"מתיאס ג'וזף אתה הולך למות היום בשם הרפובליקה."
הקהל שהתגודד סביב הסלע הרחב והבולט החל לצעוק. האיש החמוש שעמד ליד מתיאס ג'וזף לא הצליח לסיים את דבריו, וערב רב של איכרים, יותר נכון איכרות ברובן, החלו לסגור על סלע ההוצאה להורג.
"להתרחק מיד אחורה." החייל אחז בנשק ישר לכיוון השמים, יד אחת לופתת את הקנה ויד אחת הקת. "אחורה! להתרחק." חלק מההמון נענה לדרישת החייל, אשר החוויר כולו. אחד האיכרים ניסה למשוך מידיו את הרובה, והחייל ההמום הזיז במהירות את ימינו ונגח בקת הרובה במרכז הפרצוף של האיכר, אשר הוטח אחורה אל בין ידיהם של האיכרים. אחד מהם – ברנש בשם אלחנדרו – העמיס אותו על כתפו וגרר אותו מחוץ להמון.
"להתרחק אמרתי!" הוא משך את הבריח והכניס קליע לבית הבליעה. האיכרים החלו לתפוס מרחק. היה זה אמצע אוגוסט, ולא היה שום אילן למכסה. השמש בהק בשמים, והאיכרים היו ספוגי זעה. רק מתיאס ג'וזף נראה רענן ונקי. החייל ניסה לנגב את פניו תוך כדי שהוא שומר על הרובה ניצב בתנוחה בטוחה. חוץ מהזעה היו בגדיו רטובים מהרוק שירקו עליו בני ההמון. מה קבע את מעמדו כחייל? המטפחת שקשר סביב צווארו. בעוד שלושה ימים ימלאו לו 20 שנים.
לפי השמועות שנפוצו בין החיילים בפלוגה שלו ידע שההסתברות שיצליח להגיע ליום הולדתו חי היא נמוכה מאוד. הפלוגה, בעלת הפיקוד העצמאי, הייתה מיועדת להצטרף לכוח גדודי רצוץ להתקפה שתוכננה ליום המחרת. הגדוד הורכבה למעשה מפלוגתו ומעוד מספר מחלקות שארית פלוגות שכבר איבדו את מירב כוח האדם שלהן. היעד היה מחסן נשק מבוצר מעברו השני של נחל האכזב היבש, אשר שימש עתה כשטח מת בין הצדדים היריבים. החייל ידע שהבניין היה מבוצר בתתי-מקלע ומרגמות חדשות, והוגן בכוח עדיף בהרבה. להם לא היו מספיק רובים לחלק לכל החיילים, אפילו מרגמה לא הייתה להם – הצינור המאולתר שלה התפוצץ והרג את אחד המפעילים. השני שכב עכשיו במרפאה בברצלונה, ללא מאור עיניו. זאת הייתה משימת התאבדות לכל דבר ועניין. למען הרפובליקה היה נכון למות. הוא לא הבין את המחלוקות שקרעו את המחנה שלו. הוא לא התעניין בפוליטיקה, ולמעשה אפילו חיבב את המלך. אבל, כפי שאביו המנוח אמר, רק לא פרנקו וכת הכמרים שלו.
"מתיאס ג'וזף," ניסה החייל בשנית, הוא חש שעיניו מתמלאות דמע. "היום אתה תמות בשם הרפובליקה. מצאנו אותך פה אחד כבוגד בתוך שורותינו. החטא הגדול מכולם. אתה מעוניין לומר מילים אחרונות?" שאל החייל את השאלה הנצחית. הקהל לא אהד את הזכות האחרונה שהחייל העניק למתיאס ג'וזף. שוב פעם הוטחו קללות ויריקות. איכרה אחת זקנה, לבושת שחורים כנאה לאלמנה, עיוותה את פרצופה המכוער והחלה לקלל נמרצות ובקול רם כל כך, שרוב הקהל השתתק. קללותיה נשמעו כמלמולי כשפים. אפילו החייל עצר בהליך על מנת להעניק לה פתחון פה.
"בן של זונה כלבה, ימך שמך. אתה זונה בדיוק כמו האימא הפרוצה שלך." צעקה. היא עצרה בשביל למצוץ את הרוק שהצטבר בין חניכיה חסרות השיניים. "פאשיסט, בוגד! הייתי צריכה לחסל את אימא שלך כשהייתה לי את ההזדמנות. אלוהים יטפל בך, תחכה." היא שלפה את תליון הצלוב מבין דדיה הנפולים, מכוסי בד שק. "בשם אלוהים, אתה הולך לגהנום של פאשיסטים. אם לא הצלוב לא היה מעולם." החייל התחיל לאבד את סבלנותו. הוא היה ספוג זעה מהגרביים הקרועות ועד שיערו החום. הוא חש שעוד רגע ויתעלף, ולא יוכל למלא אפילו את המשימה הפשוטה שהוטלה עליו.
"תסתמי כבר את הפה זקנה משוגעת." ציווה עליה, אך מיד חש צער רב על חוסר הכבוד שהפגין כלפי האלמנה המבוגרת. "בבקשה, גברתי. זה צריך להסתיים היום."
"ככה אתה מדבר אלי?" שני איכרים אחים – אלפונסו וחואן השני, בני חואן הראשון – אחזו בה תחת בית השחי מפחד שתסתער על החייל עם מקל ההליכה שאחזה. "אני הוצאתי אותך מתוך הכוס של האמא שלך, וככה אתה מדבר אלי?" היא משכה באפה ואז ירקה בו יריקה גדושה. החייל ניסה לגונן על עצמו מהרוק הניתז. "גברתי. לא התכוונתי. אפשר כבר לסיים?"
"תסיים מה שאתה צריך נבלה." הזקנה החלה נרגעת בנשימות כבדות. ההמון חשש שתתמוטט ותתפגר מההתרגשות. אחד האחים הוציא את נאד המים מחגורתו העבה והגיש אותו לפיה. היא דחתה אותו במכה חזקה שגרמה לנאד לעוף מידיו – ידי חואן השני. המים פמפמו מתוך קנה השתייה אל האדמה היבשה. החייל הביט במים המתבזבזים וניסה להרטיב את פיו היבש עם רוק.
"יש לך מילים אחרונות להגיד?" חזר על השאלה.
"אתם יודעים שלא עשיתי את מה שאתם מייחסים לי. שאלוהים יעזור לכם. תחי הרפובליקה!"
ככה סיים מתיאס ג'וזף את מילותיו האחרונות – בקריאת תחי. מילותיו הרתיחו מחדש את ההמון הזועם, ששוב פנה להתקרב אל הנידון. שוב נאלץ החייל לצעוק על האנשים שייסוגו אחורנית. כבר לא עמד לו כוחו. הוא חש את ברכיו מאבדות אחיזה בגופו. הנידון וההמון נראו לפתע כפולים ומכופלים. "אחורה, לעזאזל." הוא צעק, אבל הפעם חש כאילו לא הוא צועק, אלא מין קול פנימי מנותק מהווייתו המפקד על ההמון. "אחורה למען השם."
האיכרים החלו לדבר אחד עם השני, זזים אט אט אחורנית. עזבו אותו – נשמע מישהו מדבר מתוך הקהל. וואמוס! שיגמור עם זה כבר – אמר מישהו אחר. לבסוף השתתקו האיכרים ונשותיהם. בשקט המפתיע ששרר אפשר היה בפעם הראשונה לשמוע את קול בכייה הנואש של בתו הקטנה של מתיאס ג'וזף. היא, אחותה הבכורה ואלמנתו להיות של ג'וזף ישבו על האדמה הלוהטת, מרוחקות מהקהל. בתו הבכורה כבשה את פניה בידיה, בעוד אשתו הגרמית, לבושת הסחבות, מביטה באדישות על המחזה. שיער ראשה קוצץ באכזריות. פצעים עמוקים שהחלו להגליד כיסו את הקרקפת שלה, היכן שהנשים הזועמות נעצו את המספריים החדות ברשלנות. מפעם לפעם גערה בילדה הקטנה, ודרשה ממנה להפסיק לבכות. הן לא נגעו אחת בשנייה. מריה המגולחת ישבה כשידיה נחות בין חיקה. הן היו חשובות כמתות עכשיו. אף אחד לא ייתן לילדות הרעבות של בוגד פת לחם או קרם חלב. מתיאס ג'וזף התבונן בהן, ואז בקהל.
"רחמו על בנותיי, בבקשה ממכם." אמר בקול יציב.
מהקהל נשמעו מספר קריאות שטנה, אך הם ויתרו על הניסיון להתקרב אל הנידון.
"תסיים עם זה כבר, למען השם." צעק איכר זקן בשם אלחנדרו לרו. האיכר הסיר את כובע הבארט המסורתי שהיה חבוש על ראשו. הוא ניגב את הזעה ממצחו. "החום משגע את האנשים."
החייל ניגש לבצע את משימתו. זו פעם ראשונה שהוא הורג מישהו. הוא לא ידע מהי הדרך הנאותה להוציא להורג אדם. המפקד שהטיל עליו את המשימה, ומסר לידיו את הבוגד, לא הדריך אותו. הוא לא יכול היה לירות בו מקדימה (מכיוון הקהל), שכן לא היה מרחב מספק לשם הפעולה, והאיכרים לא הראו שום סימן שיש בכוונתם לזוז מהדרך. הוא לא רצה לרדת מהסלע, מאחורי מתיאס ג'וזף. הוא חשש שברגע שההמון לא יראה אותו ואת רובהו יסתערו מיד על הנידון ויעשו בו שפטים. לכן בחר את הצעד ההגיוני מבחינתו, והחליט לירות בבוגד משמאלו.
הוא זינק מהסלע. ההמון התבונן בו בזמן שספר עשרה צעדים – הוא ראה בזה צעד ראוי. הוא הרים את רובהו ודרך את הרובה, אך הקליע נפלט מבית הבליעה. צחוק עלה מההמון. מתיאס ג'וזף איבד את השליטה על סוגריו. מכנסיו התמלאו שתן, וריח צואה עמד באוויר המהביל. החייל נטל את הקליע מהחול, ניקה אותו באפודתו, והשיב אותו לבית הבליעה. בניסיון השני הכדור נדרך. הקהל השתתק. הוא כיוון את הרובה אל עבר ראשו של מתיאס ג'וזף, אך הדבר לקח לו דקות ארוכות משום שידיו לא הפסיקו לרעוד. לבסוף סחט את ההדק, וקול ירייה חזק נשמע. הוא לא אחז את הרובה כראוי, והרתע גרם לרובה להחליק מכתפו ופגע בצלעותיו בעוצמה. הרובה נשמט מידיו, והוא התכרבל על הרצפה מכאב.
"אידיוט!" צעקו אנשים מהקהל. "מה עשית?". הקליע פגע בזווית בחלקו האחורי של ראשו של מתיאס ג'וזף, ויצא דרך המצח של הנידון, משום סטייה מוזרה בתוך הגולגולת. המצח התפצח בקול גדול, ומוחו של מתיאס ג'וזף ניתז על הקהל. חלק מההמון החל לנקות את שאריות החומר האפור והאדום שעפו על שמלותיהן וחולצותיהם. חלק אחר של ההמון רץ מיד אל הגופה, מסיר מעל מתיאס ג'וזף את כותנת הנידון שלו (שנותרה נקייה) ומושך מעל רגליו את המגפיים שהותירו לו הסוהרים לשמור עד לשעת המוות. לא עברה דקה וגופתו של מתיאס ג'וזף נותרה ערומה כביום היוולדה, שוכבת בעווית על הסלע שנצבע לאיטו באדום.
ההמון החל להתפזר. חלקם עברו ליד החייל שעוד היה ישוב על הרצפה, משפשף את צלעותיו. אידיוט – קראו לו. ככה הורגים בן אדם? ברבריות לשמה. אחד מבני האיכר שנהרג בפשיטה של החזית הלאומית בקיץ אשתקד השוויץ בזוג המגפיים החדש שלו, אומר לחברו שלא ידאג – אם לא יתאימו לו ייתן אותם לו. אבל קודם – הבהיר- ננסה לשפשף אותם מעט.
דקה לאחר מכן עזבו כל האנשים החיים, וביניהם אשתו ובנותיו של מתיאס ג'וזף. החייל המשיך לשבת על הרצפה כאשר רובהו מוטל כמטר ממנו. הוא התבונן בראשו הרצוץ של הנידון. חום השמש הלהיט את בלורית שערו. לפתע ראה כלב אשפתות בן-תערובת מדדה לכיוון הגופה. הוא רחרח אותה מעט, והחל ללקק במרץ את דמו של הנידון.
"עוף מכאן!" זעק החייל וזרק לכוון הכלב אבן גדולה. "אתה לא רפובליקאי." הכלב לא הראה סימני התרגשות. הוא התרחק מהגופה למספר שניות, אך מיד חזר ללקק את שאריות המוח. החייל ויתר לו. לא היה טעם להיאבק בכלבים. הם היו המנצחים במלחמה הזאת.
הוא גישש באפודה אחרי סיגריה. החום השכיח ממנו שעישן את כולן לפני ההליך.