל זה דווקא ממש אחלה בשביל הגוון האדום מסביב לאישון.
"היום זה היום", חשב יואב בזמן שהוא תקע את עוגיית העבאדי השלישית וערבב את הסוכר בקפה השחור של הלילה המסמל את תחילת היום.
הוא יצא אל המרפסת הקפואה והסיגריה כבר בחצי לפני שהדלת נסגרת, מור עדיין ישנה במיטה, גם היא, כמוהו, כבר לא ממש אוהבת את האדם שהוא, אבל היא עדיין פה, כפרה עליה.
זה מטריף אותו כשהיא קוראת לו כפרה, זה רק עוד אחד מהדברים שהוא כבר לא יכול לסבול אצלה אבל כשהם שוכבים אלו הרגעים היחידים שבהם הוא מסוגל לעצום עיניים ולחייך לעצמו, וזה לא מהנאה, אבל כל כך מצחיק אותו כשהוא מנבא בדיוק מה יהיה בעוד רגע, איזה קולות היא תשמיע ולאיזו תנוחה הם יחליפו ואיך היא תזייף, ואיך אחר כך גם הוא. יום ראשון ושוב הוא יוצא אל הכפור ומתחיל ללכת לכיוון הצומת, לא עברה שעה מהרגע שבו התעורר וזו כבר סיגריה שלישית והראש כבר מתפוצץ, הוא דופק מוחטה על הנעל הצבאית, עוד אחת מהמחאות שלו נגד הממסד, ועולה לאוטו.
זה כבר נהיה פתטי איך שהיא משתדלת, "בוקר טוב!, מה שלומך?, איך עברה השבת?, מה שלום מור?". בעין שהיא לא רואה מהמושב שלה יש כבר רטיבות.
"היום זה היום" הוא כבר בטוח והידיים שלו מתחילות להזיע למרות הקור.
"אבל אולי תדבר איתה? תבקש לעבור...", "אתם מדברים, היא יודעת מה אתה שווה וכמה אתה יכול להציע", "הכול עובד על קשרים היא יכולה לסדר לך משהו אחר", "אתה חייב לדבר, אתה חייב להגיד לה שזה לא בשבילך", "זה נוח לה, היא לא תציע לך לבד"
המילים בראש חותכות אותו, כל אחד שהכיר אותו פעם חושב שהוא מכיר אותו היום, חושב שהוא יכול לעזור, חושב שיש מוצא.
הוא עולה על כביש החוף, התעלה המוכרת בצד, הוא כבר הריץ את זה יותר מדי פעמים, ועכשיו כבר חמש בבוקר, עוד שעה וחצי מור צריכה להתעורר ולראות את המכתב לידה.
"היום" הוא לוחש והיא ישנה ולא שומעת.
נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים
כשהיה יונתן בן שנה ושבעה שבועות עשה את צעדו הראשון, עד לאותו היום יונתן חייך, צחק שיחק ועמד על שתי רגליו בביטחון מוחלט.
הצעד הראשון של יונתן לווה בחשש, צעד לא בטוח, מהסס, רגל ימין נשלחה קדימה, קצות האצבעות נגעו ברצפה ומיד לאחר מכן העקב, על פניו
של יונתן הבליח חיוך, אף אחד לא ראה את אותו חיוך.
כשיונתן עשה את הצעד הראשון אימו- רונית, הייתה במטבח, בין המטבח ובין הסלון- שם הונח מזרן הפעילות ושאר הצעצועים של יונתן, הפריד קיר עבה,
רונית חיממה ליונתן ארוחת צהריים, בלילות
היא עדיין הניקה, אבל במהלך היום יונתן כבר אכל אוכל מוצק, למרות שלדעת סבתו לא מספיק.
אלמלא הייתה רונית דרוכה ומוכנה בכל שנייה ודקה לעזוב הכל ולרוץ אל תינוקה, לא הייתה שומעת כלל את אותה חבטה עמומה שעתידה
להתחיל שרשרת אירועים שילוו את יונתן בהמשך חייו, באותו הרגע שבו הורידה רונית את סיר האורז מהאש שלח יונתן את רגלו השנייה להמשיך
את מסעו לעבר כלב הצעצוע שהיווה את מטרת ההליכה הראשונה בחייו, כשהניחה רונית את המגבת על השיש, הניח יונתן את האצבע הקטנה ראשונה,
טעות שנבעה מעודף ביטחון שנבע מהצעד הראשון- המוצלח מתמיד, אותה טעות גרמה ליונתן לאבד את שיווי המשקל, הידיים הקטנות הונפו לאוויר,
וחפשו לשווא נקודת אחיזה
על אותן פנים קטנות שרק לפני רגע נח עליהן חיוך מרגיע נחה עכשיו הבעה שאמרה אימה ופחד, יונתן הבין,
כמו שכל תינוק מבין, שהנפילה היא רק ענייו של כמה רגעים,
יונתן עוד קיווה ליפול על אחוריו, ולמרות שהיה מתורגל בנפילות על הטוסיק ממצב עמידה, לא זה היה המצב.
יונתן הלך.
ועם הצעד הראשון הגיעו, כמו שיונתן גילה באותם רגעים ממש, סוג חדש של נפילות
יונתן נפל, ידיו נשלחו קדימה מתוך אינסטינקט, כלב הצעצוע חייך אליו, כאילו אומר לא נורא, בפעם הבאה תגיע אליי, ובנתיים תהיה אמיץ, זה הולך לכאוב.
רונית רצה יותר מהר משרצה בכל חייה אחרי שלושה צעדים היתה מכוסה בזיעה קרה, מוחה שידר לה סכנה היא לא הרגישה כלום מלבד דפיקות הלב שטילטלו את גופה,
כל דפיקה הייתה כמו מכונית שנכנסת בה בכל צעד האשמה הורידה חלק מגופה בצעד הראשון היו אלה ידיה, איך עזבתי אותו לבד, בצעד השני היו אלה רגליה
בשלישי הייתה זו בטנה שאמרה שזו אשמתה, ברביעי כבר ראתה את יונתן מוטל על השטיח ולשניה קפאה ולא הצליחה לזוז.
בחמישי והשישי היה נדמה לה שהיא מרחפת לרגע וכמו שני הצעדים היו באויר מבלי להניח את הרגל לתנופה הבאה, בשביעי כבר החלה להתכופף יד אחת נשלחה לכיס להוציא את הטלפון
והשנייה כבר נגעה בעקבו של יונתן.
אותו עקב שכשל.
רונית לא זכרה ולא ידעה דבר, נגעה לא נגעה ביונתן ובדקה את עיניו.
עיניו של יונתן היו סגורות אבל הוא נשם וזה נתן לרונית איזשהו ביטחון בחיים.
נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים
