פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 9 שנים ו-5 חודשים "עמוד ונעשה מלאכתנו" מאת: משה מאלר משה

  "עמוֹד ונעשה מלאכתנו" / מאת : משה מאלר (פרימוֹ לויׂׂ)
  
  השיעור מתחיל. השעה שמונה וחצי בבוקר. אט אט משתתקים התלמידים. הפטפוטים נדמו, ההתארגנויות של השיעור הראשון נפסקו. הכל משלבים ידיהם, מקשיבים, מטים אוזן בריכוז.
  לא קלה היא מלאכת ההוראה, בפרט בדורנו, דור הריטאלין והפרוזאק, דור של בעיות קשב וריכוז רבות. כל הפרעה קטנה מסיחה את דעת התלמידים, מוציאה אותם מן הריכוז. ADHD ו-ADD או ODD, דיסלקסיה ודיסגרפיה, בעיות נפשיות וקשיים רגשיים בשל סיפורי גירושין או פירוד בין ההורים, הכל תחת קורת גג אחת, בין כתלי כיתה אחת, ועם כל אלו אמור המורה להתמודד, ועל אף כל זאת צריך הוא למסור שיעור, לעורר את עניין התלמידים ולמשוך את לבם לתורה.
  ברם, כאשר יש סייעתא דשמיא, כאשר המורה מתפלל לפני השם יתברך ומבקש בכל יום שיזכהו ללמוד תורה לשמה עם ילדי ישראל הטהורים, כשתפילתו ותחינתו בוקעות מלב נשבר ונדכה, נותנים רעיונות מן השמים.
  "ורב אשי אמר: טמון אִתְמר" (ב"ק נו, א). פותח המורה ומספר : הכל התחיל ביום שני, בשעה חמש לפנות בוקר. משכים אני להתפלל כוותיקין, מברך 'מודה אני לפניך' ונוטל ידיי, כשלפתע הנני מריח ריח של עשן. מה זה? אני תמה, מי מבעיר כאן בערה? האם פרצה שריפה?
  ממהר אני אל החלון, שם נראה העשן, ורואה: אכן, שריפה פרצה! במרחקים אמנם, אולם הרוח חזקה, ובתוך כמה דקות תגיע האש לשדהו של מלכיאל, שכני היקר! מה עושים? אמהר ואתקשר למכבי-האש. אבל, בעצם, עד שתגיע מכונית הכיבוי כבר תאחז האש בשיבולים של מלכיאל. הכל יעלה בלהבות עוד בטרם יפעילו הכבאים את זרנוקיהם. מה עושים?
  מתקשר אני למכבי האש ומדווח להם על השריפה. הם בדרך, מיד יבואו. ועד שיגיעו? - - - רעיון נפלא צץ במוחי: אפרוס את הסדינים והשמיכות שברשותי על גבי השיבולים, האש תאחז, אמנם, בסדיניי ובשמיכותיי, אך המצעים הללו יעכבו את האש מלפגוע בשיבוליו של השכן, ובתוך כך כבר יגיעו הכבאים ! רעיון נפלא, לא כן? אאבד, כמובן, את כלי המיטה שלי, אין דבר – הכל כדאי והכל שווה לי על מנת למנוע את עגמת הנפש וההפסד המרובה של מלכיאל, שכני.
  - "גרינוולד !" (שם בדוי) – בוקע קול מהרמקול של מערכת הכריזה בת"ת. "אני חוזר, גרינוולד מכיתה ח' - למשרד!"
  התלמידים מביטים איש ברעהו, זזים בחוסר מנוחה על כסאותיהם, אולם המורה ממשיך בשיעור כאילו לא אירע דבר:
  אומר ועושה, חש אני להוציא את הסדינים והשמיכות שבביתי, ממהר ופורס אותם על גבי השיבולים הגבוהים של שכני, ובתוך כמה דקות אכן מביאה הרוח את להבות האש לעבר שדהו של מלכיאל. היכן מכבי האש? מדוע מתמהמהים? הסדינים נשרפים, השמיכות עולות באש, והנה, הנה, אוחזות הלהבות גם כבר בשיבולים, בקמה הגבוהה. הרי זה נורא ואיום ! כל עמלי ירד לטמיון, את שמיכותיי הפסדתי, ואת קמתו של שכני לא עלה בידי להציל – הכל נשרף, הכל הפך למאכולת אש, נהיה לאפר, ורק לאחר שהכל אבוד נשמעת צפירת הכבאים...
  - "אני רוצה להודיע לכל הכיתות", נשמע קולו של המנהל במערכת הכְּרִיזה הבית-ספרית, "שמי שינהג באלימות יסולק מן הת"ת. יושבים אצלי כעת במשרד שני תלמידים שהיכו את חברם לכיתה, ואני רוצה להודיע לכם, תלמידים - - -"
  שוב מתבוננים התלמידים איש בפני רעהו, תמהים על פשר ההפרעה. הפעם כבר אינם משלבים עוד את ידיהם. ההקשבה הופסקה, הריכוז נפגם.
  ואילו המורה, בעקשנותו, ממשיך בשיעור כאילו לא אירע דבר. כבר אמר החכם כי 'העקשן יצליח'...
  והנה, תלמידים, כעבור יומיים פותח אני את תיבת המכתבים שלי, ומגלה להפתעתי – הזמנה ! לא, לא לחתונה, לא לבר-מצוה, אלא הזמנה ל... בית הדין ! מה העניין ? אני תמה. הכל כתוב שם, בהזמנה: מלכיאל, שכני, תובע אותי לדין בגין גרימת נזק לתבואתו - - -
  אני מחוויר. היתכן ? היעלה על הדעת שמלכיאל, שכני היקר, שאת קמתו ניסיתי להציל במחיר שמיכותיי וסדיניי, תובע אותי לדין ? וכי אני הוא ששרפתי את קמתו?
  קמתי, ניגשתי לשכני, להביע בפניו את פליאתי. "מלכיאל, מה זה, אתה תובע אותי לדין תורה? וכי אני הוא ששרפתי את קמותיך? הלא ידוע תדע היטב שניסיתי להציל את רכושך היקר משריפה, והקרבתי לשם כך את שמיכותיי וסדיניי, אלא שהכל עלה בלהבות. מדוע אינך תובע את גרינבוים, אשר הצית את קמותיך?"
  "תבעתי את גרינבוים, שכני. תבעתי גם תבעתי. והנה, אך נפתח הדיון, הודה גרינבוים שהוא זה שהצית את האש. ואולם לטענתו, פטור הוא מלשלם לי ולו שקל אחד, משום שהקמה שלי כוּסתה כליל בשמיכות ובסדינין, והדין הוא שפטור על 'טמון'. כעת מבין אתה, שכני היקר, את הרעה אשר עוללת לי? אפשר שלטובה נתכוונת, אולם נזק גדול הזיקתני, גרינבוים שרף את קמותיי, ובכל זאת הנני מנוּע מלהוציא ממנו את דמי הנזק, והכל בשל כוונותיך הטובות. צדק מי שאמר שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות!"
  - "למישהו אבד מפתח ?" מציץ ראשו של תלמיד כיתה ז' בפתח הכיתה. "המזכירה שלחה אותי לשאול בכיתות למי אבד מפתח" - - -
  הפעם, מאבדים כל התלמידים את סבלנותם ואת ריכוזם. גם המורה מאבד את סבלנותו ואת עשתונותיו. התלמידים מתבוננים לעבר הדלת, שנפתחה ללא רשות במהלכו של שיעור, מפשפשים בכיסיהם לברר שמא מפתח זה שאבד, שלהם הוא. לא. לרווחת הכל, לא שלהם הוא המפתח. פונים הם איש לרעהו ומתלחשים. ייתכן שהמפתח הוא של קסטנר, מכיתה ו'. ייתכן שהוא של ברנד, מכיתה ד'. כך או כך, נשתכח דינו של 'טמון' באש. האמנם ירד כל השיעור לטמיון ?
  מנסה המורה להשיב את הסדר על כנו. אין הוא מאותם מורים הצווחים "שקט! שקט מיד!" ואף אין הוא מאלו המתחננים בפני תלמידיהם שישתתקו. ממתין הוא בסבלנות, שיירגעו הרוחות, שהסערה תשכך. עד להפרעה הבאה ?
  לזאת נתכוון רב אשי, תלמידים יקרים, כשאמר שמדובר ב'טמון'. הכופף את קמתו של חברו, לדעת רב אשי, אין פירושו שכופף את הקמה בידיים, אלא שהסדינים והשמיכות שהשליך על קמת חברו הם שכופפוה, ומאחר שלא הוא זה ששרף – פטור בדיני אדם. ברם, מאחר שבעל השדה שוב אינו יכול לתבוע מגרינבוים המזיק את דמי השריפה, שהרי עשה את קמת חברו 'טמון', נמצא שהזיקו ב'גרמא', על כן חייב בדיני שמים, ו...
  - "הרב שְׁלֶעפְּהוֹלץ שלח אותי לברר", מציץ ראשו של תלמיד כיתה ח' בפתח, "אם יש כאן כוסות של חדר מורים או סידורים של בית הכנסת !"
  - "לך מכאן !" – שואג המורה, מתוסכל, לעבר התלמיד הטורדן, שאינו מבין כלל על מה חרון האף הלזה. "אין כאן שום כוסות, אין כאן שום סידורים, וכעת – בזכותך – גם שיעור גמרא כבר אין כאן !" - - -
  המורה סוגר את הגמרא ברוב ייאוש. השטן ניצח. שמח, הה ? עלה בידו להשבית את לימוד התורה של תינוקות של בית רבן. התלמידים הוצאו מן הריכוז זו הפעם הרביעית במהלך שיעור אחד, המורה כבר שכח היכן הוא אוחז, צערו עלה עד לשמים. והוא שואל, בדמעות: הייתכן ?
  לא יועילו כאן כל גלולות הריטאלין שבעולם. לא יועילו כל התכסיסים הדידקטיים והפדגוגיים של מחנך-אמן. לא יועילו כל אמצעי ההמחשה המעולים. כאשר שיעור תורה בין כתלי הת"ת הופך להפקר, כאשר כל דצריך ייתי ויפריע, כאשר בעבור כל הודעה אדמיניסטרטיבית או אחרת מתירים הממונים על כך להפר ולהשבית את התינוקות מתלמודם, גם כאשר אין מבטלים אותם מלימודם לצורך בניין בית המקדש, אזי אין כל תועלת בלמידה משום שהשיעור הופך לחוכא ואיטלולא, משום שעמלו של המחנך יורד לטמיון, משום שהבניין הרב-קומתי שהקים מתמוטט כמגדל של קלפים.
  בגמרא מסופר (תענית כג, ב) שכששאלו חכמים את אבא חלקיה מפני מה לא השיב להם על ברכת השלום שבירכוהו כשעבד בשדה, השיבם : "שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר". הגע עצמך, ומה אבא חלקיה, שמלאכתו היתה מלאכת רעהו, והיה זהיר בחשש איסור גזל, לא השיב שלום למברכיו, תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן, הלמדים תורה וגמרא בטהרה, היעלה על הדעת לבטלם ולבטל את רבם בשעת השיעור בזוטות, בדברי הבאי, בהודעות שונות ובעניינים של מה בכך ?
  אדהכי והכי, בעוד דמעותיו זולגות מעיניו, נזכר המחנך בביקורו של המְפַקֵּחַ בת"ת, בשבוע שעבר. לקראת ביקורו השנתי של ה"פַּקָּח" [קֹרח, שֶׁפַּקָּח היה, מה ראה לשטות זו, לעסוק במלאכת הפיקוח ? - - - חילוק יש בין 'מפקח' לבין 'פקח'. מפקח כשמו כן הוא, מפקח על כל אשר נעשה, מעיר ומבקר, לטב ולמוטב, משבח את הראוי לשבח ופוסל את הטעון שיפור. ואילו ה'פקח', כמוהו כפקח-עירייה, שתפקידו לרשום דו"חות, דהיינו לפסול ולמצוא את השלילה בלבד, בבחינת 'אורח לרגע רואה כל פגע'.] ניכרה תכונה רבה במשרדי ההנהלה והמזכירות. הועמדה שתייה, חמה וקרה, לרשותו של כבוד מעלת הפקח, נרכשו בורקאס חמים ורוגאלאך טריים, בשפע וכיד המלך, כדת וכדין, כיאה וכנאה להוד מעלת המפקח הראשי של משרד החינוך, אשר מטריח עצמו להגיע, אחת לשנה, ממרום שבתו במשרדיו, לראות ולפקח אחר הנעשה בתתי"ם, לוודא שאכן מלמדי תינוקות אינם עושים מלאכתם, מלאכת שמים, רמייה, חלילה.
  או אז, נזכר המחנך, היה תלוי, אחר כבוד, שלט על דלת משרד המנהל, באותיות של קידוש לבנה, מאירות עינים: "נא לא לדפוק ולא להפריע !" – משמע, ביקור חשוב נערך היום במשרדו של המנהל, והמפקח, הסועד את לבו כדת, אין אונס, אסור להפריעו ממלאכתו, מלאכת טעימת הבורקאס והרוגאלאך, אף לא בעניינים חשובים ודחופים, ראו הוזהרתם. "לא לדפוק ולא להפריע!"
  המסר הברור, השקוף כבדולח: פגישה/שיחה המתקיימת בין מנהל למפקח – חשובה היא עד מאד. הריהי מהדברים העומדים ברומו של עולם. "כרום זולות לבני אדם!" ואילו שיעור תורה, שיעור גמרא או משנה, לימוד תינוקות של בית רבן, כשילדי ישראל מרוכזים, סוף סוף, בדי עמל ויזע – זוטות הן, דברים של מה-בכך, ובעבור כל הודעה מינהלתית אפשר וכדאי לבטלם מלימודם במהלכו של שיעור. "מה אפשר לעשות?" – הביע באזניי אחד מן המנהלים את תמיהתו למשמע קושייתי – "וכי מתי יכול אני להודיע הודעות לכלל התלמידים אם לא כשכולם בכיתה, ישובים על מקומותיהם ?"
  זכור נזכרתי אז בביטוי ששמעתי מפיו של החברותא שלי, הרב מ' פרידברג (שם בדוי), עימו למדתי בצוותא כעשר שנים בבית המדרש ראדושיץ-סוקולוב, שנבנה באותם ימים. הקימו הגבאים בית מדרש לתפארת, כולו שיש יקר, מרהיב עין, והריהוט מעץ מלא, משובח. בכניסה לבית המדרש נבנה המשרד, על פתחו נתלה שלט מוזהב לאמר : "משרד". "הרואה אתה", אמר לי הרב פרידברג, "כל עיקרו של בית מדרש זה לא הוקם ולא נבנה אלא בעבור חדרון קטנטן זה ששמו 'משרד'..."
  לא יכולתי להימנע מן ההשוואה המתבקשת : אף הת"ת, כל אותו בניין רב כיתתי ורב קומתי, המאוכלס במאות תלמידים צעירי הצאן, כל מערכת השעות והלמידה, לא הוקמו ולא נוסדו אלא בעבור שני החדרונים – חדר ההנהלה וחדר המזכירות, הלא הם ה'משרד'. בעבור שני אלו הוקם הכל. והראייה : בכיתות ניתן להפריע ולהפר את סדרי הלימוד בשל עניינים של מה-בכך, בשל הודעות יום-יומיות בעניינים שבשיגרה, הגם שעוסקים שם בתורת השם, בדברים שברומו של עולם, "הלא כה דברי כאש נאום ה'", ואילו במשרדי ההנהלה והמזכירות אין לדפוק ואין להפריע, שלא להשבית את השיחה החשובה עם כבוד הפקח, האורח ממשרד החינוך - - -
  ומה נבוא בטרוניא, אפוא, על תלמידינו, מה נלין עליהם, כשאינם מרוכזים ואינם מתקדמים בלימודם, כשתורתם נעשית להם קרעים קרעים ?
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.