חלומות,
עד מתי נמשיך לשמוע שאפשר להגשים אותם ונתמוגג? כנראה לנצח. אולי בשביל זה הם הומצאו; זיק של תקווה בימים בהם האדם שוקע בתוך עצמו ומחפש דבר מה להיאחז בו, משאלה להיתלות בה, מנגינה רחוקה של מישהו שפעם הצליח. והמנגינה הזו מזדחלת לאורך דרך ארוכה, כזו המרוצפת אבנים צהובות וצורתה כמדרגות לולייניות. וכבר מרחוק אפשר לראות את התהום העמוקה שואגת, ואת הצמחים הטורפים, את הנחשים, ואת להבות האש הנזרקות מהשמים בסילונים מסנוורים.
ובכל צעד שעושים בדרך זו צריך עוד קצת אומץ. לא כל צעד הוא בטוח. כל צעד הוא מבחן. יש כאלו קלים מאוד, בהם כל שצריך לעשות הוא לצעוד בסמוך לתהום מבלי להסתכל, ואחרים דרושים כשרון של אקרובט וים של אמונה.
וכל האנשים עומדים בראש הדרך, מביטים זה בזה בעיניים פעורות. הפחד הוא המכנה המשותף הרחב מכול. ואז שומעים אחד אומר – "אני שמעתי שיש דרך קיצור." ואחר מצטרף אליו – "אולי בכלל אנחנו בכיוון ההפוך." ואישה צעירה מספרת שהיא שמעה על כאלו שלא צלחו את מבחני הדרך ונעלמו בתוך הערפל הסמיך שמעבר.
ובין כול אותם אנשים, אנשים שתולים גורלם במזל, יש אחד שחושב קצת אחרת. ואותו אחד חושב שאין באש להביור, תהום שחורה ושואגת, צמחים טורפים ונחשים ארסיים כדי למנוע ממנו לחצות את הדרך. ושהרי, למה שייכנע לאותה חרדה פנימית ותחושת ספקנות כשהוא יודע שהעולם הזה מלא בדרכים מסוכנות שאם לא יעבור בהן לא יגיע לכלום?
ואז האיש, שבבוא היום יחשב לגיבור, מנופף סביב בידו, מברך את כולם בברכת שלום ומתחיל לצעוד... נעלם בתוך ערפל סמיך של משאלות, מותיר מאחוריו אנשים עייפים ממחשבות, כאלו שבלילה ישקעו בחלומות מתוקים על הישגים ומקומות...
ולא אכפת לו לאן הוא יגיע, כי הוא יודע שהוא יגיע רחוק יותר מאלו שנשארו מאחור. רק בגלל שהיה בו את אומץ לנסות. כי לפעמים, ואולי כמעט תמיד, כל מה צריך לעשות הוא להישיר מבט לפחד ולהמשיך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
