היו לה את העיניים היפיפיות והירוקות האלו, שהתחבאו מאחורי עפעפיים עייפות, היה לה מראה כמעט חתולי, היה לה את הגישה המתעלמת שגורמת לך לרעוד ולא לדעת איך להרגיש ולהתנהג, וכששאלתי, נהגה לומר שזה לא בכוונה, הייתי חייב להאמין לה. אבל, גם עם כל זה, כשהיינו לבד היה נראה ששנינו נדלקים, אבל היה הבדל בינינו- היא דברה, אמרה מה שרצתה, אבל אני, פחדתי, מסונוור מהביטחון הלא מוקצן שהיא שדרה.
לאט לאט הפכנו לחברים טובים ונפגשנו לעיתים. לקראת הרונדו (מנהג מוזר של השמיניסטים לקשט את הרכבים שלהם ולירות אחד בשני עם רובי מים, ספרי חוטים, קצף וכולי) החלטנו לעשות אותו ביחד, ירדתי מהרכבת הקלה בבת ים, חיכיתי בתחנה וקראתי ספר, והיא הופיעה פתאום בראיה הפריפרית שלי, זה היה יום חם ולח, היא לבשה חזיית ספורט שחורה ומכנסיים שחורים קצרים וצמודים מאוד. יכולת לראות את הקנאה בעיניים של הנשים וכמעט להרגיש את הזרגים המזדקרים של הגברים, ולמרות שלא היינו ביחד, הרגשתי גאווה.
הסתובבנו וקנינו כל מיני חומרי יצירה ברחבי העיר שלה, לאחר הקניות היא הכניסה אותי לביתה, דירה בקומה 20 עם נוף לחוף הים. לאחר שערכה לי טיול מוזיאוני לכל חפץ בחדר שלה, הקשבנו למוזיקה וצחקנו תוך כדי שתכננו, הכנו ושיפצנו קישוטים לרכב של אמא שלה (suv לבן חשמלי), ניצלתי את נשמת האומן שאבא שלי נהג להזכיר שיש לי בשביל ליצור קישוטים יצירתיים מאוד, הכל היה שווה את זה כשהיא אישרה את מילותיו של אבא שלי. השעות עברו ודיברנו על איך שהשקיעה תהיה יפה לראות מהמרפסת, היא הציעה שנראה את השקיעה, אבל לא הספקנו.
היא הסיעה אותי חזרה הביתה כמה דקות אחרי שהיה אמור להיות לה מלווה לילה, פושעת.
למחרת בבוקר בערך בשבע ירדתי לחנייה של הבית שלי וחיכיתי לה, כשהגיעה לא יכולתי שלא לתת חיוך גדול בראיה שלה, היא לבשה ביקיני כתום פרחוני מתחת למכנס קצר וחולצת בטן שחורה (שחור היה הצבע שלה), סדרנו מה שיכולנו לגבי הקישוטים כשהבנו שאנחנו צריכים לעלות לבית שלי ולהכין כיתוב יצירתי. הלכנו ברחבה מתחת לבית שלי, וזה כשהשמש האירה לה את העיניים והוציאה את כל הירוק הצהוב והחום מעמוק בתוך העין, חשבתי על עלה מואר בזמן השקיעה, וכמו עלה בסתיו, אני נושר, נופל בשבילה. היא חייכה אליי ואני ראיתי עתיד ורוד, בהיר, החיוך שלה קרן חזק יותר מהשמש, כמו ששלג מקרין את הקרינה של השמש חזרה לשמים, כך העור הלבן שלה עשה לעיניים שלי.
זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהייתה בביתי, ולאחר שעזבנו, החדר היה בלגן רועש מחלקי נייר נצנצים שמפוזרים בכל מקום, ומוזיקה רועשת שמרעידה את הקירות, היא התאהבה בארנב שלי שוקו, הוא באמת בוביל'ה.
ירדנו חזרה לחנייה והתחלנו לסדר ולקשט את ה-suv, נגמר לנו הדבק הדו צדדי אז הכנו תחליף בעזרת דבק סלוטייפ שהדבקנו לעצמו כשהצד הדביק בחלק החיצוני של המעגל שנוצר. בזה השתמשנו כדי להדביק הכל, כולל את הכיתוב שחתכנו, ''12 שנים זה לא הולך ברגל'', הבדיחה היא שאנחנו ברכב, חשבתי שזה לא מובן עד כדי כך שרציתי להוסיף כיתוב בסוגריים- "(אנחנו ברכב)" אבל היא אמרה שזה קצת קרינג' ויכולתי להבין את הצד שלה.
בדרך לבית הספר נפלו לנו חלקים מהקישוטים, וכל פעם יצאתי והחזרתי אותם, כמעט נדרסתי! צחקנו כל הנסיעה, הגענו למגרש החנייה וראינו את הרכבים של כולם, אנשים הפנו את מבטם למרכבה שלנו, עשינו slay ל-competition, ידענו שאנחנו הכי טובים. יצאנו עם הרובה מים שקנינו שעבד כמו פין של גבר מבוגר מגיל העמידה, פמפמת וכל מה שיצא היה השפרצה דלה (רציתי להביא דוש נייד ודלי מים, היינו מנצחים.), למזלנו העובדה שהיה לנו רובה הרתיע את החיילים.
השתעממנו ונכנסנו לרכב, החלטנו לנסוע למרכז העיר, התוכנית המקורית הייתה להיפגש עם שמיניסטים מבתי ספר אחרים שאנחנו לא מכירים וביחד לצאת לחוף פלמחים, אבל לשמחתי שנינו לא היינו בעניין של אנשים אחרים באותו הרגע, אולי בכל רגע.
הגענו לבית מאפה וקנינו סביח בתוך בורקס ופוקצ'ה, אכלנו אותם באוטו, ואז, הגיעה ההחלטה לטייל בקניון, וחיפוש החנייה התחיל. שעה שלמה של חיפוש חניה, במהלך החיפוש הפרח האדום הגדול שהדבקנו לצד הימני של המכסה מנועה של הרכב עף לנו תוך כדי נסיעה. עשינו סיבוב מיד, עצרנו כמה עשרות מטרים מהקישוט המהודר, רצתי מהר כדי לא להידרס מהרכבים שבאו, חשבתי שאם לא אגיע לפניהם, אולי הם ידרסו את הפרח העדין, כל כך מהר שבעת העצירה, נפלתי על הישבן, אבל, הפרח שרד, הייתי גיבור.
לאחר סיבובים רבים חנינו במרחק הליכה של 5 דקות חמות ולחות מהקניון, נכנסנו ו…, מזגן. לאחר ההכרה הזאת נכנסנו לכל מיני חנויות בגדים בשביל למצוא שמלה לפרום בשבילה, השמלה שהייתה לה ירדה ברמה אחרי ששלחה אותה לתופרת לתיקון קטן. לקח פחות זמן משציפיתי לסיים את החיפושים, לבסוף לא מצאנו שום שמלה אבל כן לאחר שהייה באורבניקה שבה היינו כמו זומבי עייף ונסיכה בוהקת שצוחקת על העייפות שלי מצאנו פיג'מה כחולה וחיננית בשבילה, אפילו בשינה הייתה צריכה להרגיש חמודה. מובן.
בדרך חזרה לרכב דיברנו על הזמנים המתאימים להשתמש במילה "cunt", היא השתמשה במילה כתיאור לבגד או אקססורי שמשדר ''זנותיות''. לדעתה בזמנים שאתה לא בטוח אם זה מתאים, עדיף שתגיד ''cunty" עם 'y', אני מניח שזה יותר מעביר את הכוונה מאחורי האמירה.
נכנסו לרכב ובדרך ליעד הבא, ישפרו סנטר (או לאשכנזים, מרכז עינב), הפרח היפיפה שלנו שוב ברח לנו, רק שהפעם היינו על כביש מהיר ודבר זה יכל לגרום לתאונה, למזלנו הפרח פגע לרכב מאחורינו בשמשה ולאחר דהייה קצרה נחת על הכביש. בלי קשר לדבר שהרגע קרה, רכב משמאלנו האיץ לידנו, היא הביטה קדימה לכביש בזמן שאני ראיתי שלושה בנות צעירות בגילנו מסתכלות עליה, כשראו שאני צופה בהן, הנערה ליד הנהגת שלפה גלוק משום מקום וחייכה אליי בשיגעון, מיד אמרתי לה ''היא הרגע שלפה אקדח!'' כמצופה היא הייתה מבולבלת, היא נבהלה, הסברתי שהאקדח היה כנראה רובה מים. הגענו לאזור, בפניה לחנייה רכב לפתע הגיע ועקף אותנו, היא כעסה קצת, אני זיהיתי את בפרצוף של האישה ברכב, זו הייתה האישה המבוגרת שעף עליה הפרח, הגיעה לנו שתעקוף אותנו ויותר.
חנינו ויצאנו מהרכב, ראינו שכמעט כל הקישוטים נעלמו או נהרסו לגמרי, לצערינו ועם הרבה חרטה הורדנו כמעט את כל הקישוטים וגירדנו את הדבק מהרכב ניסינו לא להוריד את הצבע ביחד עם הסלוטייפ והדבק הדו-צדדי, אפילו הורדנו את הצדפה והפנינה שבנינו מנייר וקשרנו לאנטנה של הרכב. הכל לפח.
נכנסו לאורבניקה, לפי מה שאמרה, החנות בישפרו יותר שופעת מבקניון, גילינו שהיא טועה ואמרתי,
''לפחות חווית איך זה לטעות פעם אחת לפני שתמותי''
ענתה עם חיוך מבולבל, ''מה הכוונה?''
''אומרים שנשים אף פעם לא טועות''
צחקנו ושינינו נושא לכל המוצרים סביבנו, היא אמרה שהיא רוצה לקנות מתנה לאבא שלה אז חיפשנו לו משהו לכמה זמן ואז איבדנו תקווה. על יד אזור הפיצ'פקס היא שאלה אותי, ''רוצה לקנות איתי מחזיקי מפתחות תאומים?"
לאחר כמה רגעים של מחשבה אני אמרתי לה כמה שאני מעריך את מה שהיא אומרת לי ושנקנה מתישהו, בעבר היא סיפרה לי על כל מיני ידידים שהיו לה, הראתה לי כל מיני דברים שהם הביאו לה, היה לה מחזיק מפתחות תואם עם ידיד שכבר לא ידיד, אני לא רציתי להיות כמוהם, אבל ידעתי שבסוף אהיה.
נסענו חזרה למרכז העיר לקראת סיום המפגש, היא אמרה שהיא צריכה להיפגש עם החבר הכי טוב שלה מאוחר יותר, אז נתתי לה לסיים את המפגש מוקדם. עצרנו לאכול גלידה, שאלתי אותה שאלה שתהייתי לגביה חודשים, ''למה חסמת אותי באינסטגרם'', ענתה, ''לך תקנה את הגלידות ואז אספר לך'', היא נתנה לי כסף לקנות לנו גלידה במרקט (שנינו היינו עניים אבל אני הייתי יותר). חזרתי עם מגנום שקדים בשבילה וטילון שוקולד בננה קטן בשבילי.
היא סיפרה לי שהסיבה שחסמה אותי היא שידעה שניסיתי להרשים אותה,
''ראיתי שעשית לי stalk ל-highlights'' ''כאילו hellll nahhh nigga''
''נכון באמת עשיתי את זה''
לקחתי את השירים שהיא פרסמה שהיא אוהבת והעלתי דברים שכוללים אותם, עשיתי דברים כדי להסיב את תשומת ליבה. היא אמרה שתוריד את החסימה. היא סיימה את הארטיק וקיבלה שיחה בטלפון מאיציק, חבר טוב של החבר הכי טוב שלה, היא שלחה לו תמונה של הלק ג'ל שלה ושל הרכב שקישטנו, היא דיברה איתו וכל מה שיכולתי לחשוב זה, אני והוא לא שונים, הוא בטח מעוניין בה, הרגשתי כמו שהרגשתי הרבה פעמים, הרגשתי רע, הרגשתי שאני רוצה לתקן את זה, אני לא רציתי לסיים ככה את הפגישה. היא סיימה את השיחה, אמרתי,
''רציתי לסיים את המפגש בבום, רוצה בסוף כן ללכת לים?''
היא ענתה, ''עכשיו אתה אומר שאתה רוצה ללכת לים?'', ''אין לנו זמן''.
כבר שיפר את ההרגשה שעשיתי משהו לגביה, בדרך הביתה דיברנו על בית הספר, אני השלמתי חלקים חסרים בקשר שלנו בעזרת מה שאמרה,
''אז היועצת אמרה לי שדניאל דיבר עליי איתה''
''אה, היא ציינה שאני דיברתי איתה עליך?''
''אה.. לא, אני מקווה שאמרת רק דברים טובים''
''הכי טובים''
''נווו מה אמרת?'', ''תספר''
''אני אספר לך בעתיד'', הייתי פחדן.
לפתע נזכרנו שרציתי להביא לה ספר של בוקבסקי שעוד לא יצא לה לקרוא, הוצאתי אותו מהתיק שלי, וזה היה הרגע שגיליתי שזה לא היה הספר הנכון. אז היא אמרה,
''רוצה לעלות רגע הביתה ולהביא?''
''אין לי כוח לעלות ולרדת לבד'' ''בואי נעלה ביחד''
''ניגה אין לי כוח לזה''
''טוב לא נורא אני יעביר לך מתישהו''
יצאתי מהרכב.
''ביי!''
"ביי!!", רציתי להישאר שם לנצח.
סגרתי את הדלת ונופפנו להתראות, וכשעברה מאחורי בחנייה, הסתובבתי ושוב נופפנו וחייכנו.
נכתב לפני חודשיים
לפני העליה לאוטובוסים הייתי לחוץ, רשמתי ללותם הודעה-
"לותם נורא פה"
"הלפ"
לא ענתה, הייתה עסוקה בלהתארגן.
רציתי לחזור הביתה ולקחת את האוזניות שלי, אולי היו עוזרות להירגע, בלעדיהן עליתי לאוטובוס וישבתי ליד איתי חברי הטוב, דיברנו על זוגיות, שחררתי וספרתי לו על לותם ונתתי לו עצות שאני אפילו לא יכול לממש, דמיינתי את האנשים סביבנו מקשיבים לשיחה.
בזמן הנסיעה אני ולותם החלפנו הודעות בטלפון, היא אמרה שתאחר, שלחתי לה סלפי שלי ושל איתי ובקשתי שתשלח גם היא, היא שלחה וכל מה שיכולתי להגיד היה ''וואו'' שלחתי את זה כטקסט.
הדיבור עם איתי ולותם הרגיע אותי, והודתי לו עליו.
ירדנו מהאוטובוס והלכנו למתחם, בכניסה בדקו אותנו, אביזרים, ואם אנחנו ברשימה, אני לא הייתי, שילמתי במזומן את ה-550 ולא באתר, בסוף הכניסו אותי.
חיכיתי לה, הייתי לחוץ לא יכולתי להינות, נראה שאף אחד לא נהנה, כולם רצו תמונות על השטיח האדום. חברתי עלמה הייתה לצידי ושוחחנו קצת.
"שחר משעמם פה"
"נכון, מה את עושה בעניין?"
"אני מחכה להצטלם" "בוא תצטלם איתנו!!"
"לא"
"נוו"
"אולי אחר כך"
"טוב אז מה אתה עושה"
"אני מחכה ללותם" "היא אמורה להגיע כל רגע"
באזור הדוכנים השגתי אוכל עלוב, צ'יפס וקציצות מטוגנות, אמרו שהיה שלושה ארוחות, ציפיתי להרבה יותר.
היה דוכן עם סוג מוזר של פיתה, שאותן מילאו בבשר טחון, הבחור בדוכן אמר,
''זה שלך''
אני לא ניסיתי להשיג אחד, רק עמדתי ליד החברים שלקחו, סמנתי בחזרה שלא רציתי,
''אז לך מפה''
לותם שלחה לי הודעות,
''רוצה ללוות אותי''
''ניגה בוא החוצה'', אהבתי שהיא קראה לי ניגה, הילדה הכי לבנה שראיתי, כנראה שאני מאוהב.
היא בטח הייתה לחוצה.
אספתי כמה מאכלים בשבילנו וצעדתי אל הכניסה.
באתי לצאת החוצה כאשר אחד מאנשי הצוות שאל אותי-
''לאן אתה הולך?''
עניתי, ''אני מכניס חברה, יש לה כרטיס''
''תחכה לה בפנים''
''סבבה''
היו שלושה אנשי צוות, האחד שדבר איתי הוא האחד שהכניס אותי, היה עוד בחור שלא עשה משהו מעניין, אבל השלישית שהייתה נמוכה שיער צבועה- שחורדינית, ריסים גדולים וחיוך רחב אמרה ושאלה-
''אוי איזה חמוד, הבאת לה אוכל?"
''הוא בשביל שנינו'', לא אהבתי את הטון, אולי קצת מגמד, הייתי צריך לענות 'כן' בביטחון, כנראה שלא הייתי בטוח בכלום, אמרה-
''אתה ממש חם עליה אה''
לא שמעתי מישהו מנסח את זה ככה.
''כן''
''רק תקווה שאתה לא ב-friendzone''
אני לא אוהב לחשוב בצורה הזאת, היא תוקעת.
''נחייה ונראה''
לותם הגיכה מהכניסה ומיד קמתי וניגשתי אליה, עם קערות הפלסטיק נגישות במידה ותרצה לאכול,
''לותם!''
''היי''
לא הביטה בי, נראה שהיה לה עניינים על הראש.
הלכנו בלי להגיד הרבה, בלי העיניים שלה עליי, רק ההרגשה של העיניים של הצוות מאשרים את הספקות שלהם- אני נער טיפש מאוהב.
בזה הרגע הלילה תפס צורה, שהייתה מכוערת.
היא הלכה ממני, לאחר כמה דקות התקשרה אך לא עניתי בזמן, התקשרתי חזרה אבל ראיתי אותה אז ניגשתי, אמרה-
"רציתי לשאול אותך אם אתה יודע איפה נויה"
"אני זוכר שראיתי אותה יושבת שם"
הצבעתי לכיוון המזרקה וצעדנו לכיוון, בדרך שאלה-
"מה אתה אומר על השמלה?"
לפני שהספקתי להוציא תשובה עלובה כמו 'ממש יפה' מצאנו את נויה וכך הלכה.
כשלותם ונויה ביחד אני מרגיש כמו גלגל שלישי, אפילו יותר גרוע, גלגל מפונצ'ר שהחליפו, לא רצויי, אני גורם לעצמי להרגיש ככה.
הכניסו אותנו לאולם וחיכינו בקוצר רוח לבר משקאות, המשקאות הגיעו אחרי חצי שעה בשעה 12:00, עלמה ממש רצתה אלכוהול, ואני אחרי שראיתי איך הלילה התחיל הסכמתי איתה.
אמרתי לה-
''לותם בת 18, תיאורטית היא יכולה להשיג לנו''
''בוא נלך לשאול אותה''
שלוש פעמים עלמה נגשה ללותם ואמרה-
''לותם נו בבקשה''
''אולי אחר כך''
''את לא חייבת להביא לנו כלום'', לא רציתי לגרום לה להרגיש לא בנוח.
חברים השיגו לנו משקאות, וודקה? ערק? עם מיץ אשכוליות או חמוציות וטיפה של XL, והתחלנו לשתות, אני השגתי שלושה משקאות בדרך הזו, ובכל פעם שסיימתי משקה, שפכתי את הקרח מתוכו למשקה חדש וחיברתי את הכוסות ביחד, לכל משקה ששתיתי נוספה עוד קשית מהמשקה הקודם, שתיתי משלושה קשיות באותו הזמן, שתיתי ורקדתי, הרגשתי די מגניב.
הסתכלתי סביבי כדי לאתר את החברים כשראיתי אותם בקומה השנייה, לא ידעתי שהייתה קומה שנייה, לא עליתי אליהם, לא הרגשתי צורך עז להיות איתם.
לאחר מה שאני מאריך שהיו חמישה משקאות (את השניים האחרים השגתי בעצמי, בשלב מסויים הפסיקו לבדוק גיל), רקדתי קצת עם עלמה, שרוקדת כמו חייזרית מגושמת, ולאחר מכן פנינו לכיוון היציאה מהאולם.
מאחורי השיחים ראיתי את חברינו,
אמרתי לעלמה-
''אני רואה את ארז ויהלי יושבים בחוץ''
''בוא נלך אליהם!"
''נראה שהם בשיחה פרטית'', לא רציתי להפריע.
עשינו סיבוב קטן והתפצלנו.
אני וארז התחלנו לדבר, הסתובבנו בחצר הפרום, עם עצירות ללא סיבה אמיתית, צעדנו מעץ לעץ, הצלחנו ללכת ישר גם תחת השפעה רצינית של אלכוהול, טיילנו בחצר שסביבנו כמה קבוצות של אנשים, הוא ידע על לותם, סיפרתי לו עוד דברים עליה, דברים שאני לא זוכר כרגע.
"אני רוצה לבכות, אבל אני לא יכול",
התישבנו על ספסל שפנה אל מזרקת המים,
מולי עמד עץ דק שמתחתיו ישבו אבנים מחוספסות, ראיתי אותן בהרבה מקומות, הן היו אדומות ואפורות, תפסתי שלושה מהן ביד ימין והפלתי אותן אחת אחת, כמו ששופכים חול מהיד על חוף הים, את הפעולה הזאת ביצעתי הרבה פעמים.
החלטתי לכתוב ללותם הודעה,
''גבירתי לאן הלכת''
''ולמה בקושי דיברנו בואי הנה''
אני וארז המשכנו לדבר על לותם, הוא ניסה לעזור.
לאחר כמה זמן בדקתי את הטלפון וראיתי הודעה, ההודעה קרתה,
''איפה את ה''
עם רווח ב-אתה, עניתי-
''בחוץ איפה שהוא'' ''על יד המפל'' (המזרקה)
רגעים לאחר ששלחתי אותה, לותם ונויה הלכו מולנו והתיישבו על ספסל מול המזרקה שפנה ישר לספסל שלנו, עם המים זורמים ומתנפצים מאחוריהן, הן ידעו שאנחנו רואים אותן ושאנחנו יודעים שהן יודעות שאנחנו רואים אותן, אם היא הייתה לבדה בלי נויה הייתי ניגש.
ארז ניסה לגרום לי לגשת,
אמר, ''תלך או שאני אצרח''
''אני אגש אלהן, ככה אכריח אותך לבוא איתי''
העלה רעיונות טובים רק חבל שלא ביצע, גם אם היה מבצע ידעתי שבאותו הרגע לא הייתי אמיץ מספיק, ראיתי אותן מביטות אלינו לפעמים, אמרתי לארז,
''הן יודעות הכל, נשים הן חכמות יותר מאיתנו''
''זה לא נכון!"
''אתה בטוח'' עניתי,
''טוב אולי''
הפלתי עליו כמה מילות חוכמה של נער טיפש מאוהב ששוכחני כרגע, אני ידעתי שאני לא יכול לדעת כלום, זה ניחם והפחיד.
הן קמו והלכו באותה הדרך שהגיעו, הייתי כבר מובס לא יכולתי לרדת יותר,
המשכתי לשחק עם האבנים.
אני וארז המשכנו לדבר.
לאחר זמן מסוים אני ראיתי את לותם צועדת לכיווננו, עם הטלפון פתוח ביד, עם אותו מבט קריר, בדיוק כמו שנראתה בבית הספר, התיישבה לידי מול העץ עם האבנים, ארז אמר-
''אתם רוצים משהו לשתות?"
נפנפתי אותו, ''וודקה''
לא הסתכלתי לה בעיניים, רק הרמתי שלושה אבנים והפלתי אותם, אחד שתיים שלוש,
היא שאלה-
''למה אתה מרים את האבנים ומפיל אותם?"
''זה מספק'' לא ידעתי מה להגיד ולא היה לי תירוץ למה,
שאלתי-
''למה באת לפה?", היא חשבה שהתכוונתי למה הגיע לפרום, שכחתי שהיא לא רצתה,
היא ענתה-
''החלטתי לנסות לכייף''.
כמה רגעים חלפו ואמרתי-
''אני מניח ששתית שנים או שלושה שותים", רציתי לפתוח שיחה, הייתי פחדן.
היא הסכימה.
הביטה בטלפון ובהיתי גם לכמה רגעים, ראיתי צ'אט באינסטגרם אני חושב, כמה הודעות קוליות, לא הייתי בטוח אם מדובר בבן או בת, חשבתי שאולי נויה.
הרימה את הטלפון לאוזנה ואמרה-
''סליחה שניה, אני צריכה לשמוע''
שמעה את ההודעה, התעסקה רגע עם הטלפון, קמה, הסתכלה עליי ואמרה-
''אני צריכה ללכת לשירותים רגע" "אני תיכף אחזור''
זו הייתה הפעם הראשונה בלילה הזה שהרגשתי שהיא באמת רואה אותי וזה בזמן שאומרת שצריכה ללכת.
החזרתי את מבטה עם עיניים מבינות, רציתי לשדר לה שאני מבין את המצב שלה, שאני מספיק פיכח
כדי לראות שהיא משקרת או שלפחות לא מעוניינת, אני רק עוד אדם, מכר, אני לא הבנתי כלום.
"בסדר"
הפנתה את גבה והלכה, הבטתי קדימה ואז עליה, גופיה שחורה וטייץ' flared שקיפלה או שהגיע מקופל כדי להראות את הבטן, במכנס הזה היא נראתה כמו עוד ילדה, לא מיוחדת, בלי המרווח בין הרגליים אפילו שידעתי אחרת, על גבה התחתון על המכנס כיתוב באנגלית cursive ורוד נוצץ, לא ניסיתי לקרוא מה כתוב, חבל, היה יכול ליצור חוויה מעניינת, חוויה שתקפוץ לראש בעת שמיעת המילה.
מההתחלה של היום היא נראתה שונה, פחות יפה, פעם האדם הכי יפה שפגשתי, במחשבות יפייפה, ובאותו הלילה פחות יפה אבל לא מכוערת, אולי רגילה, ילדה.
בהיתי לה בטוסיק לכמה שניות, היה חמוד וקטן, רציתי לשימוש ככרית.
יכולתי לקום, אבל החלטתי לשקוע, כמו בול עץ טובע.
הפנתי ראש ובהיתי קדימה.
חשבתי על החוסר משמעות.
כלום כבר לא משנה.
איבדתי הכל מבלי לאבד כלום, לא היה כלום, יש לי בית, אמא אבא אח, חיית מחמד, אוכל, לינה, השכלה שבא כשלתי.
לא משנה, החלטתי לשתות.
הלכתי לבר, השחורדינית מלפני התגלתה כברמנית, אמרתי-
''דאבל וודקה''
שתיתי, עשיתי סיבוב וחזרתי
''דאבל וודקה''
סיבוב וחזור
ארז היה שם ראיתי בפניו שיש לו חרא שהוא מתמודד איתו, לא היה לי אכפת,
''יש לכם וויסקי?''
רציתי להיות קלאסי
''כרגע לא, יהיה עוד מעט''
לא היה זמן לעוד מעט
''דאבל וודקה''
סיבוב, בדרך ראיתי את החברים על יד שולחן שחסם את המדרגות לקומה השניה, עליו הבוגרים הניחו את המשקאות שלהם, ים של פלסטיק ממולא בנוזל אדום וצהוב, גנבתי משקה אחד בידיע שאחד מהחברים, אורי, ראה, אולי רציתי שיחשוב שמשהו לא בסדר, אולי להיות מגניב, מה שבטוח לא רציתי שיעצור אותי. הוא עצר אותי, החזרתי את הכוס, הלכתי קדימה ולקחתי אחרת, שלוק אחד ונגמר, עשיתי זאת עוד פעם בשלב מסוים, רק בלי התערבות של אף אחד, הייתי בצד אחד של האולם והשאר היו בצד האחר.
חזרתי לבר, ארז ותומר משני צדדי, הברמנית צווחה-
''הנה החבר שלי!'', רציתי למות,
''שלושה דאבל וודקה''
סיבוב, חזור,
יעל מהכיתה, בלונדינית עיניים ירוקות, עגולה, חשבתי שיפה, עמדה גם היא ליד הבר, ניהלנו שיחה קצרה, אמרתי לברמנית,
''דאבל וודקה''
לפעמים שמתי לב לאנשים ולפעמים לא, שיחקתי כאילו הייתי האדם הכי פיכח, מביט בדיוק לזמן המדויק.
לא ראיתי אף אחד.
הלכתי לשירותים, השירותים היו הליכה ישרה מן הכניסה לכל האזור, מהיציאה המרכזית של האולם היית צריך לפנות שמאלה, משם הייתה עוד פניה שמאלה, בפינה של הפניה הזו עמד שומר, עליו הסתכלתי במידה המושלמת, פנים של אדם מאוד לא שיכור, פניתי את הפניה ומשם אני לא זוכר כלום.
התעוררתי בתנוחת עובר על רצפת האסלה בתוך הקיא של עצמי, המכנסיים שלי והתחתונים שלי יושבים מתחת לתחת, הדלת של האסלה הייתה לא נעולה אבל הגוף שלי מנע מאנשים לעזור לי, לא היה לי אכפת.
יהלי הוא האחד שעזר לי, דבר כזה קרה לו גם במסיבה, עם נסיבות דומות.
אנשים ניסו לדבר איתי, שמעתי רק קולות שקטים ומהדהדים אולי אפילו קדושים, לא הקשבתי להם ולצערי לא ראיתי את אלוהים.
אני רציתי שישאירו אותי שם, איכשהו יהלי הצליח לדחוף את הדלת, אני הייתי על הגב, הוא ביקש ממני-
''שחר, אני צריך שתעזור לי להרים לך את המכנסיים''
אני ניסיתי לעזור, עם כל הכוח שהיה לי הרמתי את האגן והגב התחתון, כמו להרים את עצמך ואת האדם שעליך במשגל, כמו להרים הר, גיבור.
הוא הצליח להרים לי את הלבוש התחתון, גררו אותי מהידיים מחוץ לשירותים.
כל מה שאמרתי לפרמדיק היה-
''יש לי משהו משמעותי להגיד לך, הדבר היחיד שאני יודע, הוא שאני לא יודע כלום''.
נכתב לפני 3 חודשים
