פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 140 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-7 חודשים סיפור קצר רפאל
יואב הוא נהג בוס ובשבוע שעבר המפקדת שלו אמרה לו שעליו להתייצב בתחנת המשטרה הצבאית ולעבור בדיקות סמים, ושלא ינסה לעבוד עליה כי היא יודעת את כל הטריקים והיא מזהה מסומם כשהיא רואה אחד. כהרגלו יואב לא ענה לה במילים, כל מה שיצא היה סוג של נהמה שאפשר לקשר אותה למחאה קטנה- לא כזו שתביא לשינוי והנהון שאומר, אני מסכים, ואני לא שם עליך זין.
"כאילו שהיא תבין" יואב חשב לעצמו, "מה זה יעזור אם אני אגיד לה שהעיניים מפוצצות לא מגראס" כי כבר שלושה חודשים יואב קם בלי חשק, יואב קם אל תוך כרית רטובה, כי אולי הוא הצליח ללמד את עצמו לבכות בלי קול כשהוא הולך לישון אבל מהדמעות הוא עדיין לא גילה איך להיפטר, וזה שכבר חודשיים וחצי הוא קם בשלוש בבוקר בשביל להגיע לירושלים בשש וחצי וחוזר הביתה בעשר בלילה לא ממש עוזר לו לשנת היופי, אבל זה דווקא ממש אחלה בשביל הגוון האדום מסביב לאישון.
"היום זה היום", חשב יואב בזמן שהוא תקע את עוגיית העבאדי השלישית וערבב את הסוכר בקפה השחור של הלילה המסמל את תחילת היום.
הוא יצא אל המרפסת הקפואה והסיגריה כבר בחצי לפני שהדלת נסגרת, מור עדיין ישנה במיטה, גם היא, כמוהו, כבר לא ממש אוהבת את האדם שהוא, אבל היא עדיין פה, כפרה עליה.
זה מטריף אותו כשהיא קוראת לו כפרה, זה רק עוד אחד מהדברים שהוא כבר לא יכול לסבול אצלה אבל כשהם שוכבים אלו הרגעים היחידים שבהם הוא מסוגל לעצום עיניים ולחייך לעצמו, וזה לא מהנאה, אבל כל כך מצחיק אותו כשהוא מנבא בדיוק מה יהיה בעוד רגע, איזה קולות היא תשמיע ולאיזו תנוחה הם יחליפו ואיך היא תזייף, ואיך אחר כך גם הוא. יום ראשון ושוב הוא יוצא אל הכפור ומתחיל ללכת לכיוון הצומת, לא עברה שעה מהרגע שבו התעורר וזו כבר סיגריה שלישית והראש כבר מתפוצץ, הוא דופק מוחטה על הנעל הצבאית, עוד אחת מהמחאות שלו נגד הממסד, ועולה לאוטו.
זה כבר נהיה פתטי איך שהיא משתדלת, "בוקר טוב!, מה שלומך?, איך עברה השבת?, מה שלום מור?". בעין שהיא לא רואה מהמושב שלה יש כבר רטיבות.
"היום זה היום" הוא כבר בטוח והידיים שלו מתחילות להזיע למרות הקור.
"אבל אולי תדבר איתה? תבקש לעבור...", "אתם מדברים, היא יודעת מה אתה שווה וכמה אתה יכול להציע", "הכול עובד על קשרים היא יכולה לסדר לך משהו אחר", "אתה חייב לדבר, אתה חייב להגיד לה שזה לא בשבילך", "זה נוח לה, היא לא תציע לך לבד"
המילים בראש חותכות אותו, כל אחד שהכיר אותו פעם חושב שהוא מכיר אותו היום, חושב שהוא יכול לעזור, חושב שיש מוצא.
הוא עולה על כביש החוף, התעלה המוכרת בצד, הוא כבר הריץ את זה יותר מדי פעמים, ועכשיו כבר חמש בבוקר, עוד שעה וחצי מור צריכה להתעורר ולראות את המכתב לידה.
"היום" הוא לוחש והיא ישנה ולא שומעת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה