מוזיקת הפופ הלועזי שהושמעה יכלה להחריש כל אחד מבני הנוער ששהו בהמוניהם במועדון אם הם לא היו רגילים לכך. להגר אישית זה לא הפריע, בתור אחת ששומעת מטאל ורוק בפול ווליום היא כבר הייתה רגילה לכמות כזו של רעש. היא לגמה קצת מהמים שבכוס הפלסטיק שלה ושמה את שתי רגליה על עיגול הברזל שבתחתית כיסא הבר שישבה עליו, כתוצאה מכך, שני החתכים שבמכנסי הג'ינס הלבנים שלה התרחבו קצת וחשפו את שתי ברכיה, שעל אחת מהן הייתה שריטה. היא הסתכלה אל השישיסט שישב לצידה ושאלה אותו בייאוש "תום, אולי תזכיר לי מה בדיוק אנחנו עושים כאן?"
הוא ענה לה על השאלה, כאילו היא נשאלה פעמים רבות ובכל פעם נענתה מחדש. "באנו לכאן כדי לבלות, ליהנות, לעשות חיים", הוא גירד בזקנו הבלתי קיים בניסיון מדומה להיזכר במשהו, "אה, כן", המשיך, ""כדי להוציא אותך, סופרת מהוללת שכמוך, קצת החוצה". הוא הסתכל עליה במבט נוקב.
הגר מעולם לא ניסתה להשתלב חברתית, בזמנה אחר הצהריים ובערב היא תמיד למדה, או שיחקה במחשב, או ראתה טלויזיה, או כתבה סיפורת ושירה, בקיצור- כל דבר אחר חוץ מלשהות עם נערים ונערות בגילה. בגלל העובדה שהם תמיד היו באותה כיתה אז הוא היה ונשאר ידיד שלה במשך כל השנים הללו. כשהסתכל עליה ראה את שיערה השחור ועיניה החומות כשלו, הוא שם לב ששערה נשאר חלק כבר לכמה ימים, בשונה משיערה המתולתל טבעית.
"תגידי, הגר, השיער שלך חלק כבר כמה ימים, נכון?"
"כן..." היא ענתה בחשדנות
"זה אומר שלא התקלחת כבר 10 ימים?"
"לא!"
"אז איך הוא נשאר חלק? החלקת אותו כל יום מחדש?"
"עשיתי החלקה לחודש, קצת נמאס לי מתלתול"
"אה, אוקי"
"אה, אוקי", היא חיקתה את הקול שלו. לתום כבר התחלף הקול לקול קצת יותר עמוק שהגר נהגה לחקות.
"מצחיק מאוד". הוא גילגל עיניים, מעוצבן.
היא הוציאה לו לשון, דבר שהיא נהגה לעשות לרוב, הדבר דמה לחייכן של הוצאת לשון בצ'אט בפייסבוק
היא קצת הצטערה ששיקרה לו.
היא לא רצתה לספר לו את האמת, שהיא בעצם הלכה למספרה הלא- נכונה ובמקום שיעשו לה החלקה רגילה עם מחליק רגיל החליקו לה אותו בהחלקה לחודש, היא גם לא רצתה לספר לו שהג'ינס שהיא לובשת היה בעצם בצבע כחול- ג'ינס רגיל ושהיא צבעה אותו עם צבע מיוחד
וגם שאת הקרעים היא חתכה ונשרטה מהסכין היפנית היא לא רצתה לספר לו. יש המון דברים שהיא לא רצתה לספר לו.
"נו, את נהנית?" הוא שאל אותה
"כן, בטח..." היא ענתה בטון קריר
""מה יש לא ליהנות? יש אחלה משקאות, מוזיקה נהדרת וכולם רוקדים"
"נו באמת!" היא נאנחה "אני לא שותה, שונאת פופ ושאני אפילו לא אתחיל לדבר על ריקודים! אתה לא זוכר את הפעם האחרונה שרקדתי? בבר מצווה של עומר? רק את המקרנה רקדתי!"
"כן..." אמר בחולמניות, נזכר איך הגר מעדה כי היא הצטרפה מאוחר
"אוך, אתה כזה מעצבן! זאת לא הייתה אשמתי! זאת הייתה אשמת המעצבן ההוא, מה- שמו. הדביל, המפגר, האידיוט..."
