"יש אנשים שאף פעם לא ישתנו. יש אנשים שאתה רק חושב שהשתנו,מכיוון שלא הכרת אותם כראוי מלכתחילה."
דין בלע את המילים הללו בשקיקה,בעוד אלו בוקעות ממכשיר הרדיו הישן שקיבל מאמו ליום ההולדת שלו. הוא קיבל אותו כשהיה לבן 16. הוא תמיד יזכור את יום ההולדת ההוא. עוגה,נרות ודוריס דיי ברקע,שרה על עתיד לא מבטיח, על כוכבים עם מציאות בלתי נגישה.
כעת עברו יותר מארבעים שנה מאז אותו היום. ההרגשה החמימה שאפפה אותו,כשנזכר באותו זיכרון מתקתק נשארה לזמן-מה.
חייו לא השתנו רבות,או אולי השתנו יותר מידי.
הוא תמיד הרגיש לא שייך,עכשיו יותר מתמיד, מאחר שאשתו סוזן עזבה אותו לטובת חברו הוותיק סמואל.
הוא החזיק בחוזקה ברדיו הנושן,המכוסה שכבת אבק, ונע ברחבי החדר. הוא העיף מבט מהוסס. החדר היה ערבוביה חסרת תקנה- בגדים אוכל וחפצים בלתי מזוהים נחו להם,כמי שנס למצוא מקלט,אחרי שכל תקוותיו אבדו,כשהבין שהעולם בעצם חסר.
דין הרהר באירועים שהביאו אותו לנהוג כפי שנהג. הוא לא היה פזיז בדרך כלל,אבל כסופר תמיד שינה את דעתו כשבחר להעלות דבר כלשהו על הכתב.
הוא לא אהב את המצב שבו היה נתון. הוא מולל בידו פיסת בד,מטפחת,ששמשה לו לתמיכה פעמים רבות. הוא תמיד מצא תמיכה מחפציו,לא מהאנשים שהכיר ולא הכיר, אלו שהיו עסוקים מכדי לפנות אליו. אולי הוא מפריז במחשבות ללא מטרה, אבל ככה זה עם אנשים כמותו-הם תמיד יהיו מדוכאים,חסרי תקווה ומלאי חלומות בהקיץ.
סוזן,האהובה שלו,עשתה כפי שכולן עושות בסופו של דבר-עזבה אותו,השאירה מאחור שבר-כלי,יצור פגום.
הוא נאנח. מחלות תקפו אותו מכל עבר. אין לו עוד טעם להישאר כאן-לא לעוד זמן רב. הוא אף פעם לא ניסה להבין את המשמעות. הוא ידע שהיא אינה. אנשים רק מחפשים אותה, הם אוהבים לדעת שהיא קיימת אי-שם, מחכה להם, שיוכלו לחלוק אותה ברגע משותף יחד, ללא שום מעצורים או פחדים. הוא ידע כבר שהכל בעולם הוא כאוטי, לא ודאי וחסר תבונה.
הוא הסתכל על הרדיו בפעם האחרונה,וניתק את האנטנה.
דין בלע את המילים הללו בשקיקה,בעוד אלו בוקעות ממכשיר הרדיו הישן שקיבל מאמו ליום ההולדת שלו. הוא קיבל אותו כשהיה לבן 16. הוא תמיד יזכור את יום ההולדת ההוא. עוגה,נרות ודוריס דיי ברקע,שרה על עתיד לא מבטיח, על כוכבים עם מציאות בלתי נגישה.
כעת עברו יותר מארבעים שנה מאז אותו היום. ההרגשה החמימה שאפפה אותו,כשנזכר באותו זיכרון מתקתק נשארה לזמן-מה.
חייו לא השתנו רבות,או אולי השתנו יותר מידי.
הוא תמיד הרגיש לא שייך,עכשיו יותר מתמיד, מאחר שאשתו סוזן עזבה אותו לטובת חברו הוותיק סמואל.
הוא החזיק בחוזקה ברדיו הנושן,המכוסה שכבת אבק, ונע ברחבי החדר. הוא העיף מבט מהוסס. החדר היה ערבוביה חסרת תקנה- בגדים אוכל וחפצים בלתי מזוהים נחו להם,כמי שנס למצוא מקלט,אחרי שכל תקוותיו אבדו,כשהבין שהעולם בעצם חסר.
דין הרהר באירועים שהביאו אותו לנהוג כפי שנהג. הוא לא היה פזיז בדרך כלל,אבל כסופר תמיד שינה את דעתו כשבחר להעלות דבר כלשהו על הכתב.
הוא לא אהב את המצב שבו היה נתון. הוא מולל בידו פיסת בד,מטפחת,ששמשה לו לתמיכה פעמים רבות. הוא תמיד מצא תמיכה מחפציו,לא מהאנשים שהכיר ולא הכיר, אלו שהיו עסוקים מכדי לפנות אליו. אולי הוא מפריז במחשבות ללא מטרה, אבל ככה זה עם אנשים כמותו-הם תמיד יהיו מדוכאים,חסרי תקווה ומלאי חלומות בהקיץ.
סוזן,האהובה שלו,עשתה כפי שכולן עושות בסופו של דבר-עזבה אותו,השאירה מאחור שבר-כלי,יצור פגום.
הוא נאנח. מחלות תקפו אותו מכל עבר. אין לו עוד טעם להישאר כאן-לא לעוד זמן רב. הוא אף פעם לא ניסה להבין את המשמעות. הוא ידע שהיא אינה. אנשים רק מחפשים אותה, הם אוהבים לדעת שהיא קיימת אי-שם, מחכה להם, שיוכלו לחלוק אותה ברגע משותף יחד, ללא שום מעצורים או פחדים. הוא ידע כבר שהכל בעולם הוא כאוטי, לא ודאי וחסר תבונה.
הוא הסתכל על הרדיו בפעם האחרונה,וניתק את האנטנה.