*בבקשה אל תהרגו אותי על הסטיגמה הזאת, יש אנשים שלוקחים את זה עד הסוף P:
----------------------------------------------------------------------------
הילדה בכיתה ח' הולכת ברחוב.
בגדיה השחורים עם הגולגולות, תספורתה עד הכתפיים, הפירסינג ונעליה הקשוחות שכל כך מזוהים איתה, עליה.
כל זה, כל ההצגה המרשימה הזו, נועדה רק כדי להידמות להם.
להידמות, אל כל תלמידי התיכון.
התיכוניסטים, שלמרות עומס הלימודים יש להם זמן לחיים.
לא לתלמידי התיכון הרגילים היא רוצה להידמות, אלא לתלמידי התיכון המיוחדים. התיכוניסטים השחורים.
תלמידי התיכון האלה מושלמים מבחינתה. הם לובשים רק שחור -בעיקר עם גולגולות- מציירים גרפיטי על קירות בית הספר ועושים כל שברצונם.
האם יש יותר כיף מזה?
החיים שלהם, הם כל כך שמחים, כל כך מאושרים.
כמובן שמאושרים בדרך אחרת, לאנשים מהסוג שלהם יש אושר יחיד במינו.
אושר לא רגיל. האושר הזה מתבטא ביותר שחור וחיוכים לא קיטשיים.
יש מהם, שאפילו יודעים לנגן או לשיר.
הנערים האלה מקדמים את סוגי המוזיקה האהובים עליה, שלדעתה היא היחידה שבאמת שווה לשמוע.
אולי אנשים אחרים לא אוהבים מוזיקה כזאת, אבל היא יודעת שבארץ הזו חסרים מעריצי מטאל ורוק.
רוב האנשים לא מתקרבים אליהם, אז החברויות נשארות ביניהם.
לא היה לה אכפת, מאז ומעולם שלי תמיד חלמה שהנשיקה הראשונה שלה תהיה עם מישהו מהם.
בכל השיעורים היא פינטזה על כך, ומשיעור של"ח האחרון היא הגיעה למסקנה איך היא רוצה שזה יראה, הסצנה המושלמת.
זה יהיה בגיל 16, היא ומי שיהפוך מתחילת התיכון לידיד הכי טוב שלה, שכבר מתחילת השנה יהיו להם רגשות אחד כלפי השני. זה יהיה בדיוק אחרי שהם יתוודו על אהבתם.
שניהם יהיו לבושים בשחור, הוא בג'ינס שחורים עם שרשראות בצד וחולצת גולגולות, כמו שהיא ראתה בחנות בקניון. היא כמובן תלבש אותה חולצה כמו שלו ואת חצאית המיני השחורה שלה. יהיו לה גרביונים שחורים כמובן, הרי זה חייב להיות בחורף.
ואיך לא בחורף? הרי זה חייב להיות בגשם, הנשיקות הכי רומנטיות הן בגשם.
כל זה יהיה רומנטי ומושלם, אבל היא צריכה להשתייך אליהם.
היא הסתפרה בתספורת עד הכתפיים שתבוא במקום שיערה הארוך, שאותו תרמה לחולי סרטן.
את כל המלחתה שלה היא שינתה, ולמצוא כל כך הרבה שחור וגולגולות בימינו זה די קשה.
לקח לה שנים לעשות את זה, אבל בסוף היא שכנעה את אמה שתרשה לה לעשות פירסינג קטן באף. אחיה צחק עליה על כך.
את כל הדברים הוורודים והלבנים שברשותה היא החליפה לסגול ושחור, רק כדי לא להיראות כמו פקאצה.
הכל, היא עשתה הכל רק כדי להידמות להם.
אז עכשיו היא ברחוב, עם התלבושת החדשה, וכמה תלמידי תיכון רגילים מסתכלים עליה מוזר.
זה גורם לה להרגיש רע, ואבן אחרי אבן נכנסת לה ללב ברגעים האלו. אבנים שהיו מספיקות לקרקע של ים שלם.
היא מבינה למה מסתכלים עליה ככה וצוחקים למראה שלה, הרי אין אימו מתולתלת.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
מוזיקת הפופ הלועזי שהושמעה יכלה להחריש כל אחד מבני הנוער ששהו בהמוניהם במועדון אם הם לא היו רגילים לכך. להגר אישית זה לא הפריע, בתור אחת ששומעת מטאל ורוק בפול ווליום היא כבר הייתה רגילה לכמות כזו של רעש. היא לגמה קצת מהמים שבכוס הפלסטיק שלה ושמה את שתי רגליה על עיגול הברזל שבתחתית כיסא הבר שישבה עליו, כתוצאה מכך, שני החתכים שבמכנסי הג'ינס הלבנים שלה התרחבו קצת וחשפו את שתי ברכיה, שעל אחת מהן הייתה שריטה. היא הסתכלה אל השישיסט שישב לצידה ושאלה אותו בייאוש "תום, אולי תזכיר לי מה בדיוק אנחנו עושים כאן?"
הוא ענה לה על השאלה, כאילו היא נשאלה פעמים רבות ובכל פעם נענתה מחדש. "באנו לכאן כדי לבלות, ליהנות, לעשות חיים", הוא גירד בזקנו הבלתי קיים בניסיון מדומה להיזכר במשהו, "אה, כן", המשיך, ""כדי להוציא אותך, סופרת מהוללת שכמוך, קצת החוצה". הוא הסתכל עליה במבט נוקב.
הגר מעולם לא ניסתה להשתלב חברתית, בזמנה אחר הצהריים ובערב היא תמיד למדה, או שיחקה במחשב, או ראתה טלויזיה, או כתבה סיפורת ושירה, בקיצור- כל דבר אחר חוץ מלשהות עם נערים ונערות בגילה. בגלל העובדה שהם תמיד היו באותה כיתה אז הוא היה ונשאר ידיד שלה במשך כל השנים הללו. כשהסתכל עליה ראה את שיערה השחור ועיניה החומות כשלו, הוא שם לב ששערה נשאר חלק כבר לכמה ימים, בשונה משיערה המתולתל טבעית.
"תגידי, הגר, השיער שלך חלק כבר כמה ימים, נכון?"
"כן..." היא ענתה בחשדנות
"זה אומר שלא התקלחת כבר 10 ימים?"
"לא!"
"אז איך הוא נשאר חלק? החלקת אותו כל יום מחדש?"
"עשיתי החלקה לחודש, קצת נמאס לי מתלתול"
"אה, אוקי"
"אה, אוקי", היא חיקתה את הקול שלו. לתום כבר התחלף הקול לקול קצת יותר עמוק שהגר נהגה לחקות.
"מצחיק מאוד". הוא גילגל עיניים, מעוצבן.
היא הוציאה לו לשון, דבר שהיא נהגה לעשות לרוב, הדבר דמה לחייכן של הוצאת לשון בצ'אט בפייסבוק
היא קצת הצטערה ששיקרה לו.
היא לא רצתה לספר לו את האמת, שהיא בעצם הלכה למספרה הלא- נכונה ובמקום שיעשו לה החלקה רגילה עם מחליק רגיל החליקו לה אותו בהחלקה לחודש, היא גם לא רצתה לספר לו שהג'ינס שהיא לובשת היה בעצם בצבע כחול- ג'ינס רגיל ושהיא צבעה אותו עם צבע מיוחד
וגם שאת הקרעים היא חתכה ונשרטה מהסכין היפנית היא לא רצתה לספר לו. יש המון דברים שהיא לא רצתה לספר לו.
"נו, את נהנית?" הוא שאל אותה
"כן, בטח..." היא ענתה בטון קריר
""מה יש לא ליהנות? יש אחלה משקאות, מוזיקה נהדרת וכולם רוקדים"
"נו באמת!" היא נאנחה "אני לא שותה, שונאת פופ ושאני אפילו לא אתחיל לדבר על ריקודים! אתה לא זוכר את הפעם האחרונה שרקדתי? בבר מצווה של עומר? רק את המקרנה רקדתי!"
"כן..." אמר בחולמניות, נזכר איך הגר מעדה כי היא הצטרפה מאוחר
"אוך, אתה כזה מעצבן! זאת לא הייתה אשמתי! זאת הייתה אשמת המעצבן ההוא, מה- שמו. הדביל, המפגר, האידיוט..."
