"השניות" מאת תומר וינר
ואז לא היה כלום. הכאב היה דוקר ועמום גם יחד ופילח את כל גופו מן הבטן והחוצה. קול הפיצוץ קרע את אוזניו של רועי. הגוף התעופף באוויר. גל החום שטף את כולו. ההבזק עיוור את עיניו. החרדה האיומה והשלווה המוחלטת נמסכו זו בזו ואין מפריד. כך מרגיש הזמן, רועי חשב, שוכב על הרצפה, ידיו אוחזות ברובה. תמונת אימו ואביו התלויה בכניסה לביתו הופיעה בעיני רוחו. פניה של שרון חייכו אליו מתמונה שלהם ביחד הצרובה בזיכרונו, זו משומר המסך של הטלפון. הוא רץ בכל כוחו רחוק כמה שניתן מהמטען. בסוף ננצח, רועי חשב. זהו זה, זה נגמר. זה לא יכול להיגמר ככה. רועי בהה במטען העומד להתפוצץ, וברקע הדי-ניין דחק את גל ההריסות. הוא בהה בשעון המחובר למ̣טען, המראה את הזמן שאינו פוסק מהתקדמותו. תמונת דמותו של המח''ט כשדיבר על היכולות של האויב והתחבולות שלהם הופיעה בראשו של רועי. השעון הראה 8 שניות. חומר הנפץ היה מחובר למנגנון הייזום בפקעת של חוטי חשמל דקים, ולרועי לא היה מושג מה לעשות כדי לנטרל את הפצצה. "חבלה – צריך לעשות חור אחר - אין שום פתח אחר להיכנס! או שמישהו ייכנס כבר מלמעלה!" רועי הצליח לשמוע את מרציאנו צועק מבחוץ. קולות הדי-ניין המנסה לפרוץ למבנה התערבלו בצעקות של המחלקה בחוץ ובקולות שעלו ממכשיר הקשר. אודי כבר לא השמיע שום קול. גל האבנים וההריסות נשפך אל תוך חלל המבנה, שהיה נמוך בחצי קומה ממפלס הרחוב. הדי-ניין חרק ודחק את חלקי הקיר שקרס וחסם את פתח הכניסה, עד שנתקע. גל ההריסות זז כאילו הוא חי, כמו הר-הסלע החי מ'הסיפור שאינו נגמר', רועי חשב. גושי בטון נסדקים וחתיכות גדולות מן הקיר נחו בקרבתו של רועי. "אין זמן!!!!" רועי שאג מלוא ריאותיו המלאות אבק למכשיר הקשר. "תתאר לי את המטען! כאן חבלן! רועי! רועי!" עלה קול מהקשר. זה היה חסר סיכוי. הוא לא ידע איך לנטרל את הפצצה בלי להפעיל אותה. הוא עזב את המטען השלם האחוד, כששעון ה'קאסיו' הראה 14 שניות. הוא הסתכל מקרוב על מנגנון הייזום, שאמור להתחיל את פעולתו של הנפּץ. הם ראו אותנו נכנסים. זאת הייתה עדשה של כוונת או משקפת שהבזיקה לרגע, אבל הוא לא התייחס לזה, אמרו שהבניין ההוא מטוהר. רועי נזכר שמתישהו במהלך התצפית המקדימה שעשו, חשב שראה דרך הכוונת של הרובה החזר אור עגול, מחלון הקומה השלישית מהבניין העומד במרחק כמה עשרות מטרים מהם. ה-RPG המזויין הזה. הם ראו אותנו נכנסים. בשביל מה כל החרא הזה טוב? רועי חשב ולא הצליח למצוא תשובה מהירה בתוך רכבת המחשבות הדוהרת בראשו. אודי קילל את החמאס ואת עזה ואת האמ-אמא של כל העזתים, אך קולו היה חלש. התמונות שהיו תלויות בכניסה לבית שלו התחלפו בראשו. הבר-מצווה של אח שלו, חן, עם כל המשפחה. התמונה שלו עם חן ודנה, אחותו, מהבר מצווה שלו עצמו. התמונה של ההורים מהטיול שעשו ביוון עם הרקע של הבתים הלבנים. הוא באמת אהב את שרון. הוא לא הספיק כלום. מה הוא כבר הספיק בחיים האלה? מכשיר הקשר השמיע קולות סטאטיים והמילים שבקעו ממנו לא היו ברורות. רועי הרגיש שהוא מתנתק מכל