עופרה נולדה למשפחה דתית במושב "לצים", ליד קיבוץ "מעלה עובש". בגיל שנתיים, זרקו אותה באוויר שלוש פעמים, אך תפסו אותה רק פעמיים, ומאז היא כזאת. הייתי אומר שהיא טיפשה כמו נעל, אבל אני לא רוצה להעליב את הנעל.
יש לה מוח של איינשטיין, הפסיק לעבוד ב-1955. כיוון שנהגה להבריז משיעורי מתמטיקה, כלומר, לא באה בחשבון, הידע שלה שואף לאפס, מלמטה. כאשר העלבתי אותה שההשכלה שלה שווה ל"מינוס אינסוף", היא העליבה בחזרה ששלי שווה ל"מינוס אינסוף" בריבוע. זו המחמאה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. כשהודעתי לה שיש רכבת אקספרס שמגיעה תוך 15 דקות במקום 25, אמא הציעה לי לדרוש החזר כספי על 10 דקות. פעם שיתפתי אותה שלא ישנתי חצי לילה, והיא רגזה: "מקודם אמרת שדווקא כן ישנת חצי לילה, אולי תחליט?".
היות שאימי לא יכולה לעלות לרמתי, היא מנסה להוריד אותי לרמתה. כשעופרה לא יודעת איך אפשר, היא קובעת שאי אפשר, וכשאינה יודעת, היא מנחשת באי-גיון, וממציאה סיפור שיהיה תואם להימור שלה. למה לדעת אם אפשר לנחש, ולטעות? למה לתת לעובדות להרוס תיאוריה יפה? אמא לא משתמשת באף אחד מחמשת החושים שלה, אלא בחוש השישי והנשי שלה- חוש הניחוש. זה ה"חוש של האמא שלי". אני מנצל את העניין לטובתי, בכך שעושה בדיוק את ההפך ממה שאמרה. אימי חובבנית, שמחכה לרגע האחרון. המוטו שלה הוא "מי שלא טרח בערב שבת- יטרח בשבת". כאשר אמא עוזבת את הבית להרבה זמן, היא מכינה תיק עם הכל, רק שוכחת לקחת אותו.
בנערותה, שלח אותה סבא נאג'י לרעות שש עשרה כבשים, אך חזרה ללא הכבש הששה העשר. על אף שמדובר ב-93.75 אחוזי הצלחה, סבא התעצבן עליה, ועופרה תירצה שבכל פעם שניסתה לספור את הכבשים, היא נרדמה. בסוף הסתבר שסבא ספר אותם בעודו רוכב על אחד מהם, וסופר את כל השאר, מה שאומר שהיו שם, יחד איתו, שבעה עשר כבשים. אמא התחילה מלמטה, ונשארה שם. עופרה מסתכנת בלהשוות ביני לבינה, למרות שההבדל בינינו הוא שלב באבולוציה. היא טוענת שיש יותר שכל במוח שלה מאשר בזרת שלי, וגם זה לא בטוח. הייתי אומר שאני פי מיליון יותר חכם ממנה, אבל אפס כפול מיליון שווה אפס. אימי נעלבת מכך שאני קורא לה טיפשה, למרות שהינה טיפשה רק כשהיא מדברת. כשאני זועק: "תמות נפשי עם טיפשים!", היא כועסת עליי שאני מדבר כך לאמא שלי. אני מתכוון לטיפשים באופן כללי, אבל אם הסיקה שאני מדבר עליה, אז קטלה את עצמה. חוץ מזה, דווקא אם הייתי מדבר כך לאדם זר, זה היה מזעזע.
עקב חוסר השכלתה, נאלצת אמא להבין את העולם לבד, ללא הצלחה יתרה. לא רק שלא למדה, למרות שלימדו אותה, לא למדה לחשוב. עופרה מנסה לנחש לפי התרנגולת איך נראתה הביצה. אמא למדה עברית משמיעה, ולכן מדברת בשגיאות כתיב. אם אליעזר בן יהודה היה חי, הוא היה מתאבד. כאשר לימדתי אותה שיש לומר "אני אגיד" במקום "אני יגיד", הבטיחה: "מעכשיו אני יגיד נכון". כשחינכתי אותה שיש להגיד "שוב" או "עוד פעם", ולא "שוב פעם", התחייבה: "אני לא יעשה את הטעות הזאתי שוב פעם". בכלל, עופרה לא חוזרת על אותה טעות יותר מפעמיים. היא טועה ומטעה בכך שגורמת לבני שיחתה לשגות בעברית כדי שתבין אותם. מכיוון שאינה מודעת למשמעות דבריה, יוצאים לה משפטים בלתי אפשריים, דוגמת: "נותנים לך יד, אתה רוצה את כל האצבע" ו"לא היו דובים מעולם, לא דברים ולא יער". אימי נוהגת לעוות פתגמים, כך שבהפוך על הפוך יוצאים אפילו יותר נכונים מהמקוריים, כמו: "טוב שתי ציפורים ביד מאחת על העץ" או "תהיה ראש לאריות, ולא זנב לשועלים". כמו בגיאומטריה, גם אצלה על כל משפט יש משפט הפוך. היא ממציאה ביטויים, דוגמת: "רב דתי" ו"כומר נוצרי", ומושגים, כגון: "משקפי עיניים" ו"כובע ראש". אמא מפסקת בצורה שגויה את אמרות חז"ל ז"ל, כך שהמשמעות משתנה ל"איזהו חכם הרואה את הנולד?" ו"הפוסל במומו- פוסל". עופרה מדברת באוקסימורונים: "לפעמים תמיד", "בערך בדיוק" או "יותר פחות", ומשלבת בין ביטויים שונים: "נחטף כמו לחמניות אחרי הגשם" ו"ימותו הקנאים, ויסבלו".
יש לה מוח של איינשטיין, הפסיק לעבוד ב-1955. כיוון שנהגה להבריז משיעורי מתמטיקה, כלומר, לא באה בחשבון, הידע שלה שואף לאפס, מלמטה. כאשר העלבתי אותה שההשכלה שלה שווה ל"מינוס אינסוף", היא העליבה בחזרה ששלי שווה ל"מינוס אינסוף" בריבוע. זו המחמאה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. כשהודעתי לה שיש רכבת אקספרס שמגיעה תוך 15 דקות במקום 25, אמא הציעה לי לדרוש החזר כספי על 10 דקות. פעם שיתפתי אותה שלא ישנתי חצי לילה, והיא רגזה: "מקודם אמרת שדווקא כן ישנת חצי לילה, אולי תחליט?".
היות שאימי לא יכולה לעלות לרמתי, היא מנסה להוריד אותי לרמתה. כשעופרה לא יודעת איך אפשר, היא קובעת שאי אפשר, וכשאינה יודעת, היא מנחשת באי-גיון, וממציאה סיפור שיהיה תואם להימור שלה. למה לדעת אם אפשר לנחש, ולטעות? למה לתת לעובדות להרוס תיאוריה יפה? אמא לא משתמשת באף אחד מחמשת החושים שלה, אלא בחוש השישי והנשי שלה- חוש הניחוש. זה ה"חוש של האמא שלי". אני מנצל את העניין לטובתי, בכך שעושה בדיוק את ההפך ממה שאמרה. אימי חובבנית, שמחכה לרגע האחרון. המוטו שלה הוא "מי שלא טרח בערב שבת- יטרח בשבת". כאשר אמא עוזבת את הבית להרבה זמן, היא מכינה תיק עם הכל, רק שוכחת לקחת אותו.
בנערותה, שלח אותה סבא נאג'י לרעות שש עשרה כבשים, אך חזרה ללא הכבש הששה העשר. על אף שמדובר ב-93.75 אחוזי הצלחה, סבא התעצבן עליה, ועופרה תירצה שבכל פעם שניסתה לספור את הכבשים, היא נרדמה. בסוף הסתבר שסבא ספר אותם בעודו רוכב על אחד מהם, וסופר את כל השאר, מה שאומר שהיו שם, יחד איתו, שבעה עשר כבשים. אמא התחילה מלמטה, ונשארה שם. עופרה מסתכנת בלהשוות ביני לבינה, למרות שההבדל בינינו הוא שלב באבולוציה. היא טוענת שיש יותר שכל במוח שלה מאשר בזרת שלי, וגם זה לא בטוח. הייתי אומר שאני פי מיליון יותר חכם ממנה, אבל אפס כפול מיליון שווה אפס. אימי נעלבת מכך שאני קורא לה טיפשה, למרות שהינה טיפשה רק כשהיא מדברת. כשאני זועק: "תמות נפשי עם טיפשים!", היא כועסת עליי שאני מדבר כך לאמא שלי. אני מתכוון לטיפשים באופן כללי, אבל אם הסיקה שאני מדבר עליה, אז קטלה את עצמה. חוץ מזה, דווקא אם הייתי מדבר כך לאדם זר, זה היה מזעזע.
עקב חוסר השכלתה, נאלצת אמא להבין את העולם לבד, ללא הצלחה יתרה. לא רק שלא למדה, למרות שלימדו אותה, לא למדה לחשוב. עופרה מנסה לנחש לפי התרנגולת איך נראתה הביצה. אמא למדה עברית משמיעה, ולכן מדברת בשגיאות כתיב. אם אליעזר בן יהודה היה חי, הוא היה מתאבד. כאשר לימדתי אותה שיש לומר "אני אגיד" במקום "אני יגיד", הבטיחה: "מעכשיו אני יגיד נכון". כשחינכתי אותה שיש להגיד "שוב" או "עוד פעם", ולא "שוב פעם", התחייבה: "אני לא יעשה את הטעות הזאתי שוב פעם". בכלל, עופרה לא חוזרת על אותה טעות יותר מפעמיים. היא טועה ומטעה בכך שגורמת לבני שיחתה לשגות בעברית כדי שתבין אותם. מכיוון שאינה מודעת למשמעות דבריה, יוצאים לה משפטים בלתי אפשריים, דוגמת: "נותנים לך יד, אתה רוצה את כל האצבע" ו"לא היו דובים מעולם, לא דברים ולא יער". אימי נוהגת לעוות פתגמים, כך שבהפוך על הפוך יוצאים אפילו יותר נכונים מהמקוריים, כמו: "טוב שתי ציפורים ביד מאחת על העץ" או "תהיה ראש לאריות, ולא זנב לשועלים". כמו בגיאומטריה, גם אצלה על כל משפט יש משפט הפוך. היא ממציאה ביטויים, דוגמת: "רב דתי" ו"כומר נוצרי", ומושגים, כגון: "משקפי עיניים" ו"כובע ראש". אמא מפסקת בצורה שגויה את אמרות חז"ל ז"ל, כך שהמשמעות משתנה ל"איזהו חכם הרואה את הנולד?" ו"הפוסל במומו- פוסל". עופרה מדברת באוקסימורונים: "לפעמים תמיד", "בערך בדיוק" או "יותר פחות", ומשלבת בין ביטויים שונים: "נחטף כמו לחמניות אחרי הגשם" ו"ימותו הקנאים, ויסבלו".