"למה לא? תמשיכי לקלל!" ענה בנימה צינית
"הו, אני אמשיך, בכיף, בשמ"
היא הפסיקה את דבריה כי הטלפון הנייד שלה החל לצלצל במנגינת "אמא שלי"
"שניה, אמא שלי מתקשרת"
"באמת קשה לנחש מי זה..."
היא קמה מכיסא הבר, עברה את רחבת הריקודים, עמדת התקליטן וכמה שמיניסטים שיכורים, מנסה למצוא מקום שקט כדי לענות לאמא הדאגנית.
הטלפון המשיך לצלצל ולרטוט בכיסה, בדיוק בזמן לענות היא נכנסה אל חדר השירותים ולחצה על הכפתור עם הסימן של הטלפון הירוק.
"הלו, אימא?"
"כן, הגר, מה שלומך?"
"אני בסדר, אימא, רק שנייה".
מזווית עיניה היא ראתה שני בנים מי'5 מתנשקים, זה היה כל כך מגעיל ומוזר לה שהיא לא יכלה להגיב אחרת חוץ מ
"איו" היא אמרה בגועל
"מה את מסתכלת, יא חננה?" אמר אחד מהם תוך כדי ששפתיו נבלעות בשפתיו של הבן השני
"איו!". היא רצה אל החנייה, מחפשת מקום שקט כדי להקיא ולדבר עם אמה
"הגר, את שם?" נשמע קולה של אמה מהטלפון. שרית דאגה לבתה היחידה, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הלכה למועדון והיא רצתה לבדוק שהיא בסדר. לשמחתה, היא לפחות שמה היום ג'ינס לבן (וקרוע, אוי ואבוי). סוף סוף קצת צבעים בהירים בשונה מכל השחור הזה שהיא תמיד שמה...
"כן, אני רק מחפשת מקום שקט", כשדיברה, היא החזיקה את המקום שאליו מדברים (כך קיוותה לפחות) אל פיה הכי קרוב שאפשר כדי שאמה תשמע אותה.
היא עברה את המסדרון שהוביל אותה אל השירותים ומשם לחנייה. כשהגיעה לחנייה היא ישבה על מכסה המנוע של מכונית לבנה וישנה שהייתה שם, ואז היא (סוף סוף) החלה לדבר עם אמה.
"הלו, אמא? אני יכולה עכשיו לדבר"
"כן, הגר, מה שלומך?"
"אני בסדר אמא"
"מתי את חוזרת, הגר?"
"אל תדאגי, אמא"
"כבר חצות ושלושים, הגר"
"אני יודעת, אמא" (כן, בטח...)
"איך את חוזרת?"
"לא יודעת, אני אשאל את תום מתי מגיע האוטובוס"
"איזה אוטובוס"
"קווי לילה, אמא"
"יש לך כסף?"
"כן, אמא, במטען של הפלאפון"
"כמה?"
"עשרים"
וזה יספיק לך?"
"כן, אמא. הו, הנה, אני שואלת עכשיו את תום"
"בסדר"
היא קמה מהמכונית, ברגע שעשתה זאת נשמעה אזעקתה של המכונית.
"שיט", היא קיללה בשקט. למיטב ידיעתה למכונית לא הייתה אמורה להיות אזעקה- למכונית משנת 94' אין אזעקה! איך יכול להיות שלמכונית בת גילה תיהיה אזעקה?
"הגר, מה קורה שם?" נשמע קולה המודאג של אמה מהטלפון המשוכלל של הגר.
"לא יודעת. כנראה מישהו בטעות שכח את הקוד שלו למכונית או משהו כזה... אני שואלת את תום עוד רגע, טוב?"
היא רצה אל תום, מתחמקת מקולות אזעקת המכונית.
שוב פעם היא עברה את המסדרון, השירותים שמחברים אל רחבת הריקודים ורחבת הריקודים. הפעם בדרכה לתום לקח לה קצת זמן למצוא את הכיסא, עשר דקות למען האמת, שבמהלכן הרגיעה את אמה ("אל תדאגי, אמא, אני אשאל אותו"). לבסוף היא מצאה אותו.