הרגשות והמחשבות שלו וכאילו צופה בעצמו מהצד. שעון ה'קאסיו' הראה 27 שניות. הוא לא הקיא. התחושה הייתה כאילו מישהו מנער אותו מהרגליים כשהוא הפוך וראשו למטה. בחילה איומה תקפה את רועי. אודי צרח ''אין לי רגל!!!'' הדי-ניין נהם ממרחק שנשמע כל כך קרוב אבל עדיין לא הצליח לפרוץ. "תתרחק מהדי-ניין!" או משהו כזה, כנראה. טובול המ''מ לא הפסיק לדבר אליהם בקשר אבל שוב היה לרועי קשה להבין אותו. רועי נזכר שהמח''ט אמר שזאת אחת השיטות שלהם למשוך את הכוחות אליהם, יימח שמם. רועי חשב שהסכסוך הזה אף פעם לא ייגמר, ואולי הוא תמיד כבר היה קיים בעצם. "כבר יעלה על הקשר חבלן של הנדסה תישארו על הקו" רועי שמע את טובול בקשר. רועי התקרב למטען. השעון המחובר למ̣טען הראה 41 שניות. "למה לא מוציאים אותנו מכאן?!?!?" אודי צרח. הסחרחורת קצת נרגעה. האוויר היה מלא אבק והרעש היה כל כך חזק כאילו בקע מתוך ראשו של רועי. בני זונות!!! הם כיוונו את המטען שיתחיל עכשיו, אחרי ה-RPG. הם הקריסו עלינו את הכניסה היחידה שעשינו לקומה הזאת. הם ראו אותנו כשנכנסנו, ואז זיינו אותנו עם ה-!RPG רועי ניסה להסביר לעצמו מה לעזאזל קרה. רמקול מזוין עם הקולות של החטופים. חוסם העורקים עצר מעט את שטף הדם. אודי כמעט קרע לו את היד בניסיון לגרום לו להפסיק למתוח את חוסם העורקים. הוא התאמץ כמה שהיה יכול כדי לעצור את הדימום העז שהשפריץ מהירך של אודי. חוסם העורקים לא היה מהודק מספיק. "יהיה בסדר" רועי שינן שוב ושוב כשהוא רוכן אל אודי. האוויר היה מלא אבק מעושן. ריח של דם. מכשיר הקשר לא הפסיק לטרטר. הדי-ניין סוף סוף הגיע. הוא ניגש לאודי. אז ככה זה נראה, הסוף, רועי חשב. הוא עזב את המטען השלם האחוד, המאולתר. בערך 5 ק''ג חומר נפץ לא תקני. המוח שלו התקשה לעבד את הנתונים. העיניים של רועי ראו שהצג של שעון ה'קאסיו' מראה 59 שניות. העיניים של רועי ראו שהצג של שעון ה'קאסיו' מראה דקה אחת. לא יכול להיות שעשו לנו את זה, רועי חשב. "קודקוד כאן 2-ב', יש כאן פצוע! אודי פצוע! מלצר נעלם! קודקוד קבל שיש פה מ̣טען שלם אחוד! יש פה מ̣טען שהולך להתפוצץ!" רועי שאג לתוך מכשיר הקשר ובקושי שמע את עצמו. הפיצוץ של ה-RPG מהרגע בו חדרו למבנה המקולל הזה היה מטלטל את כל חושיו עדיין. רועי התקדם אל עבר העומק, אל קצה החדר. בני זונות!!! משכו אותנו כמו מטומטמים... "הצילו!!! צה"ל!!! אנחנו בתוך הבניין – חטופים ישראלים!!! הצילו!!!" בקעו מהרמקול קולות של מי שנשמעו כמו צעירים ישראלים. משהו השתחרר באוזניו והוא חזר לשמוע, אם כי בקושי. הוא התקרב והצמיד את האוזן הימנית לרמקול כדי לשמוע משהו. הוא לא הצליח לשמוע בבירור את הרמקול. זה אמיתי. זה קורה באמת. רועי ראה רמקול מחובר ל-MP3 קטן, ולידו מה שנראה כמו מטען שלם, ומחובר אליו שעון-יד דיגיטלי ישן, כמו שהיה לו בכיתה ב'. רועי לא האמין שזה יקרה לו. הוא שמע את אודי אבל לא ראה אותו. לא היה זכר למלצר. סחרחורת חזקה עדיין אחזה ברועי. הוא הצליח להיעמד על הרגליים. ברך ימין כאבה כאילו שסובבו לו את הרגל סביב עצמה מלא פעמים. הפצע באמה של ידו הימנית הרגיש רותח אבל לא נורא כואב. הוא ניסה להזדקף ונעצר במצב שגבו כפוף לפנים. כנראה בגלל האדרנלין, רועי חשב. הוא נפגע בברך ימין וביד ימין, רועי הבין, אבל לא חש כאב שם. הוא הצליח להתרומם למצב ישיבה. קולות רבים התערבלו באוויר ובתוך ראשו של רועי. הוא זכר שניסה למשוך את מלצר פנימה. הוא חשב שהכל קרה בדיוק כשמלצר עבר את הפתח שעשו בקיר. כמה זמן הוא כבר שוכב ככה, רועי חשב. "הרגל שלי!! רועי!! מלצר!!" רועי שמע את הצעקות של אודי. איפה מלצר ואודי? איפה החטופים? רועי לא הצליח להתפקס על עצמו. זה היה RPG. טעם של אבק ודם היה בפיו. הראייה קצת חזרה. הצלילים באוזניו היו בליל לא מובחן שמכוסה על ידי שריקה צורמת. רועי מצא עצמו שכוב על הרצפה וניסה להבין מה קרה. הפיצוץ הפיל את הבניין על הראש של כולנו, רועי חשב. רועי התעורר וכאילו נשלף החוצה מתוך חלל אינסופי, ריק ודומם. הפיצוץ היה אדיר. הגוף של רועי הוטח ארצה. את צליל השיגור של ה-RPG כולם זיהו באופן מיידי. פתאום היה הבזק אור מעוור עיניים. רועי עזר למלצר להשתחל ומשך אותו פנימה. החור בקיר של הבניין היה מספיק גדול בשביל לעבור דרכו. אודי עזר לרועי להיכנס פנימה. רועי הצליח לשחרר את הרצועה של הרובה שנתקעה בברזל חשוף שבלט מתוך החור שנעשה בקיר. והשתחל לתוך החור שנפער בקיר המבנה. "הצילו!!! צה"ל!!! אנחנו בתוך הבניין – חטופים ישראלים!!! הצילו!!!" הקולות בקעו מתוך הבניין. חתיכות בטון ובלוקים ניתזו מן הקיר. הפיצוץ המבוקר הופעל. לירון וריף הצמידו מטען לקיר והתרחקו. "יש אישור המודיעין – יכול להיות שיש בפנים חטופים! קדימה חבלה! לירון וריף!" טובול הכריז. "אודי, רועי ומלצר תהיו מוכנים לפריצה!" האוויר היה לח. טובול סיים את התדריך.
בהצדעה לגבורתן.ם של כל לוחמות ולוחמי מערכת הביטחון של מדינת ישראל - שאיתנו, ושאינם איתנו עוד.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
הִתְמַחְדֵלוּת
אוֹי
שִׁמְעוּ-נָא כָּל הָאֲנָחוֹת
הָאֲנָחוֹת שֶׁבָּקְעוּ מִחֲזֵה יָרוּי
הִתְקַבְּצוּ
כָּל הָאֲנָחוֹת כֻּלָּן
שֶׁנִּפְלְטוּ בְּעַד פֶּה מְדַמֵּם
הִתְאַסְּפוּ
כָּל הָאֲנָחוֹת
שֶׁנֶּחְנְקוּ בְּרֵאוֹת רְווּיוֹת עָשָׁן
שִׁמְעוּ נָא כָּל הָאֲנָחוֹת
אוֹי אוֹי
שִׁמְעוּ-נָא כָּל הָאֲנָחוֹת
אָנוּ זְקוּקִים לָכֵן
שֶׁתְּקַנְּנוּ בְּלִבֵּנוּ זְמַן אָרֹךְ
שֶׁתְּמַלְּאוּ אֶת הַחוֹר בְּנִשְׁמָתֵנוּ
בִּכְאֵב גָּלְמִי
וְתִתְּנוּ תֹּקֶף לְבִכְיֵנוּ,
כִּי נֶאֱנַסְנוּ,
כֻּלָּנוּ.
נִרְצַחְנוּ,
כֻּלָּנוּ.
אוֹי אוֹי אוֹי לָנוּ
כִּי הִתֽמַחֽדָלֽנוּ.
נכתב לפני שנה ו-7 חודשים
בסוואנה המודרנית – תומר וינר
''יהלי, לא לגעת... זה לא שלנו...'' הוא התקרב לפטיש של הפועלים שעבדו על העמוד של פנס התאורה בגינה. הרמתי אותו וקירבתי אותו למתקן של הקטנים עם המגלשה. פועל ערבי צרוב שמש, בבגדים ארוכים בחום הזה, חייך אל יהלי ואז אליי. הוא בטח יצא ממש מוקדם מהבית. ועד שהוא יחזור... ואני פה. עם יהלי. ועינת בעבודה.
יהלי התיישב ושיחק בעלים יבשים. פתחתי את הסלולרי, סרטון טבע היה מתנגן מאחת הרשתות, 'נשיונל ג'יאוגרפיק' כזה. משפחת אריות חולקות טרף. הזכר תוקף את הנקבה כי ניסתה לאכול יותר ממנו. אם האריה הזכר לא יאכל ויהיה חזק, לא יוכל להגן על המשפחה, אמר באנגלית הקריין.
היובש בידיים מציק. מרחתי את הקרם שעינת נתנה לי. יהלי עזב את העלים היבשים והתקדם למגלשה.
יסמין, אמא של ילדה מהגן של יהלי גם פה.
''מה נשמע?'' חייכנו אחד לשנייה. פתאום היא הפנתה את המבט למגלשה. ידעתי שזה יהלי. ראיתי אותו מועד בזמן ששמעתי את קול החבטה של עצם על הפלסטיק. רצתי להרגיע אותו ובדרך הגנבתי מבט אל יסמין, כאילו להתלונן - 'אין רגע דל'. אבל לא נבהלתי מהמכה. שנה וחצי כבר עשו את שלהן.
''מים...'' הוא פעה כשנרגע.
באמת חם. גם אני צמא. הוצאתי את הבקבוק מהתיק של העגלה, הוא היה ריק.
''מים...'' הקול שלו גבר.
''רגע חמוד שלי...'' ניגשתי לברזיה וניסיתי לפתוח את המכסה, אבל הקרם עדיין לא נספג. ניגבתי את הידיים על המכנסיים, חזק. לא נפתח.
יסמין קלטה אותי. ''תן לי לנסות''. יהלי ברקע צעק.
יסמין גם לא הצליחה, ובלי היסוס פנתה לפועל הערבי ונתנה לו את הבקבוק כדי שהוא יפתח.
''לא! זה בסדר...'' הספקתי לפלוט. אך כבודי כבר פרח ממני והלאה. בסוואנה המודרנית של גידול הגורים הצורחים 'מים', כנראה שאני לא אריה. אולי זברה.
מילאתי את הבקבוק ונתתי ליהלי. הוא העיף אותו לרצפה בלי שום בלבול. הרגשתי זיעה על המצח.
''לא זה!'' הוא זעף.
''זה מים!'' יצא לי טון תכליתי, שהסתיר הפתעה ואכזבה.
''בבוק חול!'' יהלי חזר לבכות, יותר חזק.
מה זה 'בבוק חול'?
''בבוק חול! גן!''
הבקבוק הכחול! אוי לא... הוא נשאר בגן.
''רגע יהלי מתוק...'' השעה 17:07. עשיתי כמה צעדים, להסתכל לכיוון הכניסה לגן. הגננת בדיוק נכנסה לאוטו שלה. זה אבוד.
יהיה בסדר. צרות בסוואנה המודרנית. אבא אריה.
'יהלי – תראה! זה בבוק חב!' הראיתי לו את הכוכב הצהוב המחייך שכבר כמעט נעלם מהפלסטיק. ''בבוק חב!'' עשיתי כאילו שאני שותה ממנו בהנאה.
'בבוק חול!!!' הוא עלה אוקטבה. מה ההיגיון של היצור הזה? למות מצמא בחום הזה בגלל פרנציפ? הבאתי את הגור למקור מים!
הודעה מעינת. רק עכשיו מתחילה הישיבה. תגיע בשמונה. ארוחת ערב, מקלחת והרדמה – הכל עליי. לבד.
'בבוק חול...' יהלי נשמע עצוב, מיואש.
הוא ימות מצמא בגללי. חייבים סביבה קרירה. מהר הביתה למזגן. אעשה לו מחית פירות קרים.
הוא צרח עד שהגענו הביתה. החזקתי אותו ביד אחת ודחפתי את העגלה ביד שנייה והזעתי בצורה יסודית בכל הגוף.
הוא זרק את המחית על הרצפה. רבע שעה עבודה הלכה לפח. בסוף הוא שתה 50 סמ''ק תמ''ל.
עינת הגיעה קצת לפני שמונה. יהלי עדיין ער.
'בוא אליי מתוק שלי!' היא אמרה בקול שקט וחם ולקחה את יהלי ממני, ונתנה לי נשיקה.
הסתכלתי עליהם, ואז נפניתי לצאת. הגיעה אמא לביאה.
'בבוק חב...' הספקתי לשמוע את יהלי פועה.
נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים
