שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ
מאת: משה מאלר
על ספרה של שהם סמיט, "דודה לאה מאת: שומיש"
איורים: נטלי וקסמן-שנקר, הוצאת כנרת
צריך כישרון רב לחבר יציאה מופלאה לילדים כמו "ניסים ונפלאות". ונדרש כשרון רב לא פחות לכתיבת ספר ילדים אודות היוצרת, לאה גולדברג, והרקע לכתיבתה של יצירת מופת זו.
על מנת להנגיש לילדים את אישיותה המורכבת ואת חייה הלא-פשוטים של גולדברג, נדרשת מלאכת מחשבת ואמנות של ממש.
שהם סמיט הרימה את הכפפה הזו ונטלה על עצמה את המשימה. נראה בבירור מכל שורה ושורה בספרה, שאת המשימה היא עשתה מתוך תחושה של שליחות ומתוך רגש של מחוייבות כלפי סופרת הילדים הנערצת שהצמיחה יקינטונים רבים בשדה ספרות הילדים וחוללה ניסים ונפלאות בְּהַאֲהָבַת ספר עברי על הגדיים הרכים.
ספרה המלבב של שהם סמיט, "דודה לאה, מאת: שומיש", הינו ספר חובה לכל אוהב ספר בכלל ולחובבי ספרות הילדים בפרט. הספר – מושקע, בפירוש מושקע, בכל פרט ופרט, למן עיצובו החיצוני המושך והנעים, כאשר ניכרת תשומת הלב שהוקדשה אפילו לפרטים "שוליים" כמו גודלו של הכתב וגופני האותיות, חלוקת הסיפור לפיסקאות-פיסקאות נוחות ולא ארוכות. כל אלו יוצרים עונג של ממש, עונג לעין וחשק להימשך אחר קריאת הספר אף בטרם קראת בו ולו שורה אחת. איוריה הייחודיים של נטלי וקסמן-שנקר הינם מלאכת אמנות בפני עצמה. כראוי וכיאה לאיורים יצירתיים, שיוכלו להיחשב ולעמוד כיצירת אמנות בפני עצמה, אף איוריה של וקסמן-שנקר הינם הרבה הרבה מעבר לסתם איורי ספר ילדים. המתבונן בהם נשאב לתוככי הסביבה התל-אביבית של רחוב ארנון על דייריו, והדיוק בציור הדמויות הממשיות (גיבורת הסיפור, סופרים כמו שלונסקי) – מדהים.
אם כבר הפליאה ד"ר מאירה כרמי לניאדו, ב"השקפות עולם והשתקפותן בספרות ילדים", בניתוח היצירה הגולדברגית "ניסים ונפלאות", אם הפליגה ד"ר שמעונה פוגל במאמרה, "הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית" לנתח את "דירה להשכיר", ואם קלעה ד"ר עטר פלג במאמרה "ישוב טלה אל חיק האם" (מגזין "סגולה", גליון 54, מרחשון תשע"ה) לבאר את הרקע לשירה הנ"ל של גולדברג, באה כעת שהם סמיט ועלתה על כולנה להגיש את סיפור חייה של הסופרת בפני הקורא הצעיר כעל מגש של כסף, כשלחן ערוך, שלא נותר לך אלא לטעום מן המוכן המוגש לפניך.
באמנות של ממש יודעת סמיט מה להגיש ומה להשמיט, וניכר בכל קטע וקטע בספר כי רבות טרחה ועמלה למחוק, לסנן ולנפות את כל אשר לא ראוי להיות מוגש בפני הילדים, והרי מלאכה זו קשה פי כמה מן הכתיבה עצמה.
לא זו בלבד שהתיאורים בספר מקסימים, שובי לב, אלא שהלשון המדוברת, העממית ועם זאת התקינה והנכונה כל כך, מיטיבה להתאים לעולמם של ילדים. סמיט הלכה בדרכה של נשואת הספר וכפעם בפעם גולשת וסוטה מן הנרטיב לעבר פנייה ישירה לקורא הצעיר, אם זאת בכדי לשתפו בתחושותיה-שלה ואם זאת בכדי להעמידו על דיוקם של דברים או על ידיעת עובדות שפה-ושם ייתכן שהקורא הצעיר טרם יודע אותן:
"אינני אוהבת לשמוע מילים גסות מפי ילדים" ... "אינני רוצה לדבר על תוכן השיר. הרי רואים אתם בעצמכם, כי תוכנו שקר וכזב"... "וחושבת אני בלבי, כמה נאים הילדים, כשהם יוצאים בבוקר מביתם מסודרים ונקיים, וכיצד הם מספיקים להתלכלך ולהזדהם עד הערב!"
הלכה התלמידה בעקבות מורתה הדגולה:
"נכון שזה נשמע פשוט והגיוני?"... "למשל, תארו לעצמכם, תינוק היוצא לאויר העולם באויר"... "דודתי לא סיפרה לי על הנסיעה... אני מבין אותה"... "נכון, הבטחתי שלא אפציץ במילים, אבל הרי לא יעלה על הדעת שלא ספר לכם מה למדה דודתי בכל השנים האלה באוניברסיטאות"... "אסור לשקר לילד. גם לסופר כמוני, שכותב על אשה שהיתה באמת, אסור לשקר לקוראיו, או לספר להם רק חצי-אמת. חצי-אמת היא גם חצי שקר".
כמה מקוריות הן האמירות הללו, הסוטות לרגע מרצף העלילה ופונות, כאמור, ישירות ובאופן אישי בלתי אמצעי אל הקורא. הלא זה מה שיוצר את הקירבה החמימה כל כך בין הסופרת (במקרה דנן, בין "שומיש" המספר) לבין קהל הקוראים!
פתיחת הסיפור קולעת, ישר ולעניין. מושכת, מגרה את סקרנותו של כל קורא: "אם התבוננתם בכריכת הספר (ואני לא מכיר הרבה אנשים שמתחילים לקרוא ספר בלי להעיף מבט בכריכה), אתם כבר יודעים מי כתב אותו: שומיש".
"ושומי זה אני".
פשוט כך, קצר וישיר, כחץ הפוגע "בול" במטרה.
הצלחת, שוהם, עשית זאת! קשה לקורא, יהא גילו אשר יהא, לעמוד בפני פתיחה "תותחית" שכזו ולא להימשך בקריאה הלאה.
אם שלא להלאות את הקורא הצעיר בריבוי פרטים ובאריכות יתר, אם משום שמדובר בתקופה שבאמת לא היה בה משהו מרתק, מצאה סמיט דרך מקורית ביותר לעקוף שנה בחיי הסופרת:
"שומיש."
"כן, דודה."
"תרשה לי להציע לך עצה קטנה ומשומשת מסופרת?"
"בבקשה."
"דלג על השנה הנוספת בקובנה. קח רכבת אקספרס לברלין."
אימרו נא, מעתה: האין זו מלאכת מחשבת, אמנות של ממש?
אוקיי, לא אחשוף בפניכם את מלוא היופי של יצירת ילדים מופלאה זו פרי עטה של שהם סמיט, שהרי צריך להשאיר גם משהו לפינת ההפתעות. הציצו, אף אתם, ו"תיפגעו"!
מאת: משה מאלר
על ספרה של שהם סמיט, "דודה לאה מאת: שומיש"
איורים: נטלי וקסמן-שנקר, הוצאת כנרת
צריך כישרון רב לחבר יציאה מופלאה לילדים כמו "ניסים ונפלאות". ונדרש כשרון רב לא פחות לכתיבת ספר ילדים אודות היוצרת, לאה גולדברג, והרקע לכתיבתה של יצירת מופת זו.
על מנת להנגיש לילדים את אישיותה המורכבת ואת חייה הלא-פשוטים של גולדברג, נדרשת מלאכת מחשבת ואמנות של ממש.
שהם סמיט הרימה את הכפפה הזו ונטלה על עצמה את המשימה. נראה בבירור מכל שורה ושורה בספרה, שאת המשימה היא עשתה מתוך תחושה של שליחות ומתוך רגש של מחוייבות כלפי סופרת הילדים הנערצת שהצמיחה יקינטונים רבים בשדה ספרות הילדים וחוללה ניסים ונפלאות בְּהַאֲהָבַת ספר עברי על הגדיים הרכים.
ספרה המלבב של שהם סמיט, "דודה לאה, מאת: שומיש", הינו ספר חובה לכל אוהב ספר בכלל ולחובבי ספרות הילדים בפרט. הספר – מושקע, בפירוש מושקע, בכל פרט ופרט, למן עיצובו החיצוני המושך והנעים, כאשר ניכרת תשומת הלב שהוקדשה אפילו לפרטים "שוליים" כמו גודלו של הכתב וגופני האותיות, חלוקת הסיפור לפיסקאות-פיסקאות נוחות ולא ארוכות. כל אלו יוצרים עונג של ממש, עונג לעין וחשק להימשך אחר קריאת הספר אף בטרם קראת בו ולו שורה אחת. איוריה הייחודיים של נטלי וקסמן-שנקר הינם מלאכת אמנות בפני עצמה. כראוי וכיאה לאיורים יצירתיים, שיוכלו להיחשב ולעמוד כיצירת אמנות בפני עצמה, אף איוריה של וקסמן-שנקר הינם הרבה הרבה מעבר לסתם איורי ספר ילדים. המתבונן בהם נשאב לתוככי הסביבה התל-אביבית של רחוב ארנון על דייריו, והדיוק בציור הדמויות הממשיות (גיבורת הסיפור, סופרים כמו שלונסקי) – מדהים.
אם כבר הפליאה ד"ר מאירה כרמי לניאדו, ב"השקפות עולם והשתקפותן בספרות ילדים", בניתוח היצירה הגולדברגית "ניסים ונפלאות", אם הפליגה ד"ר שמעונה פוגל במאמרה, "הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית" לנתח את "דירה להשכיר", ואם קלעה ד"ר עטר פלג במאמרה "ישוב טלה אל חיק האם" (מגזין "סגולה", גליון 54, מרחשון תשע"ה) לבאר את הרקע לשירה הנ"ל של גולדברג, באה כעת שהם סמיט ועלתה על כולנה להגיש את סיפור חייה של הסופרת בפני הקורא הצעיר כעל מגש של כסף, כשלחן ערוך, שלא נותר לך אלא לטעום מן המוכן המוגש לפניך.
באמנות של ממש יודעת סמיט מה להגיש ומה להשמיט, וניכר בכל קטע וקטע בספר כי רבות טרחה ועמלה למחוק, לסנן ולנפות את כל אשר לא ראוי להיות מוגש בפני הילדים, והרי מלאכה זו קשה פי כמה מן הכתיבה עצמה.
לא זו בלבד שהתיאורים בספר מקסימים, שובי לב, אלא שהלשון המדוברת, העממית ועם זאת התקינה והנכונה כל כך, מיטיבה להתאים לעולמם של ילדים. סמיט הלכה בדרכה של נשואת הספר וכפעם בפעם גולשת וסוטה מן הנרטיב לעבר פנייה ישירה לקורא הצעיר, אם זאת בכדי לשתפו בתחושותיה-שלה ואם זאת בכדי להעמידו על דיוקם של דברים או על ידיעת עובדות שפה-ושם ייתכן שהקורא הצעיר טרם יודע אותן:
"אינני אוהבת לשמוע מילים גסות מפי ילדים" ... "אינני רוצה לדבר על תוכן השיר. הרי רואים אתם בעצמכם, כי תוכנו שקר וכזב"... "וחושבת אני בלבי, כמה נאים הילדים, כשהם יוצאים בבוקר מביתם מסודרים ונקיים, וכיצד הם מספיקים להתלכלך ולהזדהם עד הערב!"
הלכה התלמידה בעקבות מורתה הדגולה:
"נכון שזה נשמע פשוט והגיוני?"... "למשל, תארו לעצמכם, תינוק היוצא לאויר העולם באויר"... "דודתי לא סיפרה לי על הנסיעה... אני מבין אותה"... "נכון, הבטחתי שלא אפציץ במילים, אבל הרי לא יעלה על הדעת שלא ספר לכם מה למדה דודתי בכל השנים האלה באוניברסיטאות"... "אסור לשקר לילד. גם לסופר כמוני, שכותב על אשה שהיתה באמת, אסור לשקר לקוראיו, או לספר להם רק חצי-אמת. חצי-אמת היא גם חצי שקר".
כמה מקוריות הן האמירות הללו, הסוטות לרגע מרצף העלילה ופונות, כאמור, ישירות ובאופן אישי בלתי אמצעי אל הקורא. הלא זה מה שיוצר את הקירבה החמימה כל כך בין הסופרת (במקרה דנן, בין "שומיש" המספר) לבין קהל הקוראים!
פתיחת הסיפור קולעת, ישר ולעניין. מושכת, מגרה את סקרנותו של כל קורא: "אם התבוננתם בכריכת הספר (ואני לא מכיר הרבה אנשים שמתחילים לקרוא ספר בלי להעיף מבט בכריכה), אתם כבר יודעים מי כתב אותו: שומיש".
"ושומי זה אני".
פשוט כך, קצר וישיר, כחץ הפוגע "בול" במטרה.
הצלחת, שוהם, עשית זאת! קשה לקורא, יהא גילו אשר יהא, לעמוד בפני פתיחה "תותחית" שכזו ולא להימשך בקריאה הלאה.
אם שלא להלאות את הקורא הצעיר בריבוי פרטים ובאריכות יתר, אם משום שמדובר בתקופה שבאמת לא היה בה משהו מרתק, מצאה סמיט דרך מקורית ביותר לעקוף שנה בחיי הסופרת:
"שומיש."
"כן, דודה."
"תרשה לי להציע לך עצה קטנה ומשומשת מסופרת?"
"בבקשה."
"דלג על השנה הנוספת בקובנה. קח רכבת אקספרס לברלין."
אימרו נא, מעתה: האין זו מלאכת מחשבת, אמנות של ממש?
אוקיי, לא אחשוף בפניכם את מלוא היופי של יצירת ילדים מופלאה זו פרי עטה של שהם סמיט, שהרי צריך להשאיר גם משהו לפינת ההפתעות. הציצו, אף אתם, ו"תיפגעו"!