בחושבי על העניין במיטתי ימים רבים, הגיתי דבר אחד שכל באי עולם יעידו עליו כי דבר אמת הוא: שכל עוד יש אדם אחד, יהיה המוות, וכשאין אדם, אין המוות. איפה שהמלחמה, אדם באדם או אדם בעצמו, שם יהיה תמיד סיפור מלחמה. איך אתה מרגיש כשהחומר הכימי המאכל הזה ההורס עובר דרכך, כשקרניים שורפות את תוך תוכך. אתה מרגיש כמוני. והטיעון המעגלי חוזר חלילה.
צפצוף של מוניטורים מכל חדר וחדר, מהחדר שלך ומהעמדה של האחיות. כיסא בודד מפלסטיק עומד על יד המיטה וערמה של עיתונים נוטה ליפול ממנו. מה אתה מרגיש? ואיפה אשתך לשעבר? כל כך שונא אותה, אבל הייתי רוצה שתהיה פה- אם מתוך נקמה, אם מתוך אהבה, אם מתוך פחד. ומה יותר חזק בהיקשרות? הפחד או האהבה? כי אני קשור אליה, במינים רבים של קשר, שלא נותק מעולם, והאינפוזיה מנותקת ממני, וגם אליה נקשרתי. המורפיום נקשר נקשרתי אליו. הבנות שלי, במשמרות- אחת אחרי השנייה. שלוש בנות- הבוכה, האדישה והמשלימה. הייתי צריך לתת להן את השמות האלה כשנולדו. כשהבוכה בוכה, האדישה מתכנסת לתוך האדישות, והמשלימה מתבוננת בי במבט עייף וחכם. והיא תסבול יותר מכולן, אני יודע. ההשלמה שלה תחסל לה את היכולת להמשיך, כי האדישות היא אדישות- הבכי הוא המשחרר.
אני בן 57, ולא למדתי דבר על נפשו של אדם- אפילו עצמי לא למדתי להכיר. אבל פה, עם הבחילה, עם הסחרחורות, עם הטעם המתכתי בפה, אני חושב שמותר לי לשפוט. "משלשל מהפה ומקיא מהתחת"- והן לא מוכנות לצחוק קצת מבדיחה שחורה. כל כך רציניות- הבוכה בוכה, האדישה אדישה. והיום, עד אחר הצהריים, הסכימה המשלימה למלא משמרת בעבודה. בכל מקרה, היום אתה יכול להסתובב קצת- לא הבנתי אם האחות מאשרת או מצווה. "אני חושב להישאר ולראות טלוויזיה היום, אני חלש ברגליים." מתבוננת בי. "איך שאתה רוצה. אבל האוויר יעזור קצת." והבנתי שלא תהיה לי ברירה. "אני חייב סיגריה." שום סיגריה, זה ישר לתיק שלך, האחות כעסה עלי. היא פינתה את כוסות הפלסטיק הכחולות מהשולחן. "למה יש להן טיפה של פלסטיק על הצד?" היא התבוננה בי ואז בכוס, ואין לי מושג- אמרה. הייתי מגרד את הטיפה הזאת מפלסטיק, ומתבונן בטלוויזיה, ומבקש שישתיקו את המוניטור, עדיף שיכבו אותו בכלל, ותמיד יש סירוב. החומרים מטפטים.
עמדתי עם יעקב בחדר המדרגות. "אין לי מצית." אמר. "לי יש." יעקב בן 71, עם גידול במעי הגס, שעכשיו הוא גידול בכליות ובכבד. "מה אתה מעשן?" הוא מחייך מבעד לזקן לבן מעוצב ומסודר. "אל.אמ." הוא עמד עם חפיסת הגולף שלו והתבונן בי. "תן לי אחת."
"אין לי הרבה יעקב. אין לי איך להשיג עוד." "תן, תן אחת, מה אתה מתקמצן?"
נתתי לו, אבל לא אכחיש שעיוויתי את פני, בשביל שירגיש קצת אשמה. "יעקב, מהר. כבר ארבע." גלגלתי את גלגל האבן של המצית, והיו רק ניצוצות. "תן לי אותה, אני אדליק." גם יעקב מיהר. "לא, לא. זה עובד." אבל זה לא עבד. נתתי ליעקב את המצית, אבל גם הוא לא הצליח. עמדנו ליד החלון עם הסיגריות בפה, ומצצנו אותן כבויות. יעקב נשען על קב אחד, והפילטרים נרטבו. הלכו לי שתי אל.אמ. ליעקב לא אכפת. הוא גירד את הפדחת והתבונן מהתריס הצר על האקדמיה לאחיות. "יש שם כמה צעירות." "אתה חתיכת אשמאי זקן עם גידול בתחת."
הוא לא צחק, לא בגלל שהוא רציני, בגלל שזה לא היה מצחיק, ובגלל שהשמש המזרחית שחדרה דרך התריס כיסתה אותו ברוך אלוהי. וברוך האלוהי הזה לא מצא לנכון לצחוק. הוא רק כיווץ את עיניו והמשיך להתבונן דרך התריס, ולאו דווקא על בית הספר לאחיות. שלפתי את המצת מהכיס. "תקשיב יעקב, חייבים להדליק אותה איך שהוא." הוא לא ענה.
גם אני התבוננתי דרך התריס. אחרי דקה ניעור יעקב מההתגלות שלו. "יש מישהו עם מצית איפה שהוא במחלקה." אמר. "אין כבר טעם יעקב, הפילטר רטוב." ושוב הוא לא ענה. "הלכו הסיגריות."
"די כבר שמואל, מה עם הסיגריות, די. בסך הכול סיגריות. " זה עצבן אותי. "אין לי הרבה יעקב, נשארו רק חמש."
עלינו חזרה למחלקה. לקחתי את הסיגריות, מוללתי את הפילטרים הרטובים החוצה, והחזרתי אותן לחפיסה. ידעתי שחצי מהטבק יתפורר, אבל זה עדיף מלזרוק אותן. התיישבתי על המיטה שלי ופתחתי את שני הכפתורים הראשונים של הפיג'מה. הכאב היה כמו בעיטה למרכז הבטן, תמיד הוא ככה. או בעיטה לבטן או בעיטה לביצים, וזה קובע איך תתפתל הלילה. כיווצתי את הצד השמאלי של הפרצוף וגרגרתי קול כאב. אני לועס את השיניים, ולא אכפת לי מהן.
"שני!"
"שני!"
האחות שני נכנסה. "מה שמואל? מה קרה?"
"אני חייב משהו נגד הכאב הזה."
שני הצעירה מלמלה משהו ויצאה מהחדר.
אחרי עשר דקות נכנס ד"ר זינדיבר לחדר. "שמואל מה קורה איתך?"
"אורי, הצד כואב לי. כואב לי." גנחתי. "באמת כואב לי." דמעה זלגה עד לכותנת בית החולים שלי. ד"ר זינדיבר, בחור בשנות ה-40 לחייו, התבונן בי ללא רחמים. "אני לא יכול לתת לך כלום לפני הניתוח. זה לא חדש לך." "אז מה אני יכול לעשות ד"ר?" הוא הרים את הגיליון שלי מברזל המיטה. "ניתן לך משהו אחרי ההזרקה הראשונה, ונראה קודם כל איך אתה מרגיש."
"די עם זה דוקטור. נמאס מזה."
"תפסיק כבר." אמר בטון סמכותי. הוא נעץ את הגיליון במיטה והלך לכיוון היציאה. ליד הדלת נעצר ומבלי להסתובב אמר: "כמה שעות שמואל. תתגבר על זה." ויצא.
הדלקתי את הטלוויזיה. התבוננתי בתמונות הצבעוניות מתחלפות ממקומות שונים למקומות שונים יותר, ומאנשים לאנשים, וגנחתי מהכאב. התבוננתי בדמות אישה בלונדינית, לבושה בחולצת פלנל עם פסים, והיא מדברת עם ילד קטן ברחוב. רציתי להעביר לה את הכאב. לא מכיר אותה (אפילו לא את השחקנית), אבל לא הבנתי איך היא יכולה לעמוד ולדבר עם הילד, ואני פה עם הכאב הזה. השתעלתי ומיצי קיבה כימיים גלשו אל תוך הלוע שלי, וחיפשתי את הסיר על מנת לירוק אותם פנימה. הוא לא היה בשום מקום. רציתי לקרוא לאחות שתביא לי אותו בחזרה, אבל בסוף בלעתי את הקיא, והסתובבתי אל הקיר עם החלון הארוך מכוסה בווילונות ירוקים עם לוגו בית החולים. עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם, נושם נשימות עמוקות וסדירות. בחושך של עפעפי ריצד הכאב כברקים לבנים, דמויי שד, והתערבל במערבולת חשמלית שירדה ועלתה בחלקו האחורי של ראשי. התבוננתי בברקים החשמליים פנימה. הבוכייה רצתה לאכול לי את הסרטן החוצה, אבל לא הרשתי לה.
***
אני רכב זבובים. אתה ג'וקי מכונף, הרוח שורקת. מאגם הכינרת ועד בת ים, בואך אילת. זמזום ועוד זמזום. ההיגיון אומר לך לא להתקרב, לא להעיר את הילדים החומדים והנחמדים שישנים עכשיו בערים מתחתי. יש לי זבוב עם מיליוני עיניים, ואלפי כנפיים, ומאה רצונות משל עצמו, אבל אדון אחד, יחיד- אני.
זה כבר לא משפיל לשלשל מעט בתוך הכותונת בזמן השינה. פחות כואב לי, וזה טוב, טוב מאוד. האחות מבינה, צעירה, והיא נועצת בי את המבט הנאלח שלה. אני בכיוון המקלחת, לרחוץ את עצמי – ציוותה. אבל לפני כן אני מתבונן בה מסירה את הסדין מפינה אחת של המיטה, זורקת אותה למרכז. אני ממתין למבט קטן של פשרה ממנה. לא נעים לי. שנסגור את זה במבט? לא? שום דבר לא עבר לסדין, אבל לה לא אכפת, יש להחליפו ללא דיחוי. היא שקועה בעבודתה, ללא גועל, ללא משוא פנים.
מול דלת המקלחת עומדים אביר ומשה, משה מתבונן בתחת של אביר ואביר מתבונן על הדלת הכחולה. איפה משה 2?
משה 2. באמצע שנות ה-60 שלו. "שיעשו בי שהם... רוצים. שיעשו. שש. מואל... הניתוח י...גמור תי."
"עזוב משה (2), יחליפו לך את כל הקונסטלציה, יעשו לך לסת של כוכב קולנוע." הוא משפיל את העיניים לרצפה. "זה ככ-בר לו מצח-חיק." הוא יישר את הפיג'מה והתבונן לתוך עיניי, התבונן עמוק, וחדר וחדר עד שהגיע לעצב, לאין כניסה. ולא הצלחתי להתיק ממנו את המבט. הוא כבר לא בטוח בעצמו כמו פעם. "יהיה בסדר משה." אמרתי. "כ... ן." הוא הסתובב אל עבר דלת המקלחת, ועמדנו שם שתי דקות, ואז יצא מישהו חדש במחלקה מהמקלחת. משה 1 נכנס.
הניתוח יגמור אותו, אין צל של ספק. המשפחה שלו עומדת סביב המיטה, ומשה 2 שוכב עליה, והצוואר שלו מקופל כמו קש שבור. הוא מוטל אחורנית, כאילו כבר שפך מנוע. צינורות מסביבו, המוניטור מצפצף צפצוף, הנכד הקטן שלו משחק בציוד הרפואי שמסודר באופן מופתי על שולחן גדול בצידו השני של החדר. הבן, ששערו כבר הלבין, מתבונן בי מתבונן במשה 2. הלסת התחתונה נוסרה ממנו, וגם חלק גדול מפנים הלסת העליונה. צינור לבן ועבה נכנס באופן לא טבעי למקום שבו היה פעם הפה שלו. הוא נראה כמו טייס קרב מהגיהינום. אשתו כבר התפגרה. הנכדה אוחזת לו את היד. משה 2, ברוך הבא, וברוך צאתך.
"תקשיבו חבר'ה," אביר ומשה עוזבים שורה ומתבוננים בי. "יש לי איזה פשלה לתקן שם, וזה לא סובל דיחוי." הם ממשיכים להתבונן במבט עגל. אביר אומר: "מה אתה רוצה?" במבטא ערבי עדין. "אני צריך לעקוף אתכם, אני ממש מצטער." "מה פתאום." אני רואה את הרטיבות הזולגת לאורך המכנס הלבן של בית החולים. "כן פתאום. אני חייב לנקות את עצמי דחוף. אני אתן לך תור במקומי בפעם אחרת." הם מחליפים ביניהם מבט, ואז מרימים את הכתפיים. "טוב שיהיה, תיכנס. תעשה את זה מהר."
***
אני עושה מהר מה שאדם צריך לעשות מהר. אתה שוטף את הצואה, את הזיעה, את היום, את הזוועה. המים החמים גם הם נחמה לאדם גוסס. אני עומד תחת הזרם ועוסק עצמי בטהרה כמעט דתית: שטיפה קצרה-ארוכה, ושפשוף המפשעה. וילון פלסטיק דקיק, והאסלה. אני נעמד מול הראי הקטנטן. הקרחת שלי, שלמה כמו ביצה, דורשת ליטוף. עוד לא התרגלתי אליה. אני מלטף אותה, ומגרד אותה, ומחכך ומנצנץ. האם תראה אותה נעלמת עוד בימי חייך? אני שואל את עצמי. דפיקה מנומסת נשמעת בזמן שאני לובש תחתונים נקיים. "אני יוצא." ושוב חוסר התשובה המנומסת המעיקה. מכנסי הכותונת החדשה עולים עלי, ואז החולצה הגדולה, בעלת הכיס האורך, ואני נעמד מול הדלת הכחולה.
"שמואל! כמה זמן?" "אני יוצא! כוס אעמק."
אני מסובב את המפתח, ומשתהה. דרוש אומץ להמשיך את היום מעבר לזרם המים החמים. הרבה אומץ, והרבה נחישות. אך לבסוף אני פותח את הדלת. אביר עומד שם ומתבונן בי בזמן שהוא רוקד במקום מעצבים. "נו, כמה זמן?" אני לא מגיב, עוקף אותו ושם פעמי אל עבר החדר. "תודה." אני זורק מאחורי גבי, ומדדה.
בשעה שלוש -פלוס מינוס- אומרת האחות השנייה –הזקנה- יבוא ד"ר זינדיבר. אטרקציית היום, השיא של חיי. טוב, אני מעביר את הזמן בצפייה בשידורים חוזרים בטלוויזיה, ובציפייה לאחת מהבנות שתבוא. מי יבוא קודם? הד"ר או אחת הילדות? מי שם על זה כסף? הרולטה מסתובבת. עכשיו זה הזמן. שימו כסף, שימו כסף. ולעזאזל הכול- הרווח הוא שלך או שלהם ולא שלי. איך שכואב לי, תקוללו כולכם.
***
זינדיבר לא ראה לנכון ללוות אותי בשעה ארבע (משלא פגש אותי בשלוש) להזרקה האחרונה שלי. מה יש לספר? בחילה? שרפה? השפלה? הרי הכול מסתכם בשעה, ומה היא שעה? אני יכול רק לפנטז על המורפין. המורפין הקדוש שלי, אלוהים עלי אדמות. מורפין, מרופין, צא החוצה, אבא ואימא יתנו לך עוגה. הוא לא יצא. כי המורפין מוציא את ראשו רק לפקודת הד"ר. אין בנות, אין דוקטור, ובחלון שבחדרי השקיעה מלקקת לך עוד יום כמו גלידת שוקולד נמסה.
"שמואל!" אני קופץ מתוך שינה. האם זה חלום? "מה? ד"ר? מה השעה?" אני מתבונן סביבי, אך מלבד הבחור הגבוה, עם חלוק הרופאים, אין לי בעלתי ברית.
"מעכשיו אסור לך לאכול, ואבקש עכשיו מהאחיות שיתנו לך תכשיר לרחוץ את עצמך. אני עוד לא בטוח באיזה שעה אתה מתגלגל לחדר ניתוחים." כל אותה עת הוא מתבונן בגיליון הרפואי שלי. "אתה צריך לרחוץ טוב, טוב, עם התכשיר באזור. אם כי נעזור לך עם זה גם מחר בבוקר. אבל זה חשוב שתעשה את זה גם לפני השינה." "מה השעה דוקטור?"
זינדיבר מסתכל בשעון, "שמונה וחצי בערב." אני נופל על מיטתי, ומפנה אליו את הגב. "אמרת שלוש." הוא מתעלם. "יהיה בסדר שמואל, זאת פרוצדורה שכיחה." "דחוף את זה לתחת שלך דוקטור." "שמואל... בוא נעשה שהכול ילך כמו שצריך."
"מנסר עצמות שכמותך." זינדיבר מתעלם. "איך אתה מרגיש אחרי הטיפול?" הוא שואל. "מה עם משהו נגד הכאב? אתה מבין כמה כואב לי?" זינדיבר מניח את הגיליון הרפואי על המיטה. "אני לא יכול לתת לך שום דבר עד מחר. אני מקווה שב-7 בבוקר אתה כבר בדרך."
"ומה אז? מה תנסר?"
"בבקשה שמואל, תלך לישון מוקדם היום. תנסה בשבילי."
"בשבילך? אני צריך להתקשר לבנות שלי." "כבר מאוחר. עדיף שתתן להן מנוחה למחר. יהיה להן יום ארוך." אני מתחיל לבכות, בכי בלי ניתן לשליטה. אין בו שחרור, ובעיקר, אין בו שום דבר מצחיק. יהיה להן יום ארוך.
צפצוף של מוניטורים מכל חדר וחדר, מהחדר שלך ומהעמדה של האחיות. כיסא בודד מפלסטיק עומד על יד המיטה וערמה של עיתונים נוטה ליפול ממנו. מה אתה מרגיש? ואיפה אשתך לשעבר? כל כך שונא אותה, אבל הייתי רוצה שתהיה פה- אם מתוך נקמה, אם מתוך אהבה, אם מתוך פחד. ומה יותר חזק בהיקשרות? הפחד או האהבה? כי אני קשור אליה, במינים רבים של קשר, שלא נותק מעולם, והאינפוזיה מנותקת ממני, וגם אליה נקשרתי. המורפיום נקשר נקשרתי אליו. הבנות שלי, במשמרות- אחת אחרי השנייה. שלוש בנות- הבוכה, האדישה והמשלימה. הייתי צריך לתת להן את השמות האלה כשנולדו. כשהבוכה בוכה, האדישה מתכנסת לתוך האדישות, והמשלימה מתבוננת בי במבט עייף וחכם. והיא תסבול יותר מכולן, אני יודע. ההשלמה שלה תחסל לה את היכולת להמשיך, כי האדישות היא אדישות- הבכי הוא המשחרר.
אני בן 57, ולא למדתי דבר על נפשו של אדם- אפילו עצמי לא למדתי להכיר. אבל פה, עם הבחילה, עם הסחרחורות, עם הטעם המתכתי בפה, אני חושב שמותר לי לשפוט. "משלשל מהפה ומקיא מהתחת"- והן לא מוכנות לצחוק קצת מבדיחה שחורה. כל כך רציניות- הבוכה בוכה, האדישה אדישה. והיום, עד אחר הצהריים, הסכימה המשלימה למלא משמרת בעבודה. בכל מקרה, היום אתה יכול להסתובב קצת- לא הבנתי אם האחות מאשרת או מצווה. "אני חושב להישאר ולראות טלוויזיה היום, אני חלש ברגליים." מתבוננת בי. "איך שאתה רוצה. אבל האוויר יעזור קצת." והבנתי שלא תהיה לי ברירה. "אני חייב סיגריה." שום סיגריה, זה ישר לתיק שלך, האחות כעסה עלי. היא פינתה את כוסות הפלסטיק הכחולות מהשולחן. "למה יש להן טיפה של פלסטיק על הצד?" היא התבוננה בי ואז בכוס, ואין לי מושג- אמרה. הייתי מגרד את הטיפה הזאת מפלסטיק, ומתבונן בטלוויזיה, ומבקש שישתיקו את המוניטור, עדיף שיכבו אותו בכלל, ותמיד יש סירוב. החומרים מטפטים.
עמדתי עם יעקב בחדר המדרגות. "אין לי מצית." אמר. "לי יש." יעקב בן 71, עם גידול במעי הגס, שעכשיו הוא גידול בכליות ובכבד. "מה אתה מעשן?" הוא מחייך מבעד לזקן לבן מעוצב ומסודר. "אל.אמ." הוא עמד עם חפיסת הגולף שלו והתבונן בי. "תן לי אחת."
"אין לי הרבה יעקב. אין לי איך להשיג עוד." "תן, תן אחת, מה אתה מתקמצן?"
נתתי לו, אבל לא אכחיש שעיוויתי את פני, בשביל שירגיש קצת אשמה. "יעקב, מהר. כבר ארבע." גלגלתי את גלגל האבן של המצית, והיו רק ניצוצות. "תן לי אותה, אני אדליק." גם יעקב מיהר. "לא, לא. זה עובד." אבל זה לא עבד. נתתי ליעקב את המצית, אבל גם הוא לא הצליח. עמדנו ליד החלון עם הסיגריות בפה, ומצצנו אותן כבויות. יעקב נשען על קב אחד, והפילטרים נרטבו. הלכו לי שתי אל.אמ. ליעקב לא אכפת. הוא גירד את הפדחת והתבונן מהתריס הצר על האקדמיה לאחיות. "יש שם כמה צעירות." "אתה חתיכת אשמאי זקן עם גידול בתחת."
הוא לא צחק, לא בגלל שהוא רציני, בגלל שזה לא היה מצחיק, ובגלל שהשמש המזרחית שחדרה דרך התריס כיסתה אותו ברוך אלוהי. וברוך האלוהי הזה לא מצא לנכון לצחוק. הוא רק כיווץ את עיניו והמשיך להתבונן דרך התריס, ולאו דווקא על בית הספר לאחיות. שלפתי את המצת מהכיס. "תקשיב יעקב, חייבים להדליק אותה איך שהוא." הוא לא ענה.
גם אני התבוננתי דרך התריס. אחרי דקה ניעור יעקב מההתגלות שלו. "יש מישהו עם מצית איפה שהוא במחלקה." אמר. "אין כבר טעם יעקב, הפילטר רטוב." ושוב הוא לא ענה. "הלכו הסיגריות."
"די כבר שמואל, מה עם הסיגריות, די. בסך הכול סיגריות. " זה עצבן אותי. "אין לי הרבה יעקב, נשארו רק חמש."
עלינו חזרה למחלקה. לקחתי את הסיגריות, מוללתי את הפילטרים הרטובים החוצה, והחזרתי אותן לחפיסה. ידעתי שחצי מהטבק יתפורר, אבל זה עדיף מלזרוק אותן. התיישבתי על המיטה שלי ופתחתי את שני הכפתורים הראשונים של הפיג'מה. הכאב היה כמו בעיטה למרכז הבטן, תמיד הוא ככה. או בעיטה לבטן או בעיטה לביצים, וזה קובע איך תתפתל הלילה. כיווצתי את הצד השמאלי של הפרצוף וגרגרתי קול כאב. אני לועס את השיניים, ולא אכפת לי מהן.
"שני!"
"שני!"
האחות שני נכנסה. "מה שמואל? מה קרה?"
"אני חייב משהו נגד הכאב הזה."
שני הצעירה מלמלה משהו ויצאה מהחדר.
אחרי עשר דקות נכנס ד"ר זינדיבר לחדר. "שמואל מה קורה איתך?"
"אורי, הצד כואב לי. כואב לי." גנחתי. "באמת כואב לי." דמעה זלגה עד לכותנת בית החולים שלי. ד"ר זינדיבר, בחור בשנות ה-40 לחייו, התבונן בי ללא רחמים. "אני לא יכול לתת לך כלום לפני הניתוח. זה לא חדש לך." "אז מה אני יכול לעשות ד"ר?" הוא הרים את הגיליון שלי מברזל המיטה. "ניתן לך משהו אחרי ההזרקה הראשונה, ונראה קודם כל איך אתה מרגיש."
"די עם זה דוקטור. נמאס מזה."
"תפסיק כבר." אמר בטון סמכותי. הוא נעץ את הגיליון במיטה והלך לכיוון היציאה. ליד הדלת נעצר ומבלי להסתובב אמר: "כמה שעות שמואל. תתגבר על זה." ויצא.
הדלקתי את הטלוויזיה. התבוננתי בתמונות הצבעוניות מתחלפות ממקומות שונים למקומות שונים יותר, ומאנשים לאנשים, וגנחתי מהכאב. התבוננתי בדמות אישה בלונדינית, לבושה בחולצת פלנל עם פסים, והיא מדברת עם ילד קטן ברחוב. רציתי להעביר לה את הכאב. לא מכיר אותה (אפילו לא את השחקנית), אבל לא הבנתי איך היא יכולה לעמוד ולדבר עם הילד, ואני פה עם הכאב הזה. השתעלתי ומיצי קיבה כימיים גלשו אל תוך הלוע שלי, וחיפשתי את הסיר על מנת לירוק אותם פנימה. הוא לא היה בשום מקום. רציתי לקרוא לאחות שתביא לי אותו בחזרה, אבל בסוף בלעתי את הקיא, והסתובבתי אל הקיר עם החלון הארוך מכוסה בווילונות ירוקים עם לוגו בית החולים. עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם, נושם נשימות עמוקות וסדירות. בחושך של עפעפי ריצד הכאב כברקים לבנים, דמויי שד, והתערבל במערבולת חשמלית שירדה ועלתה בחלקו האחורי של ראשי. התבוננתי בברקים החשמליים פנימה. הבוכייה רצתה לאכול לי את הסרטן החוצה, אבל לא הרשתי לה.
***
אני רכב זבובים. אתה ג'וקי מכונף, הרוח שורקת. מאגם הכינרת ועד בת ים, בואך אילת. זמזום ועוד זמזום. ההיגיון אומר לך לא להתקרב, לא להעיר את הילדים החומדים והנחמדים שישנים עכשיו בערים מתחתי. יש לי זבוב עם מיליוני עיניים, ואלפי כנפיים, ומאה רצונות משל עצמו, אבל אדון אחד, יחיד- אני.
זה כבר לא משפיל לשלשל מעט בתוך הכותונת בזמן השינה. פחות כואב לי, וזה טוב, טוב מאוד. האחות מבינה, צעירה, והיא נועצת בי את המבט הנאלח שלה. אני בכיוון המקלחת, לרחוץ את עצמי – ציוותה. אבל לפני כן אני מתבונן בה מסירה את הסדין מפינה אחת של המיטה, זורקת אותה למרכז. אני ממתין למבט קטן של פשרה ממנה. לא נעים לי. שנסגור את זה במבט? לא? שום דבר לא עבר לסדין, אבל לה לא אכפת, יש להחליפו ללא דיחוי. היא שקועה בעבודתה, ללא גועל, ללא משוא פנים.
מול דלת המקלחת עומדים אביר ומשה, משה מתבונן בתחת של אביר ואביר מתבונן על הדלת הכחולה. איפה משה 2?
משה 2. באמצע שנות ה-60 שלו. "שיעשו בי שהם... רוצים. שיעשו. שש. מואל... הניתוח י...גמור תי."
"עזוב משה (2), יחליפו לך את כל הקונסטלציה, יעשו לך לסת של כוכב קולנוע." הוא משפיל את העיניים לרצפה. "זה ככ-בר לו מצח-חיק." הוא יישר את הפיג'מה והתבונן לתוך עיניי, התבונן עמוק, וחדר וחדר עד שהגיע לעצב, לאין כניסה. ולא הצלחתי להתיק ממנו את המבט. הוא כבר לא בטוח בעצמו כמו פעם. "יהיה בסדר משה." אמרתי. "כ... ן." הוא הסתובב אל עבר דלת המקלחת, ועמדנו שם שתי דקות, ואז יצא מישהו חדש במחלקה מהמקלחת. משה 1 נכנס.
הניתוח יגמור אותו, אין צל של ספק. המשפחה שלו עומדת סביב המיטה, ומשה 2 שוכב עליה, והצוואר שלו מקופל כמו קש שבור. הוא מוטל אחורנית, כאילו כבר שפך מנוע. צינורות מסביבו, המוניטור מצפצף צפצוף, הנכד הקטן שלו משחק בציוד הרפואי שמסודר באופן מופתי על שולחן גדול בצידו השני של החדר. הבן, ששערו כבר הלבין, מתבונן בי מתבונן במשה 2. הלסת התחתונה נוסרה ממנו, וגם חלק גדול מפנים הלסת העליונה. צינור לבן ועבה נכנס באופן לא טבעי למקום שבו היה פעם הפה שלו. הוא נראה כמו טייס קרב מהגיהינום. אשתו כבר התפגרה. הנכדה אוחזת לו את היד. משה 2, ברוך הבא, וברוך צאתך.
"תקשיבו חבר'ה," אביר ומשה עוזבים שורה ומתבוננים בי. "יש לי איזה פשלה לתקן שם, וזה לא סובל דיחוי." הם ממשיכים להתבונן במבט עגל. אביר אומר: "מה אתה רוצה?" במבטא ערבי עדין. "אני צריך לעקוף אתכם, אני ממש מצטער." "מה פתאום." אני רואה את הרטיבות הזולגת לאורך המכנס הלבן של בית החולים. "כן פתאום. אני חייב לנקות את עצמי דחוף. אני אתן לך תור במקומי בפעם אחרת." הם מחליפים ביניהם מבט, ואז מרימים את הכתפיים. "טוב שיהיה, תיכנס. תעשה את זה מהר."
***
אני עושה מהר מה שאדם צריך לעשות מהר. אתה שוטף את הצואה, את הזיעה, את היום, את הזוועה. המים החמים גם הם נחמה לאדם גוסס. אני עומד תחת הזרם ועוסק עצמי בטהרה כמעט דתית: שטיפה קצרה-ארוכה, ושפשוף המפשעה. וילון פלסטיק דקיק, והאסלה. אני נעמד מול הראי הקטנטן. הקרחת שלי, שלמה כמו ביצה, דורשת ליטוף. עוד לא התרגלתי אליה. אני מלטף אותה, ומגרד אותה, ומחכך ומנצנץ. האם תראה אותה נעלמת עוד בימי חייך? אני שואל את עצמי. דפיקה מנומסת נשמעת בזמן שאני לובש תחתונים נקיים. "אני יוצא." ושוב חוסר התשובה המנומסת המעיקה. מכנסי הכותונת החדשה עולים עלי, ואז החולצה הגדולה, בעלת הכיס האורך, ואני נעמד מול הדלת הכחולה.
"שמואל! כמה זמן?" "אני יוצא! כוס אעמק."
אני מסובב את המפתח, ומשתהה. דרוש אומץ להמשיך את היום מעבר לזרם המים החמים. הרבה אומץ, והרבה נחישות. אך לבסוף אני פותח את הדלת. אביר עומד שם ומתבונן בי בזמן שהוא רוקד במקום מעצבים. "נו, כמה זמן?" אני לא מגיב, עוקף אותו ושם פעמי אל עבר החדר. "תודה." אני זורק מאחורי גבי, ומדדה.
בשעה שלוש -פלוס מינוס- אומרת האחות השנייה –הזקנה- יבוא ד"ר זינדיבר. אטרקציית היום, השיא של חיי. טוב, אני מעביר את הזמן בצפייה בשידורים חוזרים בטלוויזיה, ובציפייה לאחת מהבנות שתבוא. מי יבוא קודם? הד"ר או אחת הילדות? מי שם על זה כסף? הרולטה מסתובבת. עכשיו זה הזמן. שימו כסף, שימו כסף. ולעזאזל הכול- הרווח הוא שלך או שלהם ולא שלי. איך שכואב לי, תקוללו כולכם.
***
זינדיבר לא ראה לנכון ללוות אותי בשעה ארבע (משלא פגש אותי בשלוש) להזרקה האחרונה שלי. מה יש לספר? בחילה? שרפה? השפלה? הרי הכול מסתכם בשעה, ומה היא שעה? אני יכול רק לפנטז על המורפין. המורפין הקדוש שלי, אלוהים עלי אדמות. מורפין, מרופין, צא החוצה, אבא ואימא יתנו לך עוגה. הוא לא יצא. כי המורפין מוציא את ראשו רק לפקודת הד"ר. אין בנות, אין דוקטור, ובחלון שבחדרי השקיעה מלקקת לך עוד יום כמו גלידת שוקולד נמסה.
"שמואל!" אני קופץ מתוך שינה. האם זה חלום? "מה? ד"ר? מה השעה?" אני מתבונן סביבי, אך מלבד הבחור הגבוה, עם חלוק הרופאים, אין לי בעלתי ברית.
"מעכשיו אסור לך לאכול, ואבקש עכשיו מהאחיות שיתנו לך תכשיר לרחוץ את עצמך. אני עוד לא בטוח באיזה שעה אתה מתגלגל לחדר ניתוחים." כל אותה עת הוא מתבונן בגיליון הרפואי שלי. "אתה צריך לרחוץ טוב, טוב, עם התכשיר באזור. אם כי נעזור לך עם זה גם מחר בבוקר. אבל זה חשוב שתעשה את זה גם לפני השינה." "מה השעה דוקטור?"
זינדיבר מסתכל בשעון, "שמונה וחצי בערב." אני נופל על מיטתי, ומפנה אליו את הגב. "אמרת שלוש." הוא מתעלם. "יהיה בסדר שמואל, זאת פרוצדורה שכיחה." "דחוף את זה לתחת שלך דוקטור." "שמואל... בוא נעשה שהכול ילך כמו שצריך."
"מנסר עצמות שכמותך." זינדיבר מתעלם. "איך אתה מרגיש אחרי הטיפול?" הוא שואל. "מה עם משהו נגד הכאב? אתה מבין כמה כואב לי?" זינדיבר מניח את הגיליון הרפואי על המיטה. "אני לא יכול לתת לך שום דבר עד מחר. אני מקווה שב-7 בבוקר אתה כבר בדרך."
"ומה אז? מה תנסר?"
"בבקשה שמואל, תלך לישון מוקדם היום. תנסה בשבילי."
"בשבילך? אני צריך להתקשר לבנות שלי." "כבר מאוחר. עדיף שתתן להן מנוחה למחר. יהיה להן יום ארוך." אני מתחיל לבכות, בכי בלי ניתן לשליטה. אין בו שחרור, ובעיקר, אין בו שום דבר מצחיק. יהיה להן יום ארוך.