פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 8 שנים ו-6 חודשים 04:15 אקו

  

  אקו

  
  היה לי חלום שהרבצתי לאחיו של ג'יימי.
  הוא היה לכוד בין ברכי על הרצפה, ופניו היו אוסף של חבורות ותו לא. כל השיניים שלו נפלו מפיו בגושים של דם, ואני נתתי לו עוד אגרוף, ועוד אגרוף, ועוד אגרוף. ישר ללסת, לאף, עד שהרגשתי עצמות נשברות נגד מפרקי אצבעותיי.
  האוזניים שלי צפצפו, כל האוויר סביבנו צפצף, והריאות שלי היו בלהבות. וכשאחיו של ג'יימי התחיל לבכות, ישבתי שם מעליו והסתכלתי עליו, ופתאום הוא לא היה אחיו של ג'יימי בכלל. אז צפיתי בג'יימי, חסר שיניים מתחתיי, בוכה כאילו הוא היה בן שתיים-עשרה שוב.
  התעוררתי עם הלב שלי דוהר בגרוני.
  שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה עד שיכולתי לראות אותה שוב. החלון בצד החדר היה פתוח, והרוח הייתה מקפיאה. לקחתי כמה נשימות עמוקות, ובסופו של דבר עצמתי את עיניי שוב ונאנחתי.
  לעזאזל.
  אני חושב שיש לי חום.
  החדר הרגיש גדול מדי וריק מדי, למרות שהוא היה כה קטן שהמיטה שלי לקחה את רוב המרווח שיש בו. ואם לא המיטה שלי, כל השאר היה מכוסה בערימות על גבי ערימות של ספרי לימוד ודפדפות נייר, וכל שאר הספרים שכן אהבתי עמדו גאים על המדפים שסבבו את הקירות. וכל שאר הדברים שהם שלי, כמו מנורת השולחן שעמדה על הרצפה לצד המיטה, ואוסף של נעליים בשורה לכל אורך הקיר הרחוק- מסודרים לפי צבעים. החדר לא היה ריק, הוא לא היה ריק מהרגע שהפך לשלי. הוא הפך לבלגן. אבל בכל זאת, החלון היה פתוח לרווחה, הרוח הייתה מקפיאה, וניירות התעופפו על גבי הרצפה. גבי והעורף שלי היו מכוסים זיעה.
  קמתי בכבדות וגיששתי ברגליים יחפות אחר הדרך לדלת, בין כל הספרים שהשארתי מפוזרים בכל מקום על הרצפה. כשיצאתי אל המסדרון לא הדלקתי את האור, ומצאתי את דלת השירותים שבהמשך המסדרון בחשכה. לרגע כשעמדתי מעל הכיור חשבתי שאני עומד להקיא. אז במקום זאת לקחתי כמה נשימות עמוקות נוספות ושטפתי את הפנים שלי.
  זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיה לי את החלום הזה. ואני בסדר, אני יודע שזה לא באמת קרה. בחיי שאני בסדר, אני יודע איך להתמודד עם זה. אני פה, בדירה הקטנה ששכרנו בעיר, איפה שאפשר לשמוע את כל האמבולנסים מתחת לחלונות. למרות שכמעט ציפיתי להתעורר בבית הילדות שלי. אני בסדר.
  רק כשיצאתי חזרה החוצה שמתי לב שהאור בהמשך המסדרון דולק. בקושי היה אפשר לשמוע מכיוון המטבח מוזיקה מעומעמת ורעשים שקטים וזהירים. אני מניח שאני לא היחיד שער כרגע.
  בצעדים זהירים משלי עשיתי את דרכי לשם. כשנעמדתי במפתן הדלת, ג'יימי הרים את מבטו לעברי בהפתעה והוריד את האוזניות שלו אל צווארו.
  הוא ישב לצד שולחן העץ במטבח עם התאורה הכה גרועה של הנורה האחת מעל ראשו, המחשב הנייד שלו מולו מחובר לאוזניות שלו, וחמש קערות קורנפלקס ריקות מסביבו. המוזיקה עדיין בקעה חלושות, למרות שהוא בבירור הנמיך אותה ברגע שראה אותי. היו לו שקיות מתחת לעיניים והשיער שלו הזדקר לכל מקום, אבל איכשהו הוא לא נראה עייף בכלל. הוא זה שתמיד נשאר ער בלילות במקום בימים, לא אני.
  "היי."
  "הי," הוא אמר, "אתה בסדר, דני? הערתי אותך או משהו?"
  ג'יימי היה גם האדם היחיד שאני מכיר שלא קורא לי דני. הוא תמיד, מהרגע שנפגשנו, קרא לי דניאל. תמיד חשבתי שדניאל נשמע הרבה יותר יפה מדני.
  אני חושב שלא אמרתי כלום קצת יותר מדי זמן, כי ג'יימי כיווץ את גבותיו לעברי. "דני?"
  רק ברגע ההוא נזכרתי לענות, מנתק את עצמי ממפתן הדלת. "לא, אני בסדר," אמרתי, מעביר יד בשיערי. אצבעותיי נתפסו בכל הקשרים הקטנים. "סתם לא הצלחתי לישון."
  המבטים של שנינו מיד נדדו אל שעון הקיר שהיה תלוי ליד ארונות המטבח. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.
  ג'יימי אז סגר את המחשב שלו והתכונן לקום, אומר, "רוצה שאכין לך תה או משהו?"
  "לא, זה בסדר," מיהרתי להגיד, וג'יימי עצר במקומו. "אני אכין בעצמי." ג'יימי אז התיישב בחזרה ופתח מחדש את המחשב. הוא צפה בי כמעט בחשדנות כשהתהלכתי לצד השני של המטבח והתחלתי לפתוח ארוניות כדי לחפש את הספל האהוב עליי. כשהדלקתי את הקומקום הוא ריכז את עצמו חזרה אל המסך, עונד את האוזניות חזרה, אבל רק על אוזן אחת. מוזיקה שוב התחילה להתנגן במעומעם, והוא המשיך להקליד את מה שהוא לא עבד עליו קודם.
  עמדתי לצד הקומקום וחיכיתי שהוא יתחמם, מביט בו כאילו אם אעשה זאת הוא יתחמם מהר יותר. ועכשיו כשחשבתי על זה, אני לא באמת זוכר איך אחיו של ג'יימי נראה. לא ממש. אני יודע שהם דומים, כמו גרסאות שונות של אותו הדבר בדיוק. לשניהם שיער כתום, ואותם עיניים בדיוק- חדות כמו שתמיד הכרתי. אבל עם כל החדות, ג'יימי תמיד היה רך יותר. בעוד שאני זוכר עד כמה גדול אחיו היה, ג'יימי תמיד היה הרבה פחות, כמו גרסה דהויה שלו.
  אבל זה לא הוגן להגיד את זה, אני לא יכול לקרוא לו גרסה דהויה שלו. זה הרבה יותר מסובך מזה.
  הקומקום שרק, ואני כיביתי אותו ושפכתי את המים לספל. צפיתי במים הופכים לחומים ומצמצתי כמה פעמים. לבסוף הלכתי להתיישב בצדו השני של השולחן. אף אחד מאתנו לא הסתכל על השני. שמתי את הספל לצדי ולא נגעתי בו, רק צפיתי באדים עולים בו.
  כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, הייתי בן שתיים-עשרה והוא היה גדול ממני בחודשיים, וחשבתי שהוא היה הדבר החזק ביותר שאי פעם הכרתי. ג'יימי לא פחד מכלום, חוץ מרופאים ושוטרים ומחטים. והוא היה קורא לי פציפיסט מזויין, כי זה מה שהייתי וכי הוא היה ההפך הגמור, נלחם בכל המלחמות שלי. את אחיו לא ראיתי יותר מדי. הוא היה כפי שנשאר במוחי- בלתי נגיש ולא מציאותי. משהו שלא הכרתי, ולא הבנתי, אבל הגודל שלו ערער את הגודל של ג'יימי. למרות שהייתי מטומטם כשהייתי בן שתיים-עשרה מכדי להבין את זה יותר מדי. כי הייתי קצת פחדן וקצת נאיבי, וג'יימי היה גדול ממני בחודשיים. הוא לא פחד מכלום חוץ מרופאים, שוטרים, אחיו הגדול ומחטים.
  אז מבחינתי אלו היו הדברים היחידים שצריך לפחד מהם, וגם את המלחמות האלו הוא נלחם בשבילי.
  זה מצחיק איך הזמן משנה אנשים.
  כשהיינו ילדים היינו משוטטים ברחובות, ואני הייתי מלמד אותו אילו מפנסי הרחוב נכבים כשבועטים בהם כמו שצריך, ואיך לבעוט בהם. הוא היה זה שבא אחרי שבוע עם אלת בייסבול ועזר לי לכבות את כל האורות בשכונה. זה מה שבזמנו מצאנו משעשע. אני חושב שבחודש הראשון היינו עושים את זה כל סוף שבוע, נפגשים ליד מגרש חנייה כלשהו ברגע שנהיה חשוך והאורות נדלקו. והיינו עוברים, אחד אחד, עד שלא יכולנו לראות זה את זה אלא אם כן גיששנו עם הידיים או נתקלנו עם הרגליים. ואז ג'יימי היה אומר "תמצא אותי," אלא אם כן אני הייתי אומר את זה קודם, והיינו רצים למקומות מסתור כמו משחק מחבואים מטומטם ביותר.
  היינו בועטים בהם שוב בסוף, כדי להדליק אותם בחזרה. לראות את האורות נדלקים לאטם היה מרגש באותה מידה כמו לראות אותם נכבים. אחרי משהו כמו כמה חודשים די הפסקנו, וזה היה בעיקר בגללי. זאת הייתה הפעם הרביעית שג'יימי קרא לי פציפיסט מזויין, זה עדיין היה כשכל מילה שנייה שלו הייתה קללה. אני נעלבתי, כי לא הייתי רגיל לכל כך הרבה קללות וכי לא בדיוק הבנתי שרוב הזמן מבחינתו זה לא היה ממש עלבון. הוא היה אומר את זה בחביבות, תמיד. "פציפיסט מזויין," כשלא עמדתי על שתי רגליים יציבות למרות שהייתי גבוה יותר ממנו, והוא עשה את זה טוב יותר למרות שהיה נמוך יותר ממני. "אם אתה יכול לבעוט בפנסים אתה יכול לעמוד על הרגליים שלך, דניאל."
  למרות שכבר לא שיחקנו משחקי מחבואים מטומטמים, ג'יימי בכל זאת הופיע לעתים די קרובות בשכונה שלי. אבל אז כל מה שהוא עשה היה לצלצל בפעמון של הדלת ואימא שלי הייתה מכניסה אותו. הוא היה אז עולה לחדר שלי, ואז נשכב על המיטה שלי בעוד אני הייתי עושה מיליון דברים אחרים. הוא היה עונד את האוזניות שלו ושם את נגן המוזיקה שלו ליד ראשו, זה עם הפלייליסט הארוך שהוא אסף לו שירים במשך שנים. היינו ככה, מתעלמים זה מזה, שעה או שעתיים. עד שהוא היה תולש את האוזניות מאוזניו וקם לישיבה, ואז הייתי שואל אם הוא רוצה לראות סרט או משהו כזה.
  הייתה פעם אחת שחזרתי הביתה והוא כבר היה שם, על המיטה שלי עם האוזניות שלו. אני זוכר את זה כי לקחו לו חמש שעות עד שלבסוף הוציא את האוזניות והתיישב בחזרה. שאלתי אותו אם הוא רעב, אבל הוא סתם רצה קפה. ואז הוא לימד אותי איך מכינים קפה, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא לבית שלו מתישהו. את זה אני גם זוכר, כי הוא אמר את זה בכזאת נונשלנטיות שרק במבט לאחור אני רואה כמה לחוץ הוא היה כשהוא שאל את זה.
  אחיו היה אמור להיות בבית ביום שבו באתי אליו, חצי ממני עדיין לא לגמרי בטוח למה ג'יימי לא בחר ביום אחר. "כי אני גדול יותר כשאני איתך," הוא אמר, ובחיי שלא הבנתי. זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שכן ראיתי את אחיו, הוא היה חד כל כך שהוא כמעט חתך את שנינו. למרות שהוא לא עשה שום דבר בכלל, באמת. הוא הסתכל עליי, אני עמדתי בקושי על שתי רגליים אבל עשיתי את זה בכל מקרה, ונזכרתי בפעם ההיא שהיינו צריכים לעשות חיסונים בבית הספר וג'יימי ביקש שאכנס לשם יחד אתו.
  באמת שלא קרה שום דבר ביום ההוא. ביום הבא ג'יימי היה בחדר שלי, עטוף בשמיכות שלי כמו כדור. אני ישבתי לידו, אבל לא קרוב מדי. נגן המוזיקה שלו היה שבור, בחתיכות, אז הוא רק ישב שם ומשך באפו.
  "אחים לא צריכים להתנהג ככה," היה מה שאמרתי, כי הפעם הוא יכול היה לשמוע אותי בלי המוזיקה.
  "זה היה סתם ריב," הוא אמר, למרות שזה היה הנגן שלו שנהרס. "אחים רבים לפעמים."
  "אבל אנחנו אף פעם לא רבים," התגוננתי בחזרה.
  "אנחנו רבים כל הזמן, דניאל."
  "כן, אבל, כאילו..." אמרתי, "אף פעם לא מכות."
  ג'יימי משך באפו שוב. "זה כי אתה פציפיסט מזויין."
  שבוע אחרי זה ג'יימי גרר אותי למגרש החנייה ההוא שוב, ועם אלת הבייסבול שלו הוא כיבה את כל נורות הרחוב, ואני צפיתי בו. ואז הוא אמר, "תמצא אותי," וברח. מצאתי אותו כי הצלחתי לשמוע את קולות סוליות הנעליים שלו על האדמה; הוא באמת נהיה חלוד בזה. אבל זה כבר לא היה כל כך כיף. לא נראה שג'יימי עשה את זה כי הוא רצה לשחק או משהו כזה בכלל.
  כשהייתי בן שתיים-עשרה ג'יימי התקשר אליי בארבע בלילה, וכל מה שהוא עשה היה להתחנן בפני להתקשר בשבילו למשטרה. ואף פעם לא שאלתי אותו למה הוא לא יכול היה לעשות את זה בעצמו, אבל הוא בכה כאילו אין לו שיניים אז עשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות.
  בבוקר גיליתי שג'יימי נמצא בבית החולים ואחיו במעצר. ואני נכנסתי להיסטריה, כי אף אחד לא הקשיב לי כשאמרתי להם שהוא מפחד מרופאים ומחטים. אני מניח שאף אחד אחר לא חשב שזה חשוב.
  אני פציפיסט מזויין, וג'יימי הוא שיניים ואגרופים. אבל ג'יימי סלח לו. ואני עדיין נלחם את המלחמה הזאת בשבילו.
  אבל כל זה היה לפני שש שנים. עכשיו אנחנו בדירה הקטנה ששכרנו במרכז העיר, עם אזעקות אמבולנסים מתחת לחלונות. במטבח המחורבן עם הקירות המתקלפים ומכונת הקפה החדשה. ג'יימי לובש את הפיג'מה שלו, ואת האוזניות שלו מעל שיער השינה שלו. עדיין עם קערות קורנפלקס מסביבו, וספל התה שלי בשלב כלשהו התרוקן לגמרי רק כדי שעכשיו אזכר שלא שמתי סוכר. אני שונא תה בלי סוכר.
  שמתי את הספל בחזרה על השולחן. ג'יימי אז הרים את מבטו, ועיני שנינו נדדו לשעון הקיר. השעה הייתה רבע שעה אחרי ארבע.
  ג'יימי החזיר את מבטו אליי. "כדאי שתלך לישון," הוא אמר. "יש לך יום חשוב מחר."
  "כן," מלמלתי, "יש לי יום חשוב מחר."
  קמתי ולקחתי את הספל שלי לכיוון הכיור, אבל ג'יימי אמר שהוא ישטוף את זה בשבילי ושכדאי שפשוט אלך. אז השארתי את הספל שם והסתובבתי לחזור לחדר שלי. אחרי רגע אמרתי, "לילה טוב."
  לפני שיצאתי למסדרון נעצרתי לצד מפתן הדלת, והסתובבתי שוב. הוא הרים לעברי את מבטו בשאלה. "אני אוהב אותך," אמרתי.
  הוא כיווץ את גבותיו ומצמץ לעברי, פותח את פיו כאילו כדי לשאול אם אני בסדר, או משהו כזה. אבל בסופו של דבר הוא סגר אותו שוב. "גם אני אותך," הוא אמר לבסוף. "לילה טוב."
  
  "לילה טוב."
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.