ביום שישי בצהריים, נשארתי עם אמא בבית, ודנּו בענייני דיומא. "גדי, תראה את הבית שלנו", הסבה אימי את תשומת לבי, "הטיח מתקלף, הרצפה מלוכלכת, יש דליפה באמבטיה וסתימה בכיור של המטבח. מי אחראי על הבית הזה?". "את!!!", האשמתי, "תמיד טענתי שיש לנו בעיות בבית, ושבאתי מבית הרוס". "אז עכשיו אני צריכה לטפל בבעיות האלה במקום לבשל עוף", התאכזבה. "אז לפחות יצא מזה משהו טוב אחד", התנחמתי, "אם ככה, אז מה אוכלים?". "את הלב", צחקקה. "כבר סיפרת את הבדיחה הזאת פעם", הזכרתי, "גם אז היא לא הצחיקה". "אל תדאג, יהיה עוף בסוף", הרגיעה עופרה, "כמו שאני תמיד אומרת: 'עוף טוב, הכל טוב'". "הבישול שלך הוא 'עוף הדרך'", החמאתי, "אולי תפתחי בבית לול תרנגולות?". "אבל מה יהיה עם הריח?", שאלה. "התרנגולות יסתדרו", הבטחתי, "לול בבית היה חוסך לך הרבה. אפילו כשהייתי תינוק שמת אותי בלול". "אפילו בתור תינוק עשית לי צרות", האשימה. "את כועסת עליי שעשיתי לך צרות בתור תינוק?", התפלאתי. "לא רק אתה, גם דורי", הכלילה, "דווקא בשמת לא עשתה לי בעיות בתור תינוקת". "נכון", הסכמתי, "היא שמרה אותן לימים שהיא תהיה גדולה". "היה לי הרבה יותר קל אם אתה ודורי הייתם בנות", העריכה. "כשלמדתי סטטיסטיקה, רצינו לראות מהי ההסתברות לבנים ובנות במשפחה בת שלושה ילדים", נזכרתי, "המרצה סימן בן ב-x ובת ב-y, ואמר ששלוש בנות זה yyy...".
בזמן השיחה המלבבת, חזר דורי הביתה מלימודיו. "שלום, דוריהו!", קיבלה אותו, "איפה היית?". "בתיכון", השיב דורי בפליאה, "איפה יכולתי להיות? יצאתי לחופשה של שבועות". "מה???", נבהלה אמא, "עכשיו תהיה שבועות בבית?". "יצאתי לחופשה של חג השבועות!", הבהיר דורי. "אמא, אין לך שיר לשבועות?", חקרתי. "בטח שיש לי", ענתה, "חג, חג, חג, חג, חג, חג שבועות". "אבל זה השיר שלך לכל חג!", זעמתי על הרמאות, "אני שונא את חג השבועות. כשהייתי חייל צעיר, הפז"מניקים אמרו לי שאני אשתחרר בעוד שלושה שבועות- לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, אחריו"... "לרגל שבועות, קיבלנו היום תעודות", גילה דורי, "אמא, הנה התעודה שלי. אני צריך חתימה שלך". "אתם לומדים חינוך גופני?", הזדעזעה אמא, "לדעתי, זה מוקדם מדי". "חינוך גופני זה התעמלות!", תיקן דורי. "מצטערת", התנצלה, "חשבתי משהו אחר. ועוד שיש לך בזה ציון 95. אבל מה זה צריך להיות הציונים האלה? מתמטיקה-5, אנגלית-5, פיזיקה-5?". "5 יחידות!", זעם דורי. "סליחה", התנצלה שנית, "חמסה, חמסה, חמסה". "אמא, גם הציונים שלך היו 5", הזכרתי לה, "מתוך 100". "יש טעות בתעודה", הבחינה, "כתוב פה פיזיקה במקום פיסיקה. פיזיקה לא כותבים ב-ז'". "נכון", הסכים דורי, "פיזיקה כותבים בעט או בעיפרון"... "אני יודע שלדורי יש בעיה גדולה בפיזיקה", שיתפתי, "אין לו כימיה עם המקצוע הזה. הוא גרוע בו, מכל הבחינות". "אני רואה שגם אתה עוד לא הגעת ל'בגרות מלאה'", הבחין דורי. "במבחן האחרון הוא קיבל רק 65, ה'גאון' שלנו", המשכתי. "למה אמרת 'גאון'?", התפלאה אמא, "65 זה לא ציון טוב". "הקשר היחיד שלו ל-5 יחידות, זה ה-5 יחידות פיתות שהוא קונה", הוספתי. "יש לי במקצוע הזה את המורה הכי גרוע בהיסטוריה", תירץ דורי. "בהיסטוריה?", התפלאה שוב, "לא דיברנו על פיסיקה?". "כן, דורי", הסכמתי, "גם הרצפה קצת עקומה". "יש עוד סיבה", המשיך אחי בתירוציו העלובים, "השנה למדנו חומר קשה, 'חשמל ומגנטיות'". "מגנט זה באמת חומר קשה", הסכימה עימו אימו, "הוא עשוי מברזל". "דורי", הסתקרנתי, "למה הלכת למגמה פיזיקאלית, אם אתה חלש בפיזיקה?". "בכיתות ט'-י' היה לי 100 בפיזיקה, בגלל שלמדנו חומר קל", הסביר, "אבל במגמה פיזיקאלית לומדים חומר לא קל". "קל וחומר!", אישרתי. "יש במקצוע הזה שאלות ממש קשות", הדגים דורי, "למשל: 'פרוטון, דאוטרון וחלקיק אלפא נכנסים במאונך לתוך שדה מגנטי'... זה נשמע כמו התחלה של בדיחה. גדי, אולי תעזור לי בפיזיקה? "Let's get Physical. "תמורת סכום סמלי", הסכמתי, "שים לי 100 שקל ביד". "כל כך מתאים לך לגבות כסף אפילו מאחיך", התאכזב דורי, "אם כך, אני מוותר על שירותיך, וחייב לקנות את הספר שיעזור לי". "איזה? 'תהילים'?", עקצתי. "נכון, צריך לקרוא ספרים, זה חשוב", צידדה אמא, "תלמד ממני". "אבל את לא קראת ספרים!", קרא דורי. "ואתה רואה מה יצא!", הצבעתי על אמא. "אז עכשיו אני טס לקנות את הספר!", הצהיר דורי, "אני חייב לרוץ לפני שיסגרו את החנות. יש לי גם כמה דפים לצלם שם". "אז אל תשכח מצלמה!", הזכירה אמא.
דורי מיהר לחנות ספרי הלימוד, ושאל את המוכר: "הגיע הספר 'זרם חילופין'?". "קיבלתי היום 'זרם חילופין'", יידע המוכר, "שמונים שקל". "זה נראה בדיוק כמו הספר שיש לאח שלי", הבחין דורי. "זאת מהדורה חדשה", הסביר המוכר. "משנים עמוד אחד, וקוראים לזה מהדורה חדשה", התלונן דורי, "לכן אני לא יכול להשתמש בספר משומש, אלא נאלץ לקנות ספר חדש בשמונים שקל". "ראית איזה גנבים?", הצטרף המוכר לתלונתו. "מי יחנך את משרד החינוך הזה?", התמרמר דורי. "זה הכל?", שאל המוכר. "לא", השיב דורי, "יש לי עוד הרבה מה להגיד עליהם". "לא, התכוונתי אם זה כל מה שאתה צריך", הסביר המוכר. "יש לי גם כמה דפים לצלם", נזכר דורי, וניגש למכונת הצילום. "אתה מסיים השנה?", התעניין המוכר. "כן, רק עוד כמה דפים", התנצל דורי. "לא, שאלתי אם אתה מסיים את התיכון השנה", הבהיר את עצמו המוכר. "לא, יש לי עוד שנה", השיב דורי, "אני עולה ל-י"ב, ובשנה הבאה אני אהיה You’d Better". "גם אני למדתי בתיכון 'מכבים'", גילה המוכר. "אבל חשבתי שהתיכון קיים רק חמישים שנה", פלט דורי, ומיד התנצל, "מצטער, חוסר הטאקט של אחי מדבק". "אתה בטח אח של גדי דר", הקיש המוכר, "אז אתה מסיים השנה?". "לא", הזכיר, "אמרתי לך שאני ב-י"א". "לא, עם הדפים", הבהיר המוכר. "כן, סיימתי", הודיע, "הנה הכסף. למסור דרישת שלום לגדי?". "אין צורך", נפרד המוכר לשלום.
דורי חזר לביתו, ומיד התנפלתי עליו: "דורי, שמעת שחבר שלי, ליאור, קנה דירה?". "קנדי רע?", נכשל לשמוע, "חשבתי שהוא הודי טוב". "גדי", פנתה אמא, "הוא עדיין עם ההיא?". "הוא תמיד היה טיפוס אימהי", כשלתי אני לשמוע, "הוא וחברה שלו עושים חנוכת בית מחר בערב. יצא להם טוב לחגוג משהו חדש בחג הביכורים". "הבנתי!", קלטה, "אנחנו מבקרים אותם בגלל שזה 'חג הביקורים'!". "שתקי!", השקטתי, "את תעירי את אבא!". "יפה שאתה דואג לאבא שלך", שמחה אימי. "אני לא דואג לאבא", הבהרתי, "אני דואג לך". "זה בסדר", הרגיעה, "כשהוא ישן, שום דבר לא יכול להעיר אותו". אבא התעורר, ויצא מחדר השינה. "היי, מותק", סינן. "היי, ארנון", ענתה אשתו. "מי דיבר אלייך?", כעס, "היי, דורי". "ארנון, אתה בא לחגוג איתנו את החנוכה?", התעניינה. "חנוכה?", התפלא, "אבל אנחנו בשבועות!". "חנוכת בית", מיהרה לתקן. "אז דברי ברור!", פקד, "שלא תמצאי את עצמך חנוקה!". "יש חנוכת בית של שרון וליאורה", יידעה אמא. "ליאור ושרונה!", תיקנתי, "יהיו שם שרונה, ליאור, חברה של שרונה...". "אני יודע שליאור הוא חברהּ של שרונה", הודיע אבא. "הוא החבר של שרונה", תיקנתי, "התכוונתי שבנוסף אליהם תהיה שם גם חברה של שרונה". "אז הם בטח רוצים לעשות את זה הערב, כי מחר בערב זה שבת", הבין ארנון. "להפך", סתרתי, "הערב זה שבת. עושים את זה מחר בערב, במוצאי שבת". "דתיים מפגרים!", זעק, "יום צריך להיות משעה 12 בלילה עד 12 בלילה למחרת". "אני לא דתייה, ברוך השם", הקדימה אמא ואמרה, "אבל גדי צודק". "אבא, מה יש לך נגד דתיים?", הגנתי. "אני לא נגד דתיים, אלא נגד יהודים דתיים", הדגיש אבי, "שומרים מצוות, שומרים שבת, שומרים כשרות, שומרים מסורת. הדתיים האלה, אין להם אלוהים! צריך לקרוא ל'דוס-באסטרס'!".
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
היה זה עוד ערב אבוד בבית משפחת דר. אמא השתעממה לבדה, וחיכתה לי ולדורי שנחזור, כדי שנוכל כולנו להשתעמם יחדיו. כשהגענו אל דלת הבית, צלצלתי בפעמון. "אמא, תפתחי לנו", ביקשתי ממנה, "זה אני ודורי". "מי שם?", שאלה אימנו, "אני לא מגיעה לעינית". "זה אנחנו, תפתחי", ביקש דורי. אמא השתכנעה, ופתחה את הדלת קלות. אני ודורי התפרצנו פנימה. "היי, אמא", פניתי, "יש אוכל?". "יש עוף", השיבה. "לא עוף, אוכל...", מיקדתי את בקשתי. "נשארו שתי חתיכות עוף", פירטה אמא, "אחת לך, ואחת לאחיך". "כמה מפתיע", התאכזבתי. "לא דיברתי אליך", הבהירה עופרה, "דיברתי לדורי". "בעצם, לא נאכל את העוף של הערב", התחרטתי, "וגם לא את העוף שנשאר מהצהריים, כי אכלנו במסעדה. מישהי בשם שרית פתחה מסעדה שנקראת על שמה. זאת אחת שיצאתי איתה פעם. האמת, שנפגשנו רק פעם אחת. בגלל זה אמרתי שיצאתי איתה פעם". "הבנתי שהיא מכירה אותך", גילה דורי, "לפי זה שהיא לא התייחסה אליך". "אמא, איפה את מחזיקה את החלב שלך?", בדקתי. "אתה עדיין שותה את החלב של אמא?", גיחך דורי. "מה פתאום חלב?", נחרדה אמא, "כבר אכלת!". "כן, אבל לא שתיתי", הסברתי, "בסך הכל אכלנו ארוחה ב'שרית'". "אתה שותה חלב אחרי ארוחה בשרית?", נבהלה האם. "אכלתי ארוחה חלבית ב'שרית'", הצטדקתי, "בעצם, במקום לשתות חלב, אני אוכל משהו חלבי. תכננתי שנראה סרט, ונזמין פיצה". "אז רק אל תזמינו מ'פיצה דומינו'", הזהירה, "הם עשו לי פעם קטע מסריח. כשהייתי באיטליה, התקשרתי להזמין מהם פיצה, והחצופים האלה אמרו לי שהם לא באים עד איטליה!". "אני מתקשר ל'כמעט פיצה'", הרגעתי, "אז כמה מגשים להזמין?". "אני לא רוצה פיצה", סירבה אימי. "זה בסדר", הרגיע דורי, "אנחנו משלמים". "אז משפחתית עם זיתים", השתכנעה, "ושיחתכו לשש חתיכות, למה אני לא גומרת שמונה". "אני מבקש שלא יחתכו", ציינתי, "כדי שייחשב שאכלתי רק חתיכה אחת. בעצם, עזבו פיצה. בואו רק נראה את הסרט".
הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ National Geographic. "למה הציפור הזאת מנקרת את הגוזל שלה?", ביקשה אמא הסבר לנראה בסרט. "מסתבר שאת לא האמא היחידה שמתעללת בצאצאים שלה", אבחנתי, "הציפור מנקרת את הגוזל כדי לנקות אותו. מה שנקרא במס הכנסה 'ניקוי במקור'". "גדי", פנתה אליי אמא, "אם היית חיה, אז איזה חיה היית?". "הייתי בז", עניתי, "כי אני בז לך. את בטח היית עוף. אם היית זברה, בטח היית רובצת ליד איזה אריה". אמא שלי לא מבינה כלום בטבע, בין שאר הדברים שהיא לא מבינה בהם. היא חושבת שהצבע של המים בים הוא כחול, כי אומרים: "כחול אשר על שפת הים". היא לא יודעת שמים הם שקופים, ושבמי הים רואים את השתקפות השמים. בגלל זה, אגב, בלילה הם שחורים. גם בחיות היא לא מבינה. היא חושבת שלקנגורו קוראים בשם שלו כי הוא שם את הגור שלו בכיס הקטן, או בגלל שהכיס שלו הוא "קן-גוּרוֹ". ההסבר הנכון הוא שכשהבריטים הגיעו לאוסטרליה, הם שאלו את אחד הילידים איך קוראים לחיה הזאת, והוא ענה "קן גורו", שזה באבוריג'ינית: "לא מבין". מכאן שבאבוריג'ינית "קן" זה "לא", ו"גורו" זה "מבין".
"נמאס לי כבר מסרטי טבע", התייאשה אמא, "תעבירו לאיזה סרט אמיתי". העברתי לאחד מערוצי הסרטים. "תסדר את הצבע", ביקשה ממני. "הסרט הזה בשחור-לבן", הסברתי. "מה פתאום?", סתרה אמא, "תסדר את הצבע!". "אבל הרגע ראית שבערוץ האחר יש צבע", צידד בי דורי. "אז הבעיה היא רק בערוץ הזה", סיכמה. "הסרט הזה צריך להיות בשחור-לבן", ניסיתי לשכנע, "זה 'רשימת שינדלר' של סטיבן שפילברג". "שמעתי על הסרט הזה, 'רשימת שפילברג'", הודיעה אמא, "הבנתי שסטיבן שינדלר הזה הוא אחלה סרטן". "אחלה מה???", התפלצתי. "סרטן", שנתה, "עושה סרטים". "זה כמו שלהיסטוריון את קוראת 'עבריין'", הקבלתי. "תגידי מפיק, תגידי במאי", לימד דורי, "שפילברג הוא 'אחד במאי'". "לשפיגלר הזה לא היה כסף להוסיף צבע?", תהתה אמא. "בטח שכן", השבתי, "אבל זה סרט תקופתי". "לא נכון!", פסלה אמא, "היה צבע בסרטים גם בתקופתי!". "הסרט הזה זכה באוסקר", חידשתי, "וגם היהודים שבסרט זכו באוסקר, שינדלר...". "הסרט הזה ממש לא מצחיק", התאכזבה אמא. "'רשימת שינדלר' זה לא סרט מצחיק!", הזדעקתי. "זה בדיוק מה שאמרתי!", חזרה אמא. "זה סרט שואה", ציין דורי. "תירגע", הרגיעה אמא, "הוא לא כזה גרוע". "לא, זה סרט על השואה", דייק דורי, "רק שאצל שפילברג הנאצים אף פעם לא מנצחים". "הסרט שאני הכי אוהבת זה 'החברים של אלכס חולה אהבה משיכון ג'", שיתפה. "אין ספק שאת חיה בסרט", קבעתי. "אני חיה בסרט?", השתוממה, "אתה חי בסרט אימה!". "אני מת על סרטי אימה", שיתפתי, "יש בהם 'עלילת דם'. אגב, שפילברג גם ביים סרט אימה, 'מלתעות'. היה שם 'כריש דם'". "הסרטים הכי טובים בעולם זה הסרטים הישראלים", הביעה אמא את דעתה, "הם גם היחידים שאפשר להבין אותם, כי הם בעברית. אני הכי אהבתי את הסרטים של אורי זוהר, 'מצילים' ו'הצילו את המציץ'. אהבתי גם את הסרטים של אפרים קישון, גם הוא אחלה סרטן". "אין ספק ש'קישון' הולך ביחד עם 'סרטן'", הברקתי. "במיוחד אהבתי את הסרט שלו על העולים החדשים, 'סלח לי שבאתי'", המשיכה, "ואת 'השוטר אז-אולי'". "אני אוהב את הבמאי הטייוואני, אנג לי", ציינתי. "תחליט!", דרשה, "הוא טייוואני או אנגלי?". "נמר, דרקון" זה סרט של לי", המשכתי. "זה לא סרט שלך!", כעסה אמא, "ואמרתי שנמאס לי כבר מסרטי טבע!".
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
"כולם לשמוע", ביקש גדי מבני משפחתו בערב שבת, "עוד מעט תבוא לכאן החברה החדשה שלי, רותי. אני מתחנן, אל תהיו עצמכם. תעמידו פנים שאתם נורמלים". "אני מכירה מישהי בשם רותי", גילתה אמא, "אולי זאת היא?". "אני בספק", פסל גדי, "זה שם די נפוץ. השם המלא שלה הוא רותי דר". "דר?", התפלאה אמא, "השם הזה מוכר לי". "כי זה שם המשפחה שלנו!", הפתיע גדי. "אז אם תתחתנו, יקראו לה רותי דר-דר?", תהתה אמא. "הגיע הזמן שתהיה לך חברה", שמח דורי בשביל אחיו, "עד היום היה לך חבר רע. אני בטוח שיש ביניכם אהבת אמת, כי היא לא יכולה לאהוב אותך בזכות היופי או הכסף שלך". צלצול נשמע בדלת. הייתה זו חברתו של גדי, שכמובן נאלצה להגיע בכוחות עצמה. "תשחקו אותה כאילו אנחנו מנהלים שיחה אינטלקטואלית", הפציר בהם גדי, וניגש לפתוח את הדלת. רותי נכנסה, ומיד ניגשה ללחוץ את ידה של האמא. "נעים מאוד, רותי", הציגה את עצמה. "אני לא רותי", מיהרה האם לסתור. "תכירי את ההורים שלי, ארנון ועופרה", הציג גדי. "היי", בירכה רותי, "שמעתי עליכם הרבה". "אני מכחיש הכל!", צעק ארנון. "אני מתכוונת ששמעתי עליכם דברים טובים", הבהירה רותי. "אה, הבנתי", נרגע אבא, ולחש לאמא: "איזה דברים טובים?"... "תכירי את הילדים שלי", הרגישה אמא צורך להתערב, "זה גדי". "אותי היא כבר מכירה", חידש גדי. "ואלה שאר הילדים שלי", המשיכה בהצגה, "דורי, בשמת, בשמת, דורי". "את מכירה בין דורי לבשמת?...", הופתע גדי. "כן, אני מכירה את שניהם", ענתה, ונכנסה למטבח. "עופרה, מה דעתך על איזה קפה?", הציע בעלהּ. "לא, תודה", סירבה בנימוס. "התכוונתי שתכיני לנו קפה", הסביר. "למה שאני יכין לכם קפה?", תמהה. "לנו! לי ולך! לא לי ולהם!", זעם אבא. "אולי גם רותי רוצה?", התפרץ גדי. "גדי!", קראה אמא מהמטבח, "תשאל את החברה שלך אם טורקי שחור אונס חזק". "מה?!", נבהלה רותי. "איזה קפה תשתי?", הסבירה אמא, "טורקי, שחור או נס חזק?". "אההה", רגעה רותי, "אני רוצה נס". "מי שיוצאת עם גדי, חייבת נס", קבע דורי, "כי היא כבר בבוץ". "כמה סוכר?", התעניינה אמא. "בבית אני שותה כפית אחת", שיתפה רותי, "אבל בחוץ אני מרשה לעצמי שלוש כפיות". "תרגישי בבית", חייכה אמא. "אגב", ניסה גדי כוחו בהלצה, "לאדים של הקפה קוראים Coffee ענן". "גדי", פנתה אמא, "רוצה קפה עם הל?". "לא, תודה", ויתר גדי, "כל החיים שלי הם hell". "הנה הנס שלך", הגישה אמא את הספל הרותח לרותי, "שמתי שתי כפיות סוכר. אם את רוצה פחות, את יכולה לשפוך כפית אחת החוצה". "רותי", פנה החבר, "הגעת בדיוק בזמן השיחה המשפחתית שלנו. בימי שישי בערב, כל אחד מאיתנו מדבר על הדברים שעברו עליו השבוע, ומביע את דעותיו. אנחנו קוראים לזה 'דיוני שכל'. אבא שלי דיבר עכשיו על "מעמד האישה", ולא על הבלאטה שלפני הכיור". "אה, כן...", גמגם אבא במבוכה, "לדעתי, הנשים צריכות לצאת מהמטבח! יש גם כביסה לעשות!". "הוא סתם צוחק", כיסתה עליו אמא, "הוא יודע שנשים רק משתבחות עם הזמן". "אני אומר שנשים הן כמו יין", המשיך אבא, "צריך לנעול אותן במרתף!". "רותי", פנה אליה גדי, "ראית איזה אבא מצחיק יש לי?". "מה מצחיק?", נכשל אבא להבין. "ארנון, אתה כזה שוביניסט!", כעסה אמא. "להפך", הגן על עצמו, "אני דוגל בשיוויון, אני שווי-ניסט". "אז גם אני רוצה לדבר על משהו שמפריע לי", נטלה אמא את רשות הדיבור. "אוי, לא", מלמל גדי. "מה זה השלט הזה 'זהירות, כלב נושך'?", התפלאה, "למה מה אני כבר יעשה לו?". "אני רואה שאתם משפחה של בדרנים", ציינה רותי, "אתם שנונים כמו גדי שלי". "למרות שהם לא מתכוונים להצחיק", הרגיע גדי, "זה פשוט יוצא להם ככה". לפתע, נשמעה אזעקת הרכב המשפחתי, וגדי נאלץ לרדת עם אביו לחנייה. גדי לקח את אימו לצד, ואמר לה בזו הלשון: "אמא, מה שלא יהיה, אל תדברי איתה. הקשר הזה יותר מדי חשוב לי". "אתה יכול לסמוך עליי", ענתה. "מזה חששתי", התוודה, וירד עם אבא. "אז מה ככה, קרן?", פנתה אמא לרותי. "רותי, לא קרן", תיקנה רותי. "זה מה שאמרתי, קרן", אמרה אמא, "אז במה את עובדת?". "אני לא עובדת כרגע", הודיעה. "אז את צריכה לחפש עבודה. אי אפשר תמיד לחיות על חשבון ההורים", הסבירה אמא, "עבודה זה לא רק בשביל כסף, זה גם עניין בחיים. בואי אני יספר לך משהו שקרה לי בעבודה. לקוח אחד התקשר לבדוק את המצב פוליסה שלו...". אמא קדחה לרותי במוח במשך עשר דקות, ולבסוף סיכמה: "ובסוף הוא לא קיבל תשואה, אלא רק את הקרן!". "לא קרן! רותי!", איבדה את שלוותהּ. כשחזר גדי, לקחה אותו רותי הצידה, והחלה לגמגם. "אה... גדי... תשמע... זה לא ילך בינינו... זאת לא אני, זה אתה... אני כבר מבולבלת לגמרי... שיהיה לך בהצלחה... ביי", נפרדה, ושמה פעמיה לעבר הדלת. "אז להתקשר אלייך יותר מאוחר?", בירר גדי. "נהיה בשקר... אה... בקשר...", מלמלה, ויצאה. "אמא!!!", זעק גדי, "שוב עשית לי את זה!".
נכתב לפני 14 שנים ו-7 חודשים
"גדי, דורי, בשמת", קראה אמא לצאצאיה באחד הערבים, "בואו לפה, יש לי משהו חשוב להגיד לכם". "טוב שמצאת דרך לא להתבלבל בין השמות שלנו", הבחין גדי, "לקרוא לכולנו ביחד". "ילדים", פנתה אימם, "כנראה שאני ואבא מתגרשים. אין מה לעשות, זה קורה במשפחות הכי טובות". "אז למה זה קורה אצלנו???", השתומם דורי. "פשוט בזמן האחרון יצא לי קצת לחשוב", פירטה אמא את השתלשלות העניינים, "אמרתי לעצמי: "עופרה", אמרתי לעצמי: "מה?", אמרתי לעצמי: "את תקועה בגיל 50 פלוס עם בעל שאת לא מסתדרת איתו, אז את צריכה להתגרש. קשה לך לחיות עם אדם שלא נותן לך מילה חמה". "במקום מילה חמה, הוא נותן לך מלחמה", הבריק דורי, "דווקא שמעתי אותו אומר לך מילה חמה: "שתישרפי!". "גדי ובשמת, תסתכלו על מסמך שאבא שלכם מילא", הוכיחה אמא, "הוא רשם שיש לו רק ילד אחד- את דורי. הוא לא מכיר בכם!". "תני לי את זה!", חטף גדי את המסמך מידי אימו, "כתוב: "ילדים מתחת לגיל 19"! בגלל זה הוא רשם רק אותו! אולי תבדקי את הדברים לעומק לפני שאת מבהילה אותנו? אחרי קטע כזה את מתפלאת שנמאס לו ממך? אתם כבר מזמן לא מתפקדים כזוג נשוי, אלא כשותפים לעסק שנקרא "משפחת דר". ואפילו לא להצלחה של העסק, אלא רק לקיום שלו. מעניין איך נשמעה השיחה שבה החלטתם להתגרש". "באיזה ערב אחד, אבא בא אליי", החלה אמא לספר, "ואמר לי: "עופרה", אמרתי לו: "מה?", הוא אמר לי: "אנחנו צריכים לדבר". כבר פה ידעתי שהולך לקרות משהו טוב. הוא אמר לי: "אנחנו שונים מדי. את אישה- אני גבר, את אוהבת גברים- אני אוהב נשים. אמרתי לו: "ארנון", אז הוא אמר לי: "מה?". "אולי מספיק עם התיאורים המפורטים?!", זעם גדי, "את כותבת רומן?". "היא מסיימת רומן", הבריק דורי, "אז מה אתה רוצה ממנה? היא מתרגשת". "אני לא מתרגשת, אני מתגרשת", הסבירה האם. "אלו היו ניסויים יותר מאשר נישואים", ציין דורי, "אני מרגיש כמו חלק מניסוי". "אמא, לפחות הצלחתם בילדים", סיכם גדי. "הגיע הזמן באמת לשמוע ממך מחמאה", התרגשה בשמת. "אמרתי בילדים", הדגיש גדי, "לא בילדות". "הגמל ששבר את הקש היה כששלחתי את הבלש יעקב יעקב שיעקוב אחריו", סיפרה אמא, "ואז גיליתי שהוא שורף את הכסף שלי". "בכל משפחה נורמלית", הודיע גדי, "האישה מפזרת את הכסף שהבעל מרוויח. רק אצלנו זה הפוך". "הבלש גילה שאבא מבזבז את הכסף שלי על בילויים בפאבים", פירטה אמא. "כן", אימת גדי, "אבא הוא המלך בבר... הוא יוצא לבר-נשים וחתיכות... הוא אוהב להתעסק בשתויות... הוא הגיע ל"בירה עמיקתא"... עדיף לך כבר להתגרש ולקבל מזונות, ואבא ימשיך לקבל מזונות". "איך הוא לא מתבייש?", נחרדה, "הוא נשוי עם ילדים!". "נשוי עם ילדים זאת סטייה חמורה!", יידע גדי, "זה אומר שהוא פדופיל, פוליגמיסט, הומו ומגלה עריות". "אם ככה, זה ברור למה אני רוצה להתגרש ממנו", סיכמה אמא, "אבל למה הוא רוצה להתגרש ממני?". "תקשיבי", הסב גדי את תשומת לבה, "יש משפט בצרפתית שאומר: "Enachan bliech", או בעברית: "אין עשן בלי אש"... הוא נשוי לך כבר 30 שנה, את מבשלת לו רק עוף, ואת מעצבנת ומטמטמת אותו. איך הוא לא יתגרש ממך?". "כשאין אהבה, עדיף להתגרש", ציינה אמא, "בין ההורים שלי הייתה המון אהבה". "ברור", הסכים גדי, "כי הם היו אחים! וזה מסביר הרבה". "לא נכון!", הכחישה, "סבא היה בכלל דוד של סבתא. ובעיראק זה היה מקובל". "בגלל זה סבתא רצתה שאני אתחתן עם בת דודה שלי", הקיש גדי, "היא אמרה: "אתה בן, היא בת, למה שלא תתחתנו?". "אני מפחדת לטעות בבחירה של החתן", שיתפה בשמת בחששותיה. "מה שבטוח זה שהחתן יעשה טעות", העליב גדי. "אמא", החזיר דורי את השיחה לעניין, "היה צפוי שזוג כמוכם שלא מדבר, יתגרש. אפילו אחרי הסקס אתם לא מדברים. אלא אם כן אבא לקח איתו את הפלאפון". "אבל, ילדים", הודיעה, "ברור לכם שאתם נשארים איתי. אני לא יכולה לוותר עליכם, אתם כמו משפחה בשבילי". "מה???", נזעק גדי, "אמא, אולי תשקלו מחדש את העניין?". "אני לא חושבת", ענתה אמא. "לא אומרים "אני לא חושבת", לימד דורי, "אומרים "אני חושבת שלא". "אצל אמא, זה נכון להגיד "אני לא חושבת", סייג גדי, "היא תמיד טענה שלחשוב זה לדפוק את המוח". "אני חושבת שעדיף לכולם אם נתגרש", שיערה עופרה, "אומרים שטוב היות האדם לבדו. גדי, מי כמוך יודע מה זה להיות לבד?". "תא המוח שלך!", קטל, "כשהיית תינוקת, זרקו אותך שלוש פעמים באוויר, אבל תפסו אותך רק פעמיים". "גם זה מסביר הרבה דברים", הבין דורי. "בטח אבא ישמח להגיד לך: "מגורשת! מגורשת! מגורשת!", ניחש גדי, "או "מטופשת! מטופשת! מטופשת!". וצריך להזכיר לו לירוק רק שלוש פעמים. את לא תהיי אישה עגונה, כמו שאבא הוא לא גבר הגון. הוא לא ישחק אותה "הארד טו גט". אגב, איפה אבא?". "בים", חידש דורי, "הנוירולוג שלו שלח אותו לדוג כדי להרגיע את העצבים". לפתע, פרץ אבא הביתה, וצעק: "כוס אמק ערס!, דג אחד לא תפסתי!". "אז כמה כן תפסת?", התעניינה אמא. "רק את חסרה לי עכשיו", השיב. "אז במקום דגים, נאכל עוף", ניחמה אמא. "אבא", העלה גדי את הנושא, "שמענו שאתה ואמא מתגרשים. אני בכלל לא מבין למה התחתנתם מלכתחילה". "כי כשהייתי צעיר, חיפשתי מישהי יפה, חכמה ונחמדה", הסביר אביו, "לא מצאתי, אז התפשרתי על אמא שלכם"... "ומאז גם אנחנו נאלצים להתפשר על אמא שלנו", השתתף גדי. "אין ספק שבחרתי באישה הלא נכונה", התמרמר האב. "בחרת בחארטה", הפגין גדי כפל לשון, "הפסדת הרבה כסף בגללה, ועל זה נאמר: "אמא יקרה לי". "אני ארקוד על מדרגות הרבנות!", עלץ האב. "ארנון", פנתה אשתו, "הילדים דווקא אהבו את הרעיון של הגירושים". "אהבו?!", הזדעזע, "אז אין סיכוי שנתגרש!".
נכתב לפני 14 שנים ו-8 חודשים
זה התחיל כבוקר שבת רגיל למדי בבית משפחת דר. העורבים חגו מעל הבית, וגדי נמנם במיטתו, לאחר ה"אין יציאה" של שישי בערב. לפתע, פרצה אמא לחדר. "גדי!", צרחה, "אתה ישן?!". "כבר לא", השיב בקול עייף, "כמה פעמים אמרתי לך לדפוק בדלת לפני שאת נכנסת?". "סליחה", התנצלה אמא, יצאה את החדר, דפקה בדלת, ונכנסה שוב בסערה. "צריך לדפוק, לקבל אישור ממני, ורק אז להיכנס", חינך גדי. אמא עמדה לצאת שוב מהחדר, וליישם את משאלתו של גדי. "את כבר בפנים!", יידע אותה, "ותסגרי אחרייך את הדלת!". האם עמדה לצאת שוב. "תסגרי את הדלת מבפנים!", הבהיר גדי, "ותכניסי איתך את דורי! מה רצית?". "רציתי שתפתור ויכוח ביני ובין דורי", ענתה. "זה ויכוח בין-דורי?", שאל גדי בשנינות. "אפשר להגדיר את זה ככה", השיב דורי, "בגלל שאני ואמא שייכים לדורות שונים. וגם לרמות השכלה שונות, רמות יופי שונות, ורמות הצלחה שונות". "התווכחתי עם דורי", חזרה. "דורי יותר חכם", פתר גדי את הוויכוח. "משעמם לה", הסביר דורי, "אז היא מתווכחת איתי על הבוקר". "לא התווכחתי איתך על הבוקר", תיקנה, "התווכחנו על משהו אחר". "דורי צודק", שפט שוב גדי. "תודה על הצידוד", הודה דורי, "אבל תקשיב לחילוקי הדעות ביני ובינה". "אני אומרת שהשם הכי נפוץ בעולם זה יוסי, והמצחיק הזה אומר מוחמד", שטחה אמא את טענותיה המלומדות. "המצחיק הזה צודק", הצדיק גדי, "לכל בכור מוסלמי קוראים מוחמד". "אז כשאלוהים הרג את כל הבכורים במצרים, הוא הרג רק כאלה שקראו להם מוחמד?", הסיקה אמא. "המצרים של אז לא היו מוסלמים", לימד גדי, "אבל יפה שידעת את זה". "יש את זה בסרט "הדיברות", חשפה אמא את מקורותיה. "זה לא "הסרט: הדיברות"!", זעק, "זה "עשרת הדיברות"! בטח ראית גם את "הסרט: השבטים האבודים". ראית בכלל את הסרט "עשרת הדיברות"?". "לא", שללה בחיוך מדושן עונג, "אבל קראתי את הספר". "נחזור לעניין השמות", פסק דורי. "גדי", פנתה אימו, "תכף תגיד לי שהשם משפחה הכי נפוץ בעולם זה לא כהן". "די להיות פרובינציאלית!", כעס גדי, "יש עוד מדינות חוץ מישראל. שם המשפחה השכיח ביותר בעולם הוא צ'אנג". "אבל דיברנו על שם משפחה נפוץ, לא שכיח", הזכירה. "שכיח לא בא מהמילה שיכחה", גילה, "שכיח זה נפוץ". "אז איך זה שאף פעם לא פגשתי מישהו שהשם משפחה שלו זה צ'אנג?", ניסתה להעמיד אותו על טעותו, "אז אתה אומר שהשם הכי נפוץ בעולם זה מוחמד צ'אנג?". "אמא, איינשטיין אמר שיש שני דברים אינסופיים- היקום והטיפשות", העליב גדי, "אבל הוא לא בטוח לגבי היקום". "האיינשטיין הזה נשמע לי כמו אידיוט גמור", סברה. "כמו שהוא בעצמו טען", ציטט גדי, "הכל יחסי".
"התחלנו לדבר על שמות, בגלל שדורי שאל אותי למה קוראים לי עופרה", הסבירה את השתלשלות העניינים, "אז אמרתי לו שקוראים לי על שם עופרה חזה. גם לה קראו עופרה". "אבל היא נולדה אחרייך!", חידש גדי. "אז אולי קראו לה על שמי?", ניחשה אמא. "כן", זרם גדי, "בגלל זה קראו לה "חזה עוף רע". "גם אמרתי לו שבגלל שקוראים לי עופרה, קראתי לך גדי", המשיכה בנימוקיה, "למה הגדי הוא הבן של העופרה". "הגדי הוא הבן של העז, והעופרה היא הבת של הצביה", לימד גדי פרק בזואולוגיה. "לא נכון!", סירבה אמא להסכים, "צביה היא אחותי, לא אמא שלי". "אז גם ההורים שלך לא הבינו בחיות", קטל גדי את סבו וסבתו. "הייתי צריכה לקרוא לך עופר", היכתה אמא על חטא. "עופר ועופרה?", התפחלץ גדי, "העיקר לדחוף לשם שלי את המילה "עוף"?". "מדיבורי הסרק האלו לא ייצא כלום", חזה דורי, "נלך לאכול ארוחת בוקר". דורי ואמא יצאו מהחדר, ואמא השאירה את הדלת פתוחה. "למה לא סגרת אחרייך את הדלת?", בירר גדי, "נולדת באוטובוס?". "האמת שכן", השיבה אמא בהתלהבות, "מגיע לי נסיעות חינם כל החיים". "אולי בגלל זה התחתנת עם נהג אוטובוס", הקיש גדי, "בכל מקרה, סגרי את הדלת". אמא סגרה את הדלת, ונשארה בחדר. "אמא, אני רוצה להתלבש", ביקש, "חכי לי במטבח".
לאחר זמן מה, התיישבו השלושה לאכול. "גדי", פנתה האם, "מה אתה אומר על האוכל שהכנתי? החביתה? הסלט ירקות?". "אני חייב להגיד שהקוטג' מצוין", החמיא גדי בחיוך. "היום אנחנו נוסעים לירושלים לאכול אצל דודה צביה", קבעה אמא עובדה. "לא מתאים לי לנסוע לתלפיות", הגיב גדי, "אני לא בנוי לתלפיות. לפחות נעשה על האש?". "לא, על הגג", ביטלה אמא, "ואני מכינה צ'יפסים". "לא אומרים "צ'יפסים", כי צ'יפס זה כבר ברבים", תיקן גדי, "כמו שלא אומרים "ג'ינסים". זה כמו להגיד "שולחנותות" או "ילדימים". בעצם, את באמת אומרת childrens". "נעשה שם את הברביקיו של משפחת דר, הדרביקיו", קרא דורי, "נלך בדרך כל בשר". "אני מביאה את הבשר", איימה אמא. "תפסיקי לקרוא לזה בשר!", דרש גדי, "אם זה נראה כמו עוף, יש לזה ריח של עוף וטעם של עוף, אז מה זה?". "זה בשר!", קבעה אמא, "אני מביאה כל מיני סוגי בשר: כרעיים, שוקיים, כנפיים...". "אני אחטוף שוק מהעוף שלך", חידד גדי. "נאכל כנף על הגג", הפגין דורי שנינות. "יפה מצידה של צביה שהיא מארחת", פירגנה אמא לאחותה, "אנחנו צריכים להביא רק את הבשר, הצ'יפסים והשתייה". "יש בבית קולה?", התעניין גדי. "יש את כל הקולה שאתה רוצה", חייך דורי, "יש את "קולה של אמא". "אז אני יכין עוף בקולה", הזהירה אמא. "אבל למה לנסוע עד ירושלים כדי לעשות על האש?", התבכיין גדי. "זה לא רק בשביל לעשות מנגל", הסביר דורי, "זה גם טיול לעיר הבירה. יש שם אוויר הרים צלול כיין". "טוב שהזכרת לי", שיבחה אמא, "צריך להביא גם בירה ויין". "את משגעת אותי עם הקונוטציות שלך", העיר גדי. "אל תקלל!", התריעה בו. "גדי, בוא איתנו", ביקש אחיו, "יהיו פרגיות". "אני מקווה שיהיה בשר טוב", ייחל גדי, "מה שנקרא "בקר איכות". "תביאו בגדי ים", דרשה אמא, "נלך לחוף ירושלים". "חוף ירושלים נמצא בתל אביב", סתר גדי, "אין ים בירושלים". "בטח שיש", העמידה אותו על שגיאתו, "בגלל זה הקיצור של ירושלים זה י-ם. ונלך לשחות בבריכת הסולטן". "אבל, אמא", התחנן דורי, "הפעם אל תעברו עם האוטו בשבת בשכונת "מאה שערים", כדי שאני לא אצטרך לצעוק שוב: "אבא, אבן!". "אגב שערים", נזכר גדי, "בית"ר משחקת השבת ב"טדי". אולי ניסע לראות את המשחק של בית"ר-חיפה?". "בית"ר חיפה נגד מי?", חקרה. "בית"ר ירושלים נגד מכבי חיפה", עדכן גדי. "אבל אנחנו נוסעים לבקר את צביה וצביקה", איכזבה. "איך צביה התחתנה עם צביקה, אם יש להם כאלו שמות דומים?", השתומם גדי, "זה כמו שדורי יתחתן עם מישהי בשם דורית". "או שגדי יתחתן...", הנחית דורי. "ובמקרה יש להם גם אותו שם משפחה, צביאלי", הוסיפה אמא, "יכול להיות שנקפוץ גם לקוטב הדרומי". "לכותל המערבי?", הבין גדי, "בשביל מה? יש לי אותך כדי לדבר לקיר ולבכות. וחוץ מזה, אני בטוח שאלוהים ימלא את הבקשה שכתבת לו בשבת".
בשעת צהריים, הגיעה השלישיה לבית הדודה בשכונת תלפיות בירושלים. "אהלן! מה שלומך, אחותי?", קיבלה צביה את פניה של אמא. "הכל טוף", ענתה אמא בפנים מכורכמות. "שלום גם לך, גדי הקטן!", התלהבה הדודה, "איך רזית! והצמחת שרירים! והתנמכת!". "אני דורי", הציג עצמו דורי. "אז טוב שלא הבאתם את גדי", התנחמה, "הוא תמיד מבאס את כולם". "היי, צביה", בירך גדי לשלום. "היי, גדי...", גמגמה, "בואו נעלה לגג". כולם עלו לגג, והתחילו בשיחת חולין. "נו, צביה", שברה אמא את הקרח, "אז מה את מספרת?". "ממש כלום", הצטנעה צביה, "בשבוע שעבר, צביקה, כפרה עליו, לקח אותי לראות את הארובות של חדרה, ואחרי זה עשינו גם הליכה לקיסריה". "יש שיר של חנה סנש, שנקרא "הליכה לקיסריה", קישר דורי, "קי-סריה, סריה, whatever will be, will be"... "אפילו ראינו שם צי אוניות של "צים", תיארה הצביה. "ראיתם "צי-צים"?", גיחך גדי, "פעם הייתה שריפה ב"בית-צים". "בקיצור", סיכמה צביה, "היה חבל"ז על הזמן! ממש אחלה בחלה!". "איזה כיף לך", קינאה אמא, "ארנון לקח אותי לאיטליה רק כדי לראות בניין עקום, ופסל של איש ערום. ממש חארטה בארטה". "חרגול!", זעקה צביה. "כן, גם אני לא מתה עליו", הצטרפה אמא. "לא! שמעתי חרגול!", נחרדה הדודה, "הצילו! חרגול!". "יש לי שתי שאלות", פנה גדי, "א', למה שתפחדי מחרגול? ו-ב', איזה קול משמיע חרגול?". "אני לא יודעת, אבל שמעתי אותו!", חזרה הדודה המפוחדת. "אבל, צביה...", המשיך גדי. "אני אוהבת שהאחיינים שלי קוראים לי "דודה צביה", קטעה. "אבל, צביה", המשיך שוב, "השארת את הבקבוק של הקולה קצת פתוח, אז שומעים את הקול של הגזים, זה לא חרגול, אלא קולהּ של הקולה". "זה בגלל שיש בזה דו-פחמוצת התחמן", שיתפה אמא את המשפחה בידיעותיה. "דו-תחמוצת הפחמן!", תיקן גדי בזעם. "זה חמצן דו-פחמני!", קבעה אמא בהחלטיות. "פחמן דו-חמצני!", תיקן שוב גדי, "זה נקרא CO2!. גם הטמטום שלך שבר "שיא או שניים".
נכתב לפני 14 שנים ו-8 חודשים
היה זה עוד ערב אבוד בבית משפחת דר. אמא השתעממה לבדה, וחיכתה לבניהּ שיחזרו, כדי שיוכלו כולם להשתעמם יחדיו. לפתע, נשמע צלצול פעמון הדלת. "אמא, תפתחי לנו", ביקש גדי, "זה אני ודורי". "מי שם?", שאלה אימם, "אני לא מגיעה לעינית". "זה אנחנו, תפתחי", ביקש דורי. אמא השתכנעה, ופתחה את הדלת קלות. גדי ודורי התפרצו פנימה. "היי, אמא", פנה גדי, "יש אוכל?". "יש עוף", השיבה לו. "לא עוף, אוכל...", מיקד גדי את בקשתו. "נשארו שתי חתיכות עוף", פירטה אמא, "אחת לך, ואחת לאחיך". "כמה מפתיע", התאכזב גדי. "לא דיברתי אליך", הבהירה עופרה, "דיברתי לדורי". "אנחנו לא נאכל את העוף של הערב", איכזב גדי, "וגם לא את העוף שנשאר מהצהריים, כי אכלנו במסעדה. מישהי בשם שרית פתחה מסעדה שנקראת על שמה. זאת אחת שיצאתי איתה פעם. האמת, שנפגשנו רק פעם אחת. בגלל זה אמרתי שיצאתי איתה פעם". "הבנתי שהיא מכירה אותך", גילה דורי, "לפי זה שהיא לא התייחסה אליך". "אמא, איפה את מחזיקה את החלב שלך?", בדק גדי. "אתה עדיין שותה את החלב של אמא?", גיחך דורי. "מה פתאום חלב?", נחרדה אמא, "כבר אכלת!". "כן, אבל לא שתיתי", הסביר גדי, "בסך הכל אכלנו ארוחה ב"שרית". "אתה שותה חלב אחרי ארוחה בשרית?", נבהלה האם. "אכלתי ארוחה חלבית ב"שרית", הצטדק גדי, "בעצם, במקום לשתות חלב, אני אוכל משהו חלבי. תכננתי שנראה סרט, ונזמין פיצה". "אז רק אל תזמינו מ"פיצה דומינו", הזהירה אמא, "הם עשו לי פעם קטע מסריח. כשהייתי באיטליה, התקשרתי להזמין מהם פיצה, ומה אמרו לי החצופים האלה? "לא באים עד איטליה"!". "אני מתקשר ל"כמעט פיצה", הרגיע גדי, "אז כמה מגשים להזמין?". "אני לא רוצה פיצה", סירבה אימו. "זה בסדר", הרגיע דורי, "אנחנו משלמים". "אז משפחתית עם זיתים", השתכנעה אמא, "ושיחתכו לשש חתיכות, למה אני לא גומרת שמונה". "אני מבקש שלא יחתכו", ציין גדי, "כדי שייחשב שאכלתי רק חתיכה אחת. בעצם, עזבו פיצה. בואו רק נראה את הסרט".
גדי הדליק את הטלוויזיה על ערוץ National Geographic. "למה הציפור הזאת מנקרת את הגוזל שלה?", ביