פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 192 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-8 חודשים המימד השביעי- מונוביוגרפיה פרק ראשון סופר-מדפדף
פרולוג
מה היה קורה אם...
מה היה קורה אילולא...
אם הוא לא היה...
אם במקום הוא היה עושה...
אם הוא היה אומר דווקא את...
אם הוא לא היה עושה כלום.
יושב בבית. מגרבץ. רואה סרט. יש שיחה בוואטסאפ שממש לא מעניינת אותו, אבל הוא מפחד שאם הוא ישים על השתק יתפספס לו משהו חשוב. כרגע הם מנסים לברר איך אומרים, אם זה "ווטסאפ", "ווצאפ", "וואצאפ" או "וואטסאפ". נכון לעכשיו הם סיכמו שזה האחרון, אבל לא ממש אכפת לו, הוא עסוק במחשבות.
שני השותפים שלו לא בבית כרגע, רונן הלך לראות סרט עם אח שלו הקטן וליאת בטח מתמזמזת עם החבר החרמן שלה בתוך אוטו באיזו חניה חשוכה או באיזה גן משחקים. אם היא הייתה פה אז היא בטח הייתה מכינה סלט, ואם רונן היה פה הוא היה יכול להכין להם איזה משהו עיראקי טעים, אבל הוא הכי פחות מוכשר מביניהם, הוא יחמם לעצמו פסטה מאתמול.
הסרט נגמר, הוא קם, והולך למטבח. היה איזה משהו עצוב בסרט הזה. יש לו חשק לבכות והוא לא יודע למה. הוא לוקח קערה מהמדף העליון ומכניס לבפנים פסטה שאמא שלו הכינה בצהריים. הוא מסתכל מחוץ לחלון, כבר ממש חשוך, גשם קל מטפטף. העצים שבחוץ מתנענעים באופן עיוור אחרי הקצב שהרוח מכתיבה להם. הוא לוקח פחית מלאה ברוטב עגבניות וכפית שטוחה. הוא מערבב את הרוטב לתוך הפסטה ומתחיל לערבל. הוא מערבל חזק חזק, עמוק במחשבה. גם המחשבות שלו מתערבלות לו בתוך הראש, מתנגשות אחת בשנייה חזק ומהר בניסיון ליצור ניצוץ.
הוא מתקדם לעבר החדר שלו, הקערה עדיין ביד שלו. הוא כמעט דורך על מכונית צעצוע שאח של רונן השאיר ומקפץ מעליה. הוא נוחת עם הגרביים שלו על הרצפה ועוד שנייה מפיל את הקערה. כשהוא מגיע לחדר הוא טורק את הדלת עם הרגל שלו ואז עם הסנטר מקפיץ ספר כך שייפול על השולחן. הוא מניח את הקערה בצד, מלקק את הרוטב מהאצבעות אחת-אחת ופותח את הספר בעמוד שהוא צריך.
"תורת המיתרים".
מדהים כמה שטויות אפשר ללמוד כשאתה לומד במגמת פיזיקה.
הוא פותח את הלפטופ שלו, ומושיט את ידו לכיוון הקערה. הוא מכניס חופן של פסטה לתוך הפה, לועס, מחליט שעדיף לאכול עם מזלג, מתחיל לגשת למטבח, נמלך בדעתו, מכניס עוד חופן לפה, מחליט שזה לא סובל דיחוי, ניגש למטבח, לוקח מזלג וחוזר לחדר. המחשב פתוח כבר ונושם בצורה אסמטית. הוא טופח בחיבה על צידו וניגש למלאכה. הוא פותח באתר סימניה ומחייך. האתר הזה הוא אתר שבו כותבים צעירים מחפשים מפלט, שופכים את ליבם ומקבלים על זה ביקורות. הוא לוחץ על "צור הודעה חדשה". מסתכל בספר הפתוח ואז בתור כותרת מקליד:
"המימד השביעי"
הוא מחייך לעצמו בזחיחות. תוהה כמה אנשים מקהל היעד שלו יבינו את ההקשר.
הוא חשב לקרוא לזה אולי "מר. אף אחד" או "מר. שום גוף", אבל חשב שזה קצת נדוש, ולא מקורי, וברור מדי. וחוץ מזה שהמימד השביעי נשמע טוב.
ואז בתור הקדמה, הוא מקליד:
"מה היה קורה אם...
מה היה קורה אילולא...
אם הוא לא היה...
אם במקום הוא היה עושה...
אם הוא היה אומר דווקא את..."
הוא מחליט שאת ההקדמה הוא יכתוב בגוף שלישי אבל את כל השאר בראשון, כי אחרי הכל זה אמור להיות מעין אוטוביוגרפיה, למרות שזה בדיוק הפוך. הוא תר במוחו אחרי מילה מתאימה. מוקוביוגרפיה? לא, זה נשמע טיפשי. המילה אוטוביוגרפיה הרי באה מהמילה אוטו-עצמי,ביו-חיים וגרפיה-רישום, ומה שהוא רוצה זה הרי... אולי מונוביוגרפיה? הממ... זה יכול אולי להתאים, ויש לזה צליל מיוחד שערב לאוזן שלו. אצבעותיו, מהירות ומיומנות, טסות על פני המקלדת ומוסיפות לכותרת- "המימד השביעי- מונוביוגרפיה".
המוח שלו עובד בהילוך אחר, מהיר יותר, מחשבות ורעיונות צצים וקופצים בראשו. באנג באנג באנג, מחשבה מחשבה מחשבה. הוא מוציא דף ורושם, כדי שלא ישכח. יוצאת לו טבלה עם שישה עמודות, בראשונה הוא כותב "אני רגיל", בשנייה הוא כותב "אני כמו שהייתי רוצה", בשלישית "אני חננה", ברביעית "אני ערס", בחמישית "אני מגניב", ובשישית "אוסטרליה".
הוא מחייך, אבל משהו חסר לו, הוא לא אוהב את השמות האלה, את הכותרות שהוא נתן. החיוך הופך להבעה זועפת, עוד לפני שהוא מתחיל בכלל, יש לו חסימת כתיבה. שיט. הוא מנסה לחשוב על דרך שונה לקטלג את ראשי הפרקים. איזה דבר יש שישה ממנו? או אולי הוא יוסיף עוד, ואז יהיה שבעה? ימי השבוע, אולי? יש שבעה ימים בשבוע... אבל הוא לא אוהב. אולי... שבעת החטאים? לא, נוצרי מדי. אולי צבעי הקשת? הממ... כן, זה נשמע לו טוב. כך הוא יוכל גם להחדיר כל מיני תיאורי צבע לכל פרק, ולאפיין אותו במעין color-pallet ייחודי משלו. כן, זה נשמע לו מצויין.
ושוב, הוא מקליד, בלי להסתכל בכלל על המקלדת, עיניו מהופנטות למסך:
"פרק ראשון-ירוק".
פרק ראשון-ירוק
נקודת היפרדות: כיתה י"ב, 19 בספטמבר 2011.
הכיתה צוהלת, יש מלא רעש ומעל כל ההמולה אני לא יכול לשמוע בכל את מה שהמורה אומרת. קמנו היפראקטיביים על הבוקר, פסחנו על הצריכה היומית של הריטלין והקונצרטה והחלטנו שאין זמן טוב מעכשיו לשחזר את הרגעים הכיפיים מהטיול השנתי שהיה. רועי, לידי, דופק לי מרפק בצלעות ומצביע לכיוון אישה גבוהה ושני נערים שנכנסים לתוך הכיתה. הנערים נראים כמו גורילות, יש להם מבנה גוף של מתאבק מקצועי והרגלי גילוח של האדם הניאנדרטאלי. "איזה כוסית הא? היית עושה אותה?" הוא לוחש לי לתוך האוזן, ומחייך אלי את אחד מהחיוכים הילדותיים-דפוקים שלו. אני מחייך אליו בחזרה חיוך ממזרי משלי, שם את היד שלי על איזור הברך שלו ולוחש לו בחזרה ש"רק אותך הייתי עושה, חיים שלי". העיניים שלו נפערות, הוא מביט בי רגע בחושניות, מלקק את השפתיים, ואז שנינו פורצים בצחוק.
האישה פונה למורה שלנו ואמרת כמה מילים. לאט לאט אנחנו משתתקים והעיניים שלנו ננעצות בשלישיה. הם לבושים פשוט, חולצות שחורות עם סמל לבן בקצה, ומכנסי ברמודה. היא לובשת חצאית לבנה קצרה ועגילי חישוק מזהב.
"שלום, בטח דיברו אתכם כבר על הכנה לצבא וזה. אבל משהו מאוד חשוב שידברו איתכם על עוד הרבה, זה מכינות ושנות שירות".
הכיתה שקטה, דרוכה, אם היינו יכולים לזקוף את אוזנינו זה מה שהיינו עושים, כולם יודעים שעוד מעט יגיע זמן המכינות ושנות השירות, המסדרון יתמלא בהמולת דיבורים, מילים כמו "עין פרת", "בינה" ו"גליל עליון" ישתלבו בטרמינולוגיה השכבתית, ואנשים יחסירו שיעורים כמו כלום. כל העיניים מופנות אליה.
"קוראים לי יערית, זה מתן וזה גבריאל, ואנחנו באנו לייצג היום בפניכם את גרעין נח"ל". שני הנספחים מחייכים אל הכיתה ומהנהנים בראשם.
"מה שמיוחד במכינה הזאת זה שאחרי השנה שתעברו ביחד בהתנדבויות ובפעילות במכינה, אתם תתגייסו ביחד לנח"ל, ביחד עם החברים שתצברו בגרעין"
שאר דבריה חולפים על פני ביעף, אולי אני יזכור אותם עוד חצי שעה, אבל עד שאני יגיע הביתה כל מה שיישאר זה: מכינה, והאנשים שאתה נמצא איתך מתגייסים ביחד איתך לנח"ל. שזה דווקא נשמע מגניב, אולי שווה לבדוק את זה...
"מה אתה אומר, רועי?" אני שואל אותו אחר כך, כשאנחנו יוצאים מהכיתה למסדרון. זה הפעם הראשונה שמנסים לגייס אותנו לדברים האלה, ולמרות שהמחנכת הבטיחה שיהיו לנו עוד נאומים חוצבי להבות במהלך השנה, הפעם הראשונה משאירה עלינו חותם עז.
"ת'אמת, לא יודע. זה דווקא נשמע כיף, שווה לבדוק. כל הקטע הזה שמי שאתה מכייף איתם מתגייסים איתך" הוא אומר לי, עיניים בורקות בהתלהבות, "אני תכננתי שהשנה אני יירשם לכל הדברים שיציעו לי ויילך למלא ימים פתוחים וכאלה, כמה שיותר, שיהיה לי מגוון ענק ומיליארד אופציות".
אני מחייך, יודע כמה רועי נוטה להפריז ולהגזים.
ובכל זאת, לקראת סוף ההפסקה, אני ורועי עושים את דרכינו ליערית ולשני שומרי הראש שלה, ומוסיפים את שמינו לרשימת התלמידים ההולכת וגדלה.
כשאני בדרך לתחנה, עוצר אותי בר לנקרי ושואל אם במקרה אכפת לי לעשות מזכירות היום, אני אומר לו שאם הוא נותן לי טרמפ לבית אז בכיף, הוא מסכים. גם ככה אין לי מה לעשות בבית כל כך, ואני לא מהסוג שמתנגד לכסף קל.
הוא קצת מוזר, בר לנקרי, אבל הוא סידר לי עבודה במזכירות של הכדורסל והוא נחמד יחסית, הוא קולע סלים מהשלשה כמו כלום וככה הוא סידר לעצמו עבודה בתור שופט במשחקי כדורסל. עשה קורס של שבועיים ועכשיו הוא שופט בליגה ב' של הנוער.
בבית אני לא עושה כלום, רק יושב על הספה ורואה סרטים בלפטופ. אני מחכה שאמא שלי תגיע ותכין משהו לאכול, לא כי אני לא יודע להכין אוכל, אלה כי פשוט אין לי כוח. לדעתי זו השקעת אנרגיה עצומה, לקום, לחמם את המחבת, לערבב את כל המרכיבים, לחכות שזה יתחמם. למי יש כוח? הרי אם לא אכלתי מאיפה יהיו לי האנרגיות להכין אוכל?
עד שבר מתקשר אמא שלי כבר הגיעה לבית והכינה מרק קובה. הוא אומר שהקדימו את המשחק, אני יספיק להגיע? אני אומר לו שכן.
לכל אורך הנסיעה יש לי הרגשה שמישהו צופה בי, או משהו מוזר בסגנון. האוטובוס ריק דווקא, ובכל זאת אני מרגיש בעין חיצונית בוחנת.
כשאני מגיע למגרש אני יורד במדרגות במהירות, הפועל ירושלים נערים וקבוצה ממעלה אדומים מתחממים על הרחבה. אני מגיע לדלפק של המזכירות ויש שם את אור מהכיתה שלי ועוד מישהו נמוך. אור אומר לי שהמישהו הזה הוא חדש ושאני יצטרך להסביר לו פחות או יותר מה צריך לעשות.
כבר חודשיים שבר מארגן לי עבודות מזדמנות במזכירות, ואני כבר מומחה בתחום. יש שלושה תפקידים במזכירות, לוח, ושני אנשים שיעשו רישום לכל קבוצה. אני יושב על התחת שלי במשך שעתיים, רושם ניקוד ואז בסוף המשחק מקבל מזומן ליד, 50 שקל. אולי זה לא הרבה אבל זה יותר טוב מלשבת בבית ולאונן, אז בכל פעם שבר קורא לי אני מנסה לפנות לו"ז ולהגיע.
אני אומר לחדש שזה הלוח, פה אתה לוחץ כדי לכתוב עבירה, ופה אתה לוחץ כדי ללחוץ סל, אם אתה עושה טעות אז תלחץ פה באופן רצוף. כל פעם שיש מתקפה אתה צריך להפעיל טיימר של 24 שניות אלה אם כן...
כשאני סגור על זה שהוא סגור על איך להפעיל את הלוח המשחק מתחיל.
אני ואור מנהלים את הרישום, עבירות, סלים, זריקות וכו', ומדי פעם מסמנים משהו למאמני שתי הקבוצות. הוא לומד איתי בבית ספר, אור, אבל הוא נמצא רמה אחת מעלי בסולם החברתי ונמנה עם ה"מגניבים" שבנות רוצות אותם. יש לו חברה, נדמה לי, שהיא בכיתה יא'. בגלל הבדלי מעמד אנחנו לא מדברים הרבה ברגיל. לו יש את החבורה שלו ולי יש את החבורה שלי.
המשחק לא מעניין ונגמר בתוצאה החד צדדית של 87-39.
אני בכללי טיפוס של כדורגל,אני חושב שזו אומנות. כדורסל לדעתי זה משחק שמתבסס על גובה, קפיצות ופוקסים, אני לא מעריך אותו בתור ספורט.
אור מציע להקפיץ אותי הביתה, ואני נענה, בזמן האחרון אני ממש מתחרט על זה שעוד לא התחלתי ללמוד לרישיון.
חושך בחוץ. הכביש חלק וכמעט שאין מכוניות ואנשים. אוטובוס של אגד חולף על פנינו, ואור פונה ברמזור שמאלה, לכיוון הבית שלי.
בדרך אנחנו מדברים קצת, על כדורסל ובכללי, יש לנו את הוויכוח הקבוע שמתחיל ב"בכדורסל אין 0-0" וממשיך ב"מה שהופך גולים לדבר מיוחד", אנחנו ממשיכים בכיוון הזה עד ששנינו ממצים את הדיון, הוא אומר לי שעוד מעט יש מסיבת יום הולדת בעיר, והוא וכמה חבר'ה יצאו לשתות אחרי, "בא לך לבוא גם?" הוא שואל "יהיה כיף".
סוף פרק ראשון- ירוק
-----------------
הוא מסיים לכתוב, ומניח את אצבעותיו על השולחן. בתכלס הוא לא כתב הרבה, אין יותר מדי השקעה. מקסימום הוא ישכתב וישפץ אחר כך. הזיכרון הרי טרי במוחו, ויכולות האילתור שלו זורמות עם הכתיבה ויוצרות את יערית ואת נושאי כליה, ומשחזרות את אותו המשחק. הוא מקווה שזה לא גס מדי, כל הקטע של ה"איזה כוסית היא הא? היית עושה אותה?". אבל מניד בראשו לשווא, הוא רוצה ליצור משהו אותנטי ואמיתי, וככה הרי מדברים, לא?
הוא מניח לעת עתה לסיפור, כי הוא צמא, וצריך לעשות סדר בבלאגן שרץ לו בראש. על הדף שלידו הוא כותב "אני מגניב=ירוק". עוד לא יצא לו להביא תיאור ירוק לפרק, לקשט אותו. אבל הוא הרי לא רוצה שזה ייצא יותר מדי בפנים של הקורא, או שזה יהיה מאולץ. הוא מכיר את עצמו, זה הרי יבוא לו בטבעי.
הוא קם מכיסאו ופונה למטבח, שוב. את הקערה המלוכלכת הוא מניח בכיור, עושה עסקת חליפין בתמורה לכוס נקייה ומצוחצחת. הוא פותח את המקרר, נותן לאוויר הקר לעשות לו פווו קצר ואז שולף בקבוק של גולדסטאר. הוא מקווה שרונן לא יתעצבן יתר על המידה, ומחייך, כי הוא יודע שכן.
הקטע זה, שאחד הדברים שהוא הכי הרבה מתחרט עליהם זה שהוא לא הלך למכינה או לשנת שירות. ההתגייסות ישר לא הלכה בטוב. מצד אחד, הוא מרגיש שמה שהוא עשה עבד לטובתו, כי יאללה, הוא גמר כבר עם הצבא, בעוד ששאר בני גילו עוד נמצאים שם. אבל כשהוא מסתכל במראה הוא מרגיש שזו התפספסות גדולה, משהו שהוא מאוד מתחרט עליו. בי"ב הוא היה מאוד מעופף, היה לו את הרצון ללכת למכינה ולא היה לו את הכוח להתקשר. הוא ידע מה הוא רוצה ומצד שני לא מצא משהו שהתאים לחזון שלו. בסוף הוא נזכר בינואר, אבל אז כבר היה מאוחר מדי והוא היה צריך להעמיד פנים ש"בכלל לא רציתי מכינה" ו"אני שמח להתגייס כמה שיותר מהר". תמיד יש לו תחושה מרה כשחברים שלו מעבירים סיפורים מ"ימיהם בגרעין".
ירוק, הוא מחליט, הולך למכינה. ירוק יעשה את מה שאני לא עשיתי.
זה יהיה קצת מסובך, לכתוב על משהו שהוא עצמו לא חווה. גם אין לו חברים שהיו במכינת נח"ל. אבל זה לא מדאיג אותו יותר מדי, הוא התברך בכישרון להמציא דברים, וכשהכתיבה תתגלגל, הכתיבה תתגלגל, מילים יזרמו מראשו דרך אצבעות הפסנתרן שלו, אין מה לדאוג. יכול להיות שכבר עכשיו הוא לקח poetic licence, החולצה השחורה עם הסמל הלבן. מאיפה לו לדעת מה הם לובשים, שם במכינה? חולצה שחורה עם סמל לבן זה מגניב, רוב הסיכוי שקהל הקוראים אפילו לא יידע שאין לו מושג מה לובשים במכינת נח"ל. וקבוצה ממעלה אדומים, ובכלל כל הקטע הזה של המזכירות כדורסל, מבוסס בעיקר על הסיפורים של רונן מתקופת התיכון.
הוא לוקח שלוק ארוך ומביט מחוץ לחלון. התריסים צהובים ודרכם נשקף פשטותו של הרחוב.
הוא סורק בעיניו את הדירה, לוגם לאיטו מהבירה הקרה. הדירה מאוד צנועה יחסית, טלוויזיה פשוטה, שני פוסטרים של סרטים שרונן תלה. תמונה של מגריט שהוא הביא, וגם שטיח שליאת אמרה שיהיה יפה אם היא תהיה על הקיר.
שני הפוסטרים, של "ממנטו" ושל "סקייפול" מחייכים אליו. ומהפוסטר של ממנטו גאי פירס קורץ לו. זה מעלה לו רעיון דווקא. הוא מניח את הבקבוק על הספה, שוכח כמובן לסגור אותו עם הפקק, ומסתובב במעגל סביב השולחן, ראשו ברצפה. אולי הוא לא יעשה את הסיפור באופן כרונולוגי? משהו לא ליניארי מגניב כזה? זה יכול לצאת טוב עם הוא עושה את זה כמו שצריך. הדרך שבא הקוראים יידעו איזה פרק בא אחרי איזה פרק יהיה המספור שלהם, זה ייצא טוב, הוא חושב. לכל סדרת צבעים יהיו מספרים משלהם. כן זה מצויין. בסאגה הירוקה, נגיד, הוא כבר פתח בפרק הראשון, הן מבחינת ציר הזמן הסיפורי והן מבחינת הסיפור עצמו. אבל למה נניח, שהוא לא יפתח בסאגה הכחולה מהפרק השני? ואז מתישהו כשיתחשק לו, יחזור אחורה ויספר מה קרה לכחול בראשיתו?
הוא ניגש לחדרו ומתחיל לכתוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