"למה לא? תמשיכי לקלל!" ענה בנימה צינית
"הו, אני אמשיך, בכיף, בשמ"
היא הפסיקה את דבריה כי הטלפון הנייד שלה החל לצלצל במנגינת "אמא שלי"
"שניה, אמא שלי מתקשרת"
"באמת קשה לנחש מי זה..."
היא קמה מכיסא הבר, עברה את רחבת הריקודים, עמדת התקליטן וכמה שמיניסטים שיכורים, מנסה למצוא מקום שקט כדי לענות לאמא הדאגנית.
הטלפון המשיך לצלצל ולרטוט בכיסה, בדיוק בזמן לענות היא נכנסה אל חדר השירותים ולחצה על הכפתור עם הסימן של הטלפון הירוק.
"הלו, אימא?"
"כן, הגר, מה שלומך?"
"אני בסדר, אימא, רק שנייה".
מזווית עיניה היא ראתה שני בנים מי'5 מתנשקים, זה היה כל כך מגעיל ומוזר לה שהיא לא יכלה להגיב אחרת חוץ מ
"איו" היא אמרה בגועל
"מה את מסתכלת, יא חננה?" אמר אחד מהם תוך כדי ששפתיו נבלעות בשפתיו של הבן השני
"איו!". היא רצה אל החנייה, מחפשת מקום שקט כדי להקיא ולדבר עם אמה
"הגר, את שם?" נשמע קולה של אמה מהטלפון. שרית דאגה לבתה היחידה, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הלכה למועדון והיא רצתה לבדוק שהיא בסדר. לשמחתה, היא לפחות שמה היום ג'ינס לבן (וקרוע, אוי ואבוי). סוף סוף קצת צבעים בהירים בשונה מכל השחור הזה שהיא תמיד שמה...
"כן, אני רק מחפשת מקום שקט", כשדיברה, היא החזיקה את המקום שאליו מדברים (כך קיוותה לפחות) אל פיה הכי קרוב שאפשר כדי שאמה תשמע אותה.
היא עברה את המסדרון שהוביל אותה אל השירותים ומשם לחנייה. כשהגיעה לחנייה היא ישבה על מכסה המנוע של מכונית לבנה וישנה שהייתה שם, ואז היא (סוף סוף) החלה לדבר עם אמה.
"הלו, אמא? אני יכולה עכשיו לדבר"
"כן, הגר, מה שלומך?"
"אני בסדר אמא"
"מתי את חוזרת, הגר?"
"אל תדאגי, אמא"
"כבר חצות ושלושים, הגר"
"אני יודעת, אמא" (כן, בטח...)
"איך את חוזרת?"
"לא יודעת, אני אשאל את תום מתי מגיע האוטובוס"
"איזה אוטובוס"
"קווי לילה, אמא"
"יש לך כסף?"
"כן, אמא, במטען של הפלאפון"
"כמה?"
"עשרים"
וזה יספיק לך?"
"כן, אמא. הו, הנה, אני שואלת עכשיו את תום"
"בסדר"
היא קמה מהמכונית, ברגע שעשתה זאת נשמעה אזעקתה של המכונית.
"שיט", היא קיללה בשקט. למיטב ידיעתה למכונית לא הייתה אמורה להיות אזעקה- למכונית משנת 94' אין אזעקה! איך יכול להיות שלמכונית בת גילה תיהיה אזעקה?
"הגר, מה קורה שם?" נשמע קולה המודאג של אמה מהטלפון המשוכלל של הגר.
"לא יודעת. כנראה מישהו בטעות שכח את הקוד שלו למכונית או משהו כזה... אני שואלת את תום עוד רגע, טוב?"
היא רצה אל תום, מתחמקת מקולות אזעקת המכונית.
שוב פעם היא עברה את המסדרון, השירותים שמחברים אל רחבת הריקודים ורחבת הריקודים. הפעם בדרכה לתום לקח לה קצת זמן למצוא את הכיסא, עשר דקות למען האמת, שבמהלכן הרגיעה את אמה ("אל תדאגי, אמא, אני אשאל אותו"). לבסוף היא מצאה אותו.
"תום, מתי הולכים? אמא שלי דואגת"
תום סימן לה "רק רגע" עם היד, כנראה בגלל שהוא היה עסוק בלהתנשק עם איזו בלונדינית לא מוכרת שישבה במקום שלה.
"טוב, אני הולכת עכשיו, בי!"
בידו סימן לה "בי" והחזירה לשיערה של הבת. תום עצם את עיניו בזמן שהואר מעביר את ידיו בשיערה של הנערה שמולו ואילו הגר הלכה לכיוון תחנת האוטובוס, מפרטת לאמה איך היא מגיעה הביתה.
--------------------------------------------------------------------------------------
וואוו, זה לקח הרבה זמן של הקלדה...
הוא ענה לה על השאלה, כאילו היא נשאלה פעמים רבות ובכל פעם נענתה מחדש. "באנו לכאן כדי לבלות, ליהנות, לעשות חיים", הוא גירד בזקנו הבלתי קיים בניסיון מדומה להיזכר במשהו, "אה, כן", המשיך, ""כדי להוציא אותך, סופרת מהוללת שכמוך, קצת החוצה". הוא הסתכל עליה במבט נוקב.
הגר מעולם לא ניסתה להשתלב חברתית, בזמנה אחר הצהריים ובערב היא תמיד למדה, או שיחקה במחשב, או ראתה טלויזיה, או כתבה סיפורת ושירה, בקיצור- כל דבר אחר חוץ מלשהות עם נערים ונערות בגילה. בגלל העובדה שהם תמיד היו באותה כיתה אז הוא היה ונשאר ידיד שלה במשך כל השנים הללו. כשהסתכל עליה ראה את שיערה השחור ועיניה החומות כשלו, הוא שם לב ששערה נשאר חלק כבר לכמה ימים, בשונה משיערה המתולתל טבעית.
"תגידי, הגר, השיער שלך חלק כבר כמה ימים, נכון?"
"כן..." היא ענתה בחשדנות
"זה אומר שלא התקלחת כבר 10 ימים?"
"לא!"
"אז איך הוא נשאר חלק? החלקת אותו כל יום מחדש?"
"עשיתי החלקה לחודש, קצת נמאס לי מתלתול"
"אה, אוקי"
"אה, אוקי", היא חיקתה את הקול שלו. לתום כבר התחלף הקול לקול קצת יותר עמוק שהגר נהגה לחקות.
"מצחיק מאוד". הוא גילגל עיניים, מעוצבן.
היא הוציאה לו לשון, דבר שהיא נהגה לעשות לרוב, הדבר דמה לחייכן של הוצאת לשון בצ'אט בפייסבוק
היא קצת הצטערה ששיקרה לו.
היא לא רצתה לספר לו את האמת, שהיא בעצם הלכה למספרה הלא- נכונה ובמקום שיעשו לה החלקה רגילה עם מחליק רגיל החליקו לה אותו בהחלקה לחודש, היא גם לא רצתה לספר לו שהג'ינס שהיא לובשת היה בעצם בצבע כחול- ג'ינס רגיל ושהיא צבעה אותו עם צבע מיוחד
וגם שאת הקרעים היא חתכה ונשרטה מהסכין היפנית היא לא רצתה לספר לו. יש המון דברים שהיא לא רצתה לספר לו.
"נו, את נהנית?" הוא שאל אותה
"כן, בטח..." היא ענתה בטון קריר
""מה יש לא ליהנות? יש אחלה משקאות, מוזיקה נהדרת וכולם רוקדים"
"נו באמת!" היא נאנחה "אני לא שותה, שונאת פופ ושאני אפילו לא אתחיל לדבר על ריקודים! אתה לא זוכר את הפעם האחרונה שרקדתי? בבר מצווה של עומר? רק את המקרנה רקדתי!"
"כן..." אמר בחולמניות, נזכר איך הגר מעדה כי היא הצטרפה מאוחר
"אוך, אתה כזה מעצבן! זאת לא הייתה אשמתי! זאת הייתה אשמת המעצבן ההוא, מה- שמו. הדביל, המפגר, האידיוט..."
"למה לא? תמשיכי לקלל!" ענה בנימה צינית
"הו, אני אמשיך, בכיף, בשמ"
היא הפסיקה את דבריה כי הטלפון הנייד שלה החל לצלצל במנגינת "אמא שלי"
"שניה, אמא שלי מתקשרת"
"באמת קשה לנחש מי זה..."
היא קמה מכיסא הבר, עברה את רחבת הריקודים, עמדת התקליטן וכמה שמיניסטים שיכורים, מנסה למצוא מקום שקט כדי לענות לאמא הדאגנית.
הטלפון המשיך לצלצל ולרטוט בכיסה, בדיוק בזמן לענות היא נכנסה אל חדר השירותים ולחצה על הכפתור עם הסימן של הטלפון הירוק.
"הלו, אימא?"
"כן, הגר, מה שלומך?"
"אני בסדר, אימא, רק שנייה".
מזווית עיניה היא ראתה שני בנים מי'5 מתנשקים, זה היה כל כך מגעיל ומוזר לה שהיא לא יכלה להגיב אחרת חוץ מ
"איו" היא אמרה בגועל
"מה את מסתכלת, יא חננה?" אמר אחד מהם תוך כדי ששפתיו נבלעות בשפתיו של הבן השני
"איו!". היא רצה אל החנייה, מחפשת מקום שקט כדי להקיא ולדבר עם אמה
"הגר, את שם?" נשמע קולה של אמה מהטלפון. שרית דאגה לבתה היחידה, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הלכה למועדון והיא רצתה לבדוק שהיא בסדר. לשמחתה, היא לפחות שמה היום ג'ינס לבן (וקרוע, אוי ואבוי). סוף סוף קצת צבעים בהירים בשונה מכל השחור הזה שהיא תמיד שמה...
"כן, אני רק מחפשת מקום שקט", כשדיברה, היא החזיקה את המקום שאליו מדברים (כך קיוותה לפחות) אל פיה הכי קרוב שאפשר כדי שאמה תשמע אותה.
היא עברה את המסדרון שהוביל אותה אל השירותים ומשם לחנייה. כשהגיעה לחנייה היא ישבה על מכסה המנוע של מכונית לבנה וישנה שהייתה שם, ואז היא (סוף סוף) החלה לדבר עם אמה.
"הלו, אמא? אני יכולה עכשיו לדבר"
"כן, הגר, מה שלומך?"
"אני בסדר אמא"
"מתי את חוזרת, הגר?"
"אל תדאגי, אמא"
"כבר חצות ושלושים, הגר"
"אני יודעת, אמא" (כן, בטח...)
"איך את חוזרת?"
"לא יודעת, אני אשאל את תום מתי מגיע האוטובוס"
"איזה אוטובוס"
"קווי לילה, אמא"
"יש לך כסף?"
"כן, אמא, במטען של הפלאפון"
"כמה?"
"עשרים"
וזה יספיק לך?"
"כן, אמא. הו, הנה, אני שואלת עכשיו את תום"
"בסדר"
היא קמה מהמכונית, ברגע שעשתה זאת נשמעה אזעקתה של המכונית.
"שיט", היא קיללה בשקט. למיטב ידיעתה למכונית לא הייתה אמורה להיות אזעקה- למכונית משנת 94' אין אזעקה! איך יכול להיות שלמכונית בת גילה תיהיה אזעקה?
"הגר, מה קורה שם?" נשמע קולה המודאג של אמה מהטלפון המשוכלל של הגר.
"לא יודעת. כנראה מישהו בטעות שכח את הקוד שלו למכונית או משהו כזה... אני שואלת את תום עוד רגע, טוב?"
היא רצה אל תום, מתחמקת מקולות אזעקת המכונית.
שוב פעם היא עברה את המסדרון, השירותים שמחברים אל רחבת הריקודים ורחבת הריקודים. הפעם בדרכה לתום לקח לה קצת זמן למצוא את הכיסא, עשר דקות למען האמת, שבמהלכן הרגיעה את אמה ("אל תדאגי, אמא, אני אשאל אותו"). לבסוף היא מצאה אותו.
"תום, מתי הולכים? אמא שלי דואגת"
תום סימן לה "רק רגע" עם היד, כנראה בגלל שהוא היה עסוק בלהתנשק עם איזו בלונדינית לא מוכרת שישבה במקום שלה.
"טוב, אני הולכת עכשיו, בי!"
בידו סימן לה "בי" והחזירה לשיערה של הבת. תום עצם את עיניו בזמן שהואר מעביר את ידיו בשיערה של הנערה שמולו ואילו הגר הלכה לכיוון תחנת האוטובוס, מפרטת לאמה איך היא מגיעה הביתה.
--------------------------------------------------------------------------------------
וואוו, זה לקח הרבה זמן של הקלדה...