ראיתי שכבר קצת לחוצים לפרק השני אז עכשיו אני סוף סוף מעדכנת כי סוף סוף היה שיעור אחד שהמורה לא הסתכלה על המחברת וזכרתי לקחת את הדף הזה הביתה במחברת הירוקה המיוחדת שמוקדשת לסיפורים!
מקווה שתיהנו :)
-------------------------------------------------------------
יניב נכנס לבית היתומים הישן בסמטת הברוש. הוא הכיר את המקום הזה, זה היה המקום הראשון שהוא בא אליו לאחר שברח מהבית בגיל 10. בכל פעם שנזכר איך ברח הוא שב והזכיר לעצמו שזאת לא הייתה אשמתו, שאם הוא לא היה בורח הוא היה גדל למציאות העלובה והעקורה של המושבה ושל חיים מתחת לאדמה. בליבו הוא ידע שזו לא הייתה האמת.
הוא נכנס למסדרון הארון מלא הדלתות המובילות לחדרי שינה (כך זכר) ושבקצהו חדרו של מנהל בית היתומים. הוא חשש לפתוח את החדר ולהתמודד עם מה שמצפה לו שם. הוא עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה ופתח את הדלת.
היא ישבה שם, על כיסא משרדי. מולה היה עוד כיסא, כנראה בשבילו. שיערה האפור - שילוב של שיער לבן מאביה ושחור מאמה- והחלק היה מסודר כך שחציו נח על שתי הכתפיים וחציו מפוזר על הגב. עיניה בצבע לורד כחול היו מרוחות בעיפרון שחור ושפתיה היו צבועות בצבע אדום כדם, כמו צבע הלק שעל ציפורניה. על ראשה היה כובע קסקט שחור עם רקמה לבנה.
יניב הכיר את התלבושת הזו, זו הייתה התלבושת שלבשו פרוצות הסטיקס, אלה שבאו להתארח בחדרים של הסטיקס כאשר הם יצאו מהעיר למנשימות- לעשות את מה שהנשים שלהם לא יכלו לעשות...
הבנות שעבדו במשימה זו היו צריכות ללבוש את הבגדים הללו גם מחוץ לעבודה- התעללות אישית של מכוסי הראש.
"פריק?", אמר יניב בחשש
"יניבוש! מה נשמע? שנים שלא התראינו". הקול ששמע היה קול של סנובית, כמו הקול של חצי מהבנות שיש בבית הספר שבו הוא לומד.
"מה עשית בשיער שלך?" המשיכה באותו הקול.
יניב הצטמרר.
"לא, עכשיו ברצינות, מה באמת עשית בשיער שלך?". קולה היה תקיף. יניב מישש משהו בשקט בכיסו, למקרה שהוא יצטרך לתקוף...
"עיניים חומות אני רואה...". פתאום העיניים של יניב התחילו לכאוב קצת, רק קצת...
"ככה כולם שם בחוץ נראים", השיב בקול תקיף של נער שהתחלף לו כבר הקול
"בחוץ", היא הסתכלה עליו במבט רושף,"אף פעם לא הייתי בחוץ".
הקול שלה היה מתוק ונחמד ומזמין, מזמין לשקוע בתוכו בשינה נצחית... או שזה בכלל היה הריח באוויר?
"מה זה הריח הזה?"
"כבר שכחת, יניבוש?"
"זה לא...?"
"כן, זה כן..."
כן? מאיפה היא בכלל השיגה את זה? מאיפה יש לה מקטרת כזו, כמו שהגדולים היו מעשנים? מאיפה יש לה את צמח השבאלי לשריפה ?
"רוצה?". רוצה? בטח שהוא רוצה! כל ילד במושבה חולם להגיע לרגע שבו הוא יוכל להיות מבוגר אמיתי ולעשן מקטרת, יניב אפילו הכין תוכניות למקטרת משלו- עם עץ מגולף בציורי עלים ומה לא...
"לא!" הוא ידע שהדבר הזה יותר גרוע מסמי אמת והרואין ביחד; אם הוא יעשן את זה הוא גם יהיה מסומם וגם יאמר את כל האמת. אין מצב שהוא ייתן לאחותו הקטנה לשלוט בו...
-------------------------------------------------------------
אין לי כוח לכתוב עוד וגם ככה חצי המצאתי עכשיו במקום...
המשך אח"כ, guys
מקווה שתיהנו :)
-------------------------------------------------------------
יניב נכנס לבית היתומים הישן בסמטת הברוש. הוא הכיר את המקום הזה, זה היה המקום הראשון שהוא בא אליו לאחר שברח מהבית בגיל 10. בכל פעם שנזכר איך ברח הוא שב והזכיר לעצמו שזאת לא הייתה אשמתו, שאם הוא לא היה בורח הוא היה גדל למציאות העלובה והעקורה של המושבה ושל חיים מתחת לאדמה. בליבו הוא ידע שזו לא הייתה האמת.
הוא נכנס למסדרון הארון מלא הדלתות המובילות לחדרי שינה (כך זכר) ושבקצהו חדרו של מנהל בית היתומים. הוא חשש לפתוח את החדר ולהתמודד עם מה שמצפה לו שם. הוא עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה ופתח את הדלת.
היא ישבה שם, על כיסא משרדי. מולה היה עוד כיסא, כנראה בשבילו. שיערה האפור - שילוב של שיער לבן מאביה ושחור מאמה- והחלק היה מסודר כך שחציו נח על שתי הכתפיים וחציו מפוזר על הגב. עיניה בצבע לורד כחול היו מרוחות בעיפרון שחור ושפתיה היו צבועות בצבע אדום כדם, כמו צבע הלק שעל ציפורניה. על ראשה היה כובע קסקט שחור עם רקמה לבנה.
יניב הכיר את התלבושת הזו, זו הייתה התלבושת שלבשו פרוצות הסטיקס, אלה שבאו להתארח בחדרים של הסטיקס כאשר הם יצאו מהעיר למנשימות- לעשות את מה שהנשים שלהם לא יכלו לעשות...
הבנות שעבדו במשימה זו היו צריכות ללבוש את הבגדים הללו גם מחוץ לעבודה- התעללות אישית של מכוסי הראש.
"פריק?", אמר יניב בחשש
"יניבוש! מה נשמע? שנים שלא התראינו". הקול ששמע היה קול של סנובית, כמו הקול של חצי מהבנות שיש בבית הספר שבו הוא לומד.
"מה עשית בשיער שלך?" המשיכה באותו הקול.
יניב הצטמרר.
"לא, עכשיו ברצינות, מה באמת עשית בשיער שלך?". קולה היה תקיף. יניב מישש משהו בשקט בכיסו, למקרה שהוא יצטרך לתקוף...
"עיניים חומות אני רואה...". פתאום העיניים של יניב התחילו לכאוב קצת, רק קצת...
"ככה כולם שם בחוץ נראים", השיב בקול תקיף של נער שהתחלף לו כבר הקול
"בחוץ", היא הסתכלה עליו במבט רושף,"אף פעם לא הייתי בחוץ".
הקול שלה היה מתוק ונחמד ומזמין, מזמין לשקוע בתוכו בשינה נצחית... או שזה בכלל היה הריח באוויר?
"מה זה הריח הזה?"
"כבר שכחת, יניבוש?"
"זה לא...?"
"כן, זה כן..."
כן? מאיפה היא בכלל השיגה את זה? מאיפה יש לה מקטרת כזו, כמו שהגדולים היו מעשנים? מאיפה יש לה את צמח השבאלי לשריפה ?
"רוצה?". רוצה? בטח שהוא רוצה! כל ילד במושבה חולם להגיע לרגע שבו הוא יוכל להיות מבוגר אמיתי ולעשן מקטרת, יניב אפילו הכין תוכניות למקטרת משלו- עם עץ מגולף בציורי עלים ומה לא...
"לא!" הוא ידע שהדבר הזה יותר גרוע מסמי אמת והרואין ביחד; אם הוא יעשן את זה הוא גם יהיה מסומם וגם יאמר את כל האמת. אין מצב שהוא ייתן לאחותו הקטנה לשלוט בו...
-------------------------------------------------------------
אין לי כוח לכתוב עוד וגם ככה חצי המצאתי עכשיו במקום...
המשך אח"כ, guys