כולם אוהבים אותי,אני יודע את זה. גם עכשיו,כשאני יושב כאן בכיתה,אני יודע שכולם חושבים עליי. כל אחד רוצה שאני אעזור לו,אתן עצה או אסביר לו את התרגיל האחרון.
עכשיו לוסי יושבת לידי,ואני מסביר לה על משוואות עם נעלמים בריבוע. ללוסי יש שיער שחור שאסוף בקוקו גבוה ועיניים כחולות קורצות.
כולם אוהבים אותי, אני יודע את זה. אפילו לוסי.
אני הילד הכי אהוב בשכבה,כל אחד רוצה להיות כמוני.
אני מביט שוב לצדדי. לוסי עדיין שם. היא תמיד שם. גם כשאני עוזב את בית הספר,ומגיע הבייתה. לוסי אף פעם לא עוזבת אותי. היא אף פעם לא תעזוב. את זה אני יודע ובזה אני בטוח,כי לוסי לא יכולה לעזוב. לוסי שלי,ולא של אף אחד אחר. רק אני מכיר אותה,אבל זה בגלל שלוסי ביישנית.
כולם אוהבים אותי,אני יודע את זה.
"ריק?" מישהו קרא לי. אני חושב.
"למה אתה לא מקשיב לשיעור? עם מי אתה מדבר?". אני שומע גם כמה ציחקוקים ברקע. מי נמצא שם?
תמיד אותו קול תובעני ומוזר. כל הזמן אותן השאלות. אבל כבר למדתי שאני לא יכול לספר לקול עם מי אני באמת מדבר. הקול אף פעם לא מאמין לי. וחוץ מזה, לוסי כבר נעלמה. היא עושה את זה לפעמים. אמרתי לכם שהיא ביישנית?
אני מסתכל על המלבן הלבן הזה שמולי. כתוב עליו משהו. משהו שהקול כל כך טורח להסביר כל הזמן. משהו עם אותיות. x,y? למה יש שם גם מספרים? על מה הם מדברים?
קולות נוספים מתחילים לעלות ברקע. אני מרגיש שיש לי בלאגן בראש. הראש שלי עומד להתפוצץ. אני מחזיק אותו חזק,מהדק אותו. אני פוחד שהגולגולת שלי עומדת להיפצח, וכל כולי יישפך החוצה, כמו בפעם ההיא. היא לא הייתה נעימה בכלל. אז יכולתי לראות את הדבר ההוא,נוזל החוצה.
יש לי בחילה.
אני מתעורר פתאום במקום מוזר. הרבה אור. ריח חריף כזה של אציטון. אימא שם.
"ריק,כולם אוהבים אותך,אתה יודע את זה,נכון?"
"כן,אני יודע אימא,ברור שאני יודע. אני תמיד יודע." אני מנסה להגיד, אבל שום דבר לא יוצא, רק קול חנוק,שום דבר נשמע. אני מניח שזה כבר לא משנה,כי אימא כבר מזמן לא כאן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
