פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 76 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני חודשיים סיפור מסיבת פרום שוחי
לפני העליה לאוטובוסים הייתי לחוץ, רשמתי ללותם הודעה-
"לותם נורא פה"
"הלפ"
לא ענתה, הייתה עסוקה בלהתארגן.
רציתי לחזור הביתה ולקחת את האוזניות שלי, אולי היו עוזרות להירגע, בלעדיהן עליתי לאוטובוס וישבתי ליד איתי חברי הטוב, דיברנו על זוגיות, שחררתי וספרתי לו על לותם ונתתי לו עצות שאני אפילו לא יכול לממש, דמיינתי את האנשים סביבנו מקשיבים לשיחה.
בזמן הנסיעה אני ולותם החלפנו הודעות בטלפון, היא אמרה שתאחר, שלחתי לה סלפי שלי ושל איתי ובקשתי שתשלח גם היא, היא שלחה וכל מה שיכולתי להגיד היה ''וואו'' שלחתי את זה כטקסט.
הדיבור עם איתי ולותם הרגיע אותי, והודתי לו עליו.
ירדנו מהאוטובוס והלכנו למתחם, בכניסה בדקו אותנו, אביזרים, ואם אנחנו ברשימה, אני לא הייתי, שילמתי במזומן את ה-550 ולא באתר, בסוף הכניסו אותי.
חיכיתי לה, הייתי לחוץ לא יכולתי להינות, נראה שאף אחד לא נהנה, כולם רצו תמונות על השטיח האדום. חברתי עלמה הייתה לצידי ושוחחנו קצת.
"שחר משעמם פה"
"נכון, מה את עושה בעניין?"
"אני מחכה להצטלם" "בוא תצטלם איתנו!!"
"לא"
"נוו"
"אולי אחר כך"
"טוב אז מה אתה עושה"
"אני מחכה ללותם" "היא אמורה להגיע כל רגע"
באזור הדוכנים השגתי אוכל עלוב, צ'יפס וקציצות מטוגנות, אמרו שהיה שלושה ארוחות, ציפיתי להרבה יותר.
היה דוכן עם סוג מוזר של פיתה, שאותן מילאו בבשר טחון, הבחור בדוכן אמר,
''זה שלך''
אני לא ניסיתי להשיג אחד, רק עמדתי ליד החברים שלקחו, סמנתי בחזרה שלא רציתי,
''אז לך מפה''
לותם שלחה לי הודעות,
''רוצה ללוות אותי''
''ניגה בוא החוצה'', אהבתי שהיא קראה לי ניגה, הילדה הכי לבנה שראיתי, כנראה שאני מאוהב.
היא בטח הייתה לחוצה.
אספתי כמה מאכלים בשבילנו וצעדתי אל הכניסה.
באתי לצאת החוצה כאשר אחד מאנשי הצוות שאל אותי-
''לאן אתה הולך?''
עניתי, ''אני מכניס חברה, יש לה כרטיס''
''תחכה לה בפנים''
''סבבה''
היו שלושה אנשי צוות, האחד שדבר איתי הוא האחד שהכניס אותי, היה עוד בחור שלא עשה משהו מעניין, אבל השלישית שהייתה נמוכה שיער צבועה- שחורדינית, ריסים גדולים וחיוך רחב אמרה ושאלה-
''אוי איזה חמוד, הבאת לה אוכל?"
''הוא בשביל שנינו'', לא אהבתי את הטון, אולי קצת מגמד, הייתי צריך לענות 'כן' בביטחון, כנראה שלא הייתי בטוח בכלום, אמרה-
''אתה ממש חם עליה אה''
לא שמעתי מישהו מנסח את זה ככה.
''כן''
''רק תקווה שאתה לא ב-friendzone''
אני לא אוהב לחשוב בצורה הזאת, היא תוקעת.
''נחייה ונראה''
לותם הגיכה מהכניסה ומיד קמתי וניגשתי אליה, עם קערות הפלסטיק נגישות במידה ותרצה לאכול,
''לותם!''
''היי''
לא הביטה בי, נראה שהיה לה עניינים על הראש.
הלכנו בלי להגיד הרבה, בלי העיניים שלה עליי, רק ההרגשה של העיניים של הצוות מאשרים את הספקות שלהם- אני נער טיפש מאוהב.
בזה הרגע הלילה תפס צורה, שהייתה מכוערת.
היא הלכה ממני, לאחר כמה דקות התקשרה אך לא עניתי בזמן, התקשרתי חזרה אבל ראיתי אותה אז ניגשתי, אמרה-
"רציתי לשאול אותך אם אתה יודע איפה נויה"
"אני זוכר שראיתי אותה יושבת שם"
הצבעתי לכיוון המזרקה וצעדנו לכיוון, בדרך שאלה-
"מה אתה אומר על השמלה?"
לפני שהספקתי להוציא תשובה עלובה כמו 'ממש יפה' מצאנו את נויה וכך הלכה.
כשלותם ונויה ביחד אני מרגיש כמו גלגל שלישי, אפילו יותר גרוע, גלגל מפונצ'ר שהחליפו, לא רצויי, אני גורם לעצמי להרגיש ככה.
הכניסו אותנו לאולם וחיכינו בקוצר רוח לבר משקאות, המשקאות הגיעו אחרי חצי שעה בשעה 12:00, עלמה ממש רצתה אלכוהול, ואני אחרי שראיתי איך הלילה התחיל הסכמתי איתה.
אמרתי לה-
''לותם בת 18, תיאורטית היא יכולה להשיג לנו''
''בוא נלך לשאול אותה''
שלוש פעמים עלמה נגשה ללותם ואמרה-
''לותם נו בבקשה''
''אולי אחר כך''
''את לא חייבת להביא לנו כלום'', לא רציתי לגרום לה להרגיש לא בנוח.
חברים השיגו לנו משקאות, וודקה? ערק? עם מיץ אשכוליות או חמוציות וטיפה של XL, והתחלנו לשתות, אני השגתי שלושה משקאות בדרך הזו, ובכל פעם שסיימתי משקה, שפכתי את הקרח מתוכו למשקה חדש וחיברתי את הכוסות ביחד, לכל משקה ששתיתי נוספה עוד קשית מהמשקה הקודם, שתיתי משלושה קשיות באותו הזמן, שתיתי ורקדתי, הרגשתי די מגניב.
הסתכלתי סביבי כדי לאתר את החברים כשראיתי אותם בקומה השנייה, לא ידעתי שהייתה קומה שנייה, לא עליתי אליהם, לא הרגשתי צורך עז להיות איתם.
לאחר מה שאני מאריך שהיו חמישה משקאות (את השניים האחרים השגתי בעצמי, בשלב מסויים הפסיקו לבדוק גיל), רקדתי קצת עם עלמה, שרוקדת כמו חייזרית מגושמת, ולאחר מכן פנינו לכיוון היציאה מהאולם.
מאחורי השיחים ראיתי את חברינו,
אמרתי לעלמה-
''אני רואה את ארז ויהלי יושבים בחוץ''
''בוא נלך אליהם!"
''נראה שהם בשיחה פרטית'', לא רציתי להפריע.
עשינו סיבוב קטן והתפצלנו.
אני וארז התחלנו לדבר, הסתובבנו בחצר הפרום, עם עצירות ללא סיבה אמיתית, צעדנו מעץ לעץ, הצלחנו ללכת ישר גם תחת השפעה רצינית של אלכוהול, טיילנו בחצר שסביבנו כמה קבוצות של אנשים, הוא ידע על לותם, סיפרתי לו עוד דברים עליה, דברים שאני לא זוכר כרגע.
"אני רוצה לבכות, אבל אני לא יכול",
התישבנו על ספסל שפנה אל מזרקת המים,
מולי עמד עץ דק שמתחתיו ישבו אבנים מחוספסות, ראיתי אותן בהרבה מקומות, הן היו אדומות ואפורות, תפסתי שלושה מהן ביד ימין והפלתי אותן אחת אחת, כמו ששופכים חול מהיד על חוף הים, את הפעולה הזאת ביצעתי הרבה פעמים.
החלטתי לכתוב ללותם הודעה,
''גבירתי לאן הלכת''
''ולמה בקושי דיברנו בואי הנה''
אני וארז המשכנו לדבר על לותם, הוא ניסה לעזור.
לאחר כמה זמן בדקתי את הטלפון וראיתי הודעה, ההודעה קרתה,
''איפה את ה''
עם רווח ב-אתה, עניתי-
''בחוץ איפה שהוא'' ''על יד המפל'' (המזרקה)
רגעים לאחר ששלחתי אותה, לותם ונויה הלכו מולנו והתיישבו על ספסל מול המזרקה שפנה ישר לספסל שלנו, עם המים זורמים ומתנפצים מאחוריהן, הן ידעו שאנחנו רואים אותן ושאנחנו יודעים שהן יודעות שאנחנו רואים אותן, אם היא הייתה לבדה בלי נויה הייתי ניגש.
ארז ניסה לגרום לי לגשת,
אמר, ''תלך או שאני אצרח''
''אני אגש אלהן, ככה אכריח אותך לבוא איתי''
העלה רעיונות טובים רק חבל שלא ביצע, גם אם היה מבצע ידעתי שבאותו הרגע לא הייתי אמיץ מספיק, ראיתי אותן מביטות אלינו לפעמים, אמרתי לארז,
''הן יודעות הכל, נשים הן חכמות יותר מאיתנו''
''זה לא נכון!"
''אתה בטוח'' עניתי,
''טוב אולי''
הפלתי עליו כמה מילות חוכמה של נער טיפש מאוהב ששוכחני כרגע, אני ידעתי שאני לא יכול לדעת כלום, זה ניחם והפחיד.
הן קמו והלכו באותה הדרך שהגיעו, הייתי כבר מובס לא יכולתי לרדת יותר,
המשכתי לשחק עם האבנים.
אני וארז המשכנו לדבר.
לאחר זמן מסוים אני ראיתי את לותם צועדת לכיווננו, עם הטלפון פתוח ביד, עם אותו מבט קריר, בדיוק כמו שנראתה בבית הספר, התיישבה לידי מול העץ עם האבנים, ארז אמר-
''אתם רוצים משהו לשתות?"
נפנפתי אותו, ''וודקה''
לא הסתכלתי לה בעיניים, רק הרמתי שלושה אבנים והפלתי אותם, אחד שתיים שלוש,
היא שאלה-
''למה אתה מרים את האבנים ומפיל אותם?"
''זה מספק'' לא ידעתי מה להגיד ולא היה לי תירוץ למה,
שאלתי-
''למה באת לפה?", היא חשבה שהתכוונתי למה הגיע לפרום, שכחתי שהיא לא רצתה,
היא ענתה-
''החלטתי לנסות לכייף''.
כמה רגעים חלפו ואמרתי-
''אני מניח ששתית שנים או שלושה שותים", רציתי לפתוח שיחה, הייתי פחדן.
היא הסכימה.
הביטה בטלפון ובהיתי גם לכמה רגעים, ראיתי צ'אט באינסטגרם אני חושב, כמה הודעות קוליות, לא הייתי בטוח אם מדובר בבן או בת, חשבתי שאולי נויה.
הרימה את הטלפון לאוזנה ואמרה-
''סליחה שניה, אני צריכה לשמוע''
שמעה את ההודעה, התעסקה רגע עם הטלפון, קמה, הסתכלה עליי ואמרה-
''אני צריכה ללכת לשירותים רגע" "אני תיכף אחזור''
זו הייתה הפעם הראשונה בלילה הזה שהרגשתי שהיא באמת רואה אותי וזה בזמן שאומרת שצריכה ללכת.
החזרתי את מבטה עם עיניים מבינות, רציתי לשדר לה שאני מבין את המצב שלה, שאני מספיק פיכח
כדי לראות שהיא משקרת או שלפחות לא מעוניינת, אני רק עוד אדם, מכר, אני לא הבנתי כלום.
"בסדר"
הפנתה את גבה והלכה, הבטתי קדימה ואז עליה, גופיה שחורה וטייץ' flared שקיפלה או שהגיע מקופל כדי להראות את הבטן, במכנס הזה היא נראתה כמו עוד ילדה, לא מיוחדת, בלי המרווח בין הרגליים אפילו שידעתי אחרת, על גבה התחתון על המכנס כיתוב באנגלית cursive ורוד נוצץ, לא ניסיתי לקרוא מה כתוב, חבל, היה יכול ליצור חוויה מעניינת, חוויה שתקפוץ לראש בעת שמיעת המילה.
מההתחלה של היום היא נראתה שונה, פחות יפה, פעם האדם הכי יפה שפגשתי, במחשבות יפייפה, ובאותו הלילה פחות יפה אבל לא מכוערת, אולי רגילה, ילדה.
בהיתי לה בטוסיק לכמה שניות, היה חמוד וקטן, רציתי לשימוש ככרית.
יכולתי לקום, אבל החלטתי לשקוע, כמו בול עץ טובע.
הפנתי ראש ובהיתי קדימה.
חשבתי על החוסר משמעות.
כלום כבר לא משנה.
איבדתי הכל מבלי לאבד כלום, לא היה כלום, יש לי בית, אמא אבא אח, חיית מחמד, אוכל, לינה, השכלה שבא כשלתי.
לא משנה, החלטתי לשתות.
הלכתי לבר, השחורדינית מלפני התגלתה כברמנית, אמרתי-
''דאבל וודקה''
שתיתי, עשיתי סיבוב וחזרתי
''דאבל וודקה''
סיבוב וחזור
ארז היה שם ראיתי בפניו שיש לו חרא שהוא מתמודד איתו, לא היה לי אכפת,
''יש לכם וויסקי?''
רציתי להיות קלאסי
''כרגע לא, יהיה עוד מעט''
לא היה זמן לעוד מעט
''דאבל וודקה''
סיבוב, בדרך ראיתי את החברים על יד שולחן שחסם את המדרגות לקומה השניה, עליו הבוגרים הניחו את המשקאות שלהם, ים של פלסטיק ממולא בנוזל אדום וצהוב, גנבתי משקה אחד בידיע שאחד מהחברים, אורי, ראה, אולי רציתי שיחשוב שמשהו לא בסדר, אולי להיות מגניב, מה שבטוח לא רציתי שיעצור אותי. הוא עצר אותי, החזרתי את הכוס, הלכתי קדימה ולקחתי אחרת, שלוק אחד ונגמר, עשיתי זאת עוד פעם בשלב מסוים, רק בלי התערבות של אף אחד, הייתי בצד אחד של האולם והשאר היו בצד האחר.
חזרתי לבר, ארז ותומר משני צדדי, הברמנית צווחה-
''הנה החבר שלי!'', רציתי למות,
''שלושה דאבל וודקה''
סיבוב, חזור,
יעל מהכיתה, בלונדינית עיניים ירוקות, עגולה, חשבתי שיפה, עמדה גם היא ליד הבר, ניהלנו שיחה קצרה, אמרתי לברמנית,
''דאבל וודקה''
לפעמים שמתי לב לאנשים ולפעמים לא, שיחקתי כאילו הייתי האדם הכי פיכח, מביט בדיוק לזמן המדויק.
לא ראיתי אף אחד.
הלכתי לשירותים, השירותים היו הליכה ישרה מן הכניסה לכל האזור, מהיציאה המרכזית של האולם היית צריך לפנות שמאלה, משם הייתה עוד פניה שמאלה, בפינה של הפניה הזו עמד שומר, עליו הסתכלתי במידה המושלמת, פנים של אדם מאוד לא שיכור, פניתי את הפניה ומשם אני לא זוכר כלום.
התעוררתי בתנוחת עובר על רצפת האסלה בתוך הקיא של עצמי, המכנסיים שלי והתחתונים שלי יושבים מתחת לתחת, הדלת של האסלה הייתה לא נעולה אבל הגוף שלי מנע מאנשים לעזור לי, לא היה לי אכפת.
יהלי הוא האחד שעזר לי, דבר כזה קרה לו גם במסיבה, עם נסיבות דומות.
אנשים ניסו לדבר איתי, שמעתי רק קולות שקטים ומהדהדים אולי אפילו קדושים, לא הקשבתי להם ולצערי לא ראיתי את אלוהים.
אני רציתי שישאירו אותי שם, איכשהו יהלי הצליח לדחוף את הדלת, אני הייתי על הגב, הוא ביקש ממני-
''שחר, אני צריך שתעזור לי להרים לך את המכנסיים''
אני ניסיתי לעזור, עם כל הכוח שהיה לי הרמתי את האגן והגב התחתון, כמו להרים את עצמך ואת האדם שעליך במשגל, כמו להרים הר, גיבור.
הוא הצליח להרים לי את הלבוש התחתון, גררו אותי מהידיים מחוץ לשירותים.
כל מה שאמרתי לפרמדיק היה-
''יש לי משהו משמעותי להגיד לך, הדבר היחיד שאני יודע, הוא שאני לא יודע כלום''.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני חודשיים ממש המורה יעלה
-