"תום, מתי הולכים? אמא שלי דואגת"
תום סימן לה "רק רגע" עם היד, כנראה בגלל שהוא היה עסוק בלהתנשק עם איזו בלונדינית לא מוכרת שישבה במקום שלה.
"טוב, אני הולכת עכשיו, בי!"
בידו סימן לה "בי" והחזירה לשיערה של הבת. תום עצם את עיניו בזמן שהואר מעביר את ידיו בשיערה של הנערה שמולו ואילו הגר הלכה לכיוון תחנת האוטובוס, מפרטת לאמה איך היא מגיעה הביתה.
--------------------------------------------------------------------------------------
וואוו, זה לקח הרבה זמן של הקלדה...
נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים
ראיתי שכבר קצת לחוצים לפרק השני אז עכשיו אני סוף סוף מעדכנת כי סוף סוף היה שיעור אחד שהמורה לא הסתכלה על המחברת וזכרתי לקחת את הדף הזה הביתה במחברת הירוקה המיוחדת שמוקדשת לסיפורים!
מקווה שתיהנו :)
-------------------------------------------------------------
יניב נכנס לבית היתומים הישן בסמטת הברוש. הוא הכיר את המקום הזה, זה היה המקום הראשון שהוא בא אליו לאחר שברח מהבית בגיל 10. בכל פעם שנזכר איך ברח הוא שב והזכיר לעצמו שזאת לא הייתה אשמתו, שאם הוא לא היה בורח הוא היה גדל למציאות העלובה והעקורה של המושבה ושל חיים מתחת לאדמה. בליבו הוא ידע שזו לא הייתה האמת.
הוא נכנס למסדרון הארון מלא הדלתות המובילות לחדרי שינה (כך זכר) ושבקצהו חדרו של מנהל בית היתומים. הוא חשש לפתוח את החדר ולהתמודד עם מה שמצפה לו שם. הוא עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה ופתח את הדלת.
היא ישבה שם, על כיסא משרדי. מולה היה עוד כיסא, כנראה בשבילו. שיערה האפור - שילוב של שיער לבן מאביה ושחור מאמה- והחלק היה מסודר כך שחציו נח על שתי הכתפיים וחציו מפוזר על הגב. עיניה בצבע לורד כחול היו מרוחות בעיפרון שחור ושפתיה היו צבועות בצבע אדום כדם, כמו צבע הלק שעל ציפורניה. על ראשה היה כובע קסקט שחור עם רקמה לבנה.
יניב הכיר את התלבושת הזו, זו הייתה התלבושת שלבשו פרוצות הסטיקס, אלה שבאו להתארח בחדרים של הסטיקס כאשר הם יצאו מהעיר למנשימות- לעשות את מה שהנשים שלהם לא יכלו לעשות...
הבנות שעבדו במשימה זו היו צריכות ללבוש את הבגדים הללו גם מחוץ לעבודה- התעללות אישית של מכוסי הראש.
"פריק?", אמר יניב בחשש
"יניבוש! מה נשמע? שנים שלא התראינו". הקול ששמע היה קול של סנובית, כמו הקול של חצי מהבנות שיש בבית הספר שבו הוא לומד.
"מה עשית בשיער שלך?" המשיכה באותו הקול.
יניב הצטמרר.
"לא, עכשיו ברצינות, מה באמת עשית בשיער שלך?". קולה היה תקיף. יניב מישש משהו בשקט בכיסו, למקרה שהוא יצטרך לתקוף...
"עיניים חומות אני רואה...". פתאום העיניים של יניב התחילו לכאוב קצת, רק קצת...
"ככה כולם שם בחוץ נראים", השיב בקול תקיף של נער שהתחלף לו כבר הקול
"בחוץ", היא הסתכלה עליו במבט רושף,"אף פעם לא הייתי בחוץ".
הקול שלה היה מתוק ונחמד ומזמין, מזמין לשקוע בתוכו בשינה נצחית... או שזה בכלל היה הריח באוויר?
"מה זה הריח הזה?"
"כבר שכחת, יניבוש?"
"זה לא...?"
"כן, זה כן..."
כן? מאיפה היא בכלל השיגה את זה? מאיפה יש לה מקטרת כזו, כמו שהגדולים היו מעשנים? מאיפה יש לה את צמח השבאלי לשריפה ?
"רוצה?". רוצה? בטח שהוא רוצה! כל ילד במושבה חולם להגיע לרגע שבו הוא יוכל להיות מבוגר אמיתי ולעשן מקטרת, יניב אפילו הכין תוכניות למקטרת משלו- עם עץ מגולף בציורי עלים ומה לא...
"לא!" הוא ידע שהדבר הזה יותר גרוע מסמי אמת והרואין ביחד; אם הוא יעשן את זה הוא גם יהיה מסומם וגם יאמר את כל האמת. אין מצב שהוא ייתן לאחותו הקטנה לשלוט בו...
-------------------------------------------------------------
אין לי כוח לכתוב עוד וגם ככה חצי המצאתי עכשיו במקום...
המשך אח"כ, guys
נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים
טוב, אז, זה פאנפיק על ארטמיס פאול. תיהנו! ☺
-----------------------------------------------
הילדה בת השלוש- עשרה הלכה במדרכה לכיוון סוף הרחוב, צעד אחר צעד, כאשר היא מסתכלת למטה כדי לא ליפול בדרך. לאחר כמה דקות של הליכה היא הגיעה לאחוזה גדולה. היא גיששה בכיסה וחיפשה אחר משהו, כאשר היא מצאה אותו נרגעה.
מכונית בנטלי גדולה וכהה חנתה מחוץ לבית. נוסעיה התעכבו לכמה דקות. אחד הנוסעים, אדם עצום בגובה של שני מטרים, שנראה כמו הר אדם, יצא מהמכונית. הוא היה לבוש בשחור, במעין חליפה. היו עליו משקפי שמש. גם הם שחורים, כמובן. הוא הסתכל ימינה, שמאלה ואחורה. הוא הסתכל קדימה והתעלף. הילדה נעצרה. היא הסתכלה על המכונית ועל מה שהתרחדש בדקות הבאות- נער בן חמ שעשרה, עם שיער שחור ועור בהיר מאוד, יצא מהמכונית ובדק מה קרה לאיש. הוא הרים את עיניו.הילדה ידעה שזה הסימן שלה. כעת היא אחזה אף יותר בחוזקה בדבר שבכיס הסוודר שלה. כאשר הנער הסתכל עליה היא אמרה לו בקול בטוח ויציב:" תמסור לדומבוי שלוסיאנדה שלחה לו נפץ", היא זרקה את הנפץ שבידה לכיוון האיש הגדול וברחה.
--------------------------------------------------
המשך אח"כ, יש לי מבחן באקולוגיה ללמוד אליו...
נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים
"נו כבר, תיגש אליה"
"לא"
"למה לא?"
"כי ככה"
"מה ככה? מה הבעיה בלהזמין מישהי לדייט?"
"מה לעשות שאותך מזמינים למלא דייטים?"
"טוב, עכשיו כבר לא מזמינים אותי..."
"כי יש לך חבר!"
"והוא מאוד חתיך ואני אוהבת אותו. עכשיו לך כבר!"
"ומה אם היא לא תסכים?"
"למה שהיא לא תסכים? אתה בלונדיני, גבוה עם עיניים תכולות"
"גם את בלונדינית, גבוהה ועים עיניים תכולות!"
"זה בגלל שאני תאומה שלך!"
"כן, התאומה הכי גרועה אי פעם..."
"שניר..."
"שיר..."
"הו, הנה היא באה! תיגש אליה"
"מה אני אגיד לה?"
"למה לא 'רוצה לצאת איתי לדייט?'?"
"אבל אני אסמיק"
"היא תחשוב שזה חמוד, תחייך ותגיד כן. אני מכירה את רונה כבר מלא זמן..."
"ולאן בדיוק נלך?"
"לדייט רומנטי בדירה של אבא"
"לא!"
"למה? אתה כבר בן 16"
"אז מה? יש לי ולה כבוד עצמי"
"אז לפיצה!"
"טוב..."
"מצוין! היי, רוני, שניר רוצה לשאול אותך משהו. בהצלחה"
"מה... מה רצית לשאול אותי?"
"אממ... את רוצה... אולי ככה, במקרה, רק במקרה, לצאת... אמ, ללכת, איתי לפיצה? יש להם עכשיו גם מעין יוגורט כזה"
"טוב... מתי אתה רוצה ללכת?"
"אולי בחמש ככה? זה קצת אחרי המגמה..."
"טוב"
"אה... ביי"
"ביי"
' מה לעשות? מה לעשות?' הוא חשב לעצמו. לבסוף הוא החליט לנשק אותה, למזלו היא נישקה אותו בחזרה.
"ביי" היא אמרה שוב, מסמיקה.
הוא הסמיק גם, בציפייה להסמיק עוד יותר בפיצה בחמש...
-----------------------------------------------------
טה- דאם!
מה דעתכם?
נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים
You flies, riding on across the sky
"You're everywhere, saying "goodbye
You real
You here
You mine
My little angel, say hi
(Tu du du(x3
It's been a long time before I met you
Bet you
Get you
Understand you
Since ever then, I love you
My punk
My Rockband girl
?Don't you know I'm yours
?Don't you know I love you
I allways did
נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים
פאנפיק מפונפק בפאנפיקיותו!
על שני פאנדומים, תנחשו לבד!
_____________________________________________________________________________
פרק 1#: יום טוב, הא?
"באמת? איזה צירוף מקרים, גם אני אוהבת חיות!" אמרה רוני וריפרפה בריסיה שהיו מודגשים בכחול כהה.
יניב העביר את ידו בשיערו, שעד לפני כשבועיים עדיין היו בו קטעים בצהוב שנשארו עקב החמצון שעשה בסוף שנת הלימודים שעברה, אך שורשיו החומים- כהים גברו על הצהוב הבהיר.
מרפקו היה שעון על הלוקר האמצעי בטור, באזור המיוחס של השמינית, תיק בית הספר שלו היה תלוי על אחת מכתפיו ושתי עיניו היו נעוצות בעיניה הכחולות של רוני, שתלתל אחד מתלתליה הזהובים נח על עינה השמאלית.
"יש לי כלב, את יודעת" אמר בטון ש(לפי מה שהבין מיותם)הקסים כל בחורה ומשך באפו. תוך כדי הוא קצת התקרב אליה כך שהיה רק רבע מטר שהפריד ביניהם. "לברדור כזה, שחור עם עיניים כחולות"
"ואוו. כלב זאת החיה הכי אהובה עליי, במיוחד לברדורים" אמרה רוני והסתכלה בעיניים בורקות על עיניו. יניב נצמד אליה עוד קצת, הם כבר היו ממש קרובים, אבל היא לא התנגדה. רק עוד סימן אחד כדי שהוא יידע שהיא שלו.
"את רוצה לבוא אליי לראות אותו? אפשר גם לעשות משהו אחר אח"כ… אולי לראות סרט או משהו כזה?" אמר בקול קצת מגומגם. לפני חודשיים הוא למד איך לדבר בקול החלטי ובטוח, גם מול בנות, שלא יגרום לאף אחת לזלזל בו כמו ששני זלזלה בו.
"אוקי" אמרה רוני. יניב יכל לראות שהיא מוקסמת. עכשיו הוא באמת כבש אותה.
"אחלה" אמר לתוך עיניה
"אז ביי" אמרה רוני והסיטה את התלתל מעיניה, בתקווה שהוא לא יהרוס את הרגע.
ניב התקרב אליה עוד קצת, כעת הם היו מצח אל מצח וקצות אפיהם נגעו אחד בשל השני.
"ביי", אמר. היא יכלה להרגיש את משב הרוח החם בריח פירות טרופיים שבא מפיו.
הוא התלבט אם לנשק אותה או לא, לבסוף החליט שלא. כדי "להשאיר אותה בציפייה לעוד" ( כמו שנהג להגיד יותם, ה"מומחה" לבנות)
הוא הסתובב באלגנטיות אל טור הלוקרים שהוא נשען עליו והחל לפתוח את הלוקר שלו. הוא יכל לשמוע את קול עקביה השטוחים של רוני שמקישים ברצפה כשהיא התרחקה באיטיות.
הוא נתן למעט שמהשמחה ששטפה אותו לצאת החוצה. הוא רצה לצרוח, לצעוק, להגיד לכל העולם "אה הא!" בפרצוף.
יש לו דייט. לו, ליניב- הממש- לא- מגניב, יש דייט.
"מי אמר שאי אפשר להשיג בת בפעם הראשונה גם בגיל שמונה עשרה פחות חודשיים?" אמר לעצמו.
אולי זה יישמע מוזר, אבל מבחוץ הוא היה אדיש לגמרי.
הוא הוציא מהלוקר שלו את מחברת מדעים ועשרים שקל, לארוחת צהריים, ושרק לעצמו מנגינה שמחה מילדותו המוקדמת.
ממש לפני שהוא סגר את הלוקר הוא הבחין במכתב, הוא היה כתוב בדיו כחולה על נייר דפדפת צהוב, יניב זיהה מיד את המכתב אפילו בלי לקרוא אותו. הוא החל לבדוק את המכתב, מקווה שמזלו הרע לא יהרוס לו את היום. בשתי עיניים חומות הוא סקר את המשפטים הראשונים:"אתם לא מכירים אותי"
הוא לא הבין מה המכתב הזה עושה בלוקר שלו.
"כבר מזמן הבנתי שאני יצור מעולם אחר, כי לאיזה בנאדם שפוי יהיו כאלו מחשבות כמו שיש לי?"
הוא צחק קצת לעצמו, הוא באמת לא שפוי.
"ואני בכלל לא בטוח שהיה כדאי לי לכתוב את הפתק הזה, ואולי עד שנסיים את התיכון אני אצחק על עצמי ועל התקופה הזאת, אבל הרגשתי שאני פשוט חייב להוציא את זה החוצה. בכל זאת, אני חותם בעילום שם. כשתקראו את המכתב אני אסתכל עליכם מהצד ואראה איך אתם מנסים לנחש מי עומד מאחורי המילים ההזויות האלו, מי זה המשוגע. ואני אגחך לי בלב ולא אומר דבר. "
אולי זו בדיחה של אחד הילדים, הוא קיווה לעצמו.
בסוף המכתב הוא ראה שמודפס משהו, הוא החל לקרוא את ההדפס.
אבל אני יודעת מי אתה.
תמיד ידעתי.
אתה מנחש מי אני, נכון?
טוב, אתה לא צריך לנחש, השם שלי כתוב בסוף.
יניב המשיך לקרוא את המכתב
אבל אני מכירה אותך, אתה ילד חכם, אתה תמשיך לקרוא את זה, נכון?
אמרתי לך...
בכל מקרה, ימי הבריחה שלך תמו. ברחת מאיתנו יותר מדי זמן, ניבוש
יניב נלחץ, היו רק 2 אנשים שקראו לו ככה, ואת שניהם הוא מזמן נטש
אבל עכשיו תפסנו אותך.
חשבת שתוכל להתחבא לנצח? אני יודעת שלא.
אני יודעת הכל.
אולי ניפגש? אוקיי, ניפגש, תפגוש אותי היום בבית היתומים הישן.
אולי נוכל לדבר, להחליף חוויות. אולי.
נחמד לדעת שאתה עדיין זוכר אותי, ניבוש.
Frik
אחותו! אחותו כתבה לו את המכתב הזה! אחותו, שהוא לא ראה אותה כבר שמונה שנים!
איזו אירוניה, אחותו מצאה אותו. הוא ידע שהוא לא יכול לברוח, מכוסי הראש יתפסו אותו ויהרגו אותו.
הוא הרגיש שהוא פשוט אבוד. שאין כבר מה לעשות. הוא ידע שתפסו אותו
נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים
זה יותר כמו קטע כזה...
אני מצטערת אם יש שגיאות כתיב, אם יש בבקשה תגידו לי
בכל מקרה, תיהנו! :)
Its just anouther day and its also get away
So dont be afraid or even rigret
.Just listen
Listen to the voice, to the sound of the neture
...Dont be afraid. No, you cant do it later
נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים
