כשהיה יונתן בן שנה ושבעה שבועות עשה את צעדו הראשון, עד לאותו היום יונתן חייך, צחק שיחק ועמד על שתי רגליו בביטחון מוחלט.
הצעד הראשון של יונתן לווה בחשש, צעד לא בטוח, מהסס, רגל ימין נשלחה קדימה, קצות האצבעות נגעו ברצפה ומיד לאחר מכן העקב, על פניו
של יונתן הבליח חיוך, אף אחד לא ראה את אותו חיוך.
כשיונתן עשה את הצעד הראשון אימו- רונית, הייתה במטבח, בין המטבח ובין הסלון- שם הונח מזרן הפעילות ושאר הצעצועים של יונתן, הפריד קיר עבה,
רונית חיממה ליונתן ארוחת צהריים, בלילות
היא עדיין הניקה, אבל במהלך היום יונתן כבר אכל אוכל מוצק, למרות שלדעת סבתו לא מספיק.
אלמלא הייתה רונית דרוכה ומוכנה בכל שנייה ודקה לעזוב הכל ולרוץ אל תינוקה, לא הייתה שומעת כלל את אותה חבטה עמומה שעתידה
להתחיל שרשרת אירועים שילוו את יונתן בהמשך חייו, באותו הרגע שבו הורידה רונית את סיר האורז מהאש שלח יונתן את רגלו השנייה להמשיך
את מסעו לעבר כלב הצעצוע שהיווה את מטרת ההליכה הראשונה בחייו, כשהניחה רונית את המגבת על השיש, הניח יונתן את האצבע הקטנה ראשונה,
טעות שנבעה מעודף ביטחון שנבע מהצעד הראשון- המוצלח מתמיד, אותה טעות גרמה ליונתן לאבד את שיווי המשקל, הידיים הקטנות הונפו לאוויר,
וחפשו לשווא נקודת אחיזה
על אותן פנים קטנות שרק לפני רגע נח עליהן חיוך מרגיע נחה עכשיו הבעה שאמרה אימה ופחד, יונתן הבין,
כמו שכל תינוק מבין, שהנפילה היא רק ענייו של כמה רגעים,
יונתן עוד קיווה ליפול על אחוריו, ולמרות שהיה מתורגל בנפילות על הטוסיק ממצב עמידה, לא זה היה המצב.
יונתן הלך.
ועם הצעד הראשון הגיעו, כמו שיונתן גילה באותם רגעים ממש, סוג חדש של נפילות
יונתן נפל, ידיו נשלחו קדימה מתוך אינסטינקט, כלב הצעצוע חייך אליו, כאילו אומר לא נורא, בפעם הבאה תגיע אליי, ובנתיים תהיה אמיץ, זה הולך לכאוב.
רונית רצה יותר מהר משרצה בכל חייה אחרי שלושה צעדים היתה מכוסה בזיעה קרה, מוחה שידר לה סכנה היא לא הרגישה כלום מלבד דפיקות הלב שטילטלו את גופה,
כל דפיקה הייתה כמו מכונית שנכנסת בה בכל צעד האשמה הורידה חלק מגופה בצעד הראשון היו אלה ידיה, איך עזבתי אותו לבד, בצעד השני היו אלה רגליה
בשלישי הייתה זו בטנה שאמרה שזו אשמתה, ברביעי כבר ראתה את יונתן מוטל על השטיח ולשניה קפאה ולא הצליחה לזוז.
בחמישי והשישי היה נדמה לה שהיא מרחפת לרגע וכמו שני הצעדים היו באויר מבלי להניח את הרגל לתנופה הבאה, בשביעי כבר החלה להתכופף יד אחת נשלחה לכיס להוציא את הטלפון
והשנייה כבר נגעה בעקבו של יונתן.
אותו עקב שכשל.
רונית לא זכרה ולא ידעה דבר, נגעה לא נגעה ביונתן ובדקה את עיניו.
עיניו של יונתן היו סגורות אבל הוא נשם וזה נתן לרונית איזשהו ביטחון בחיים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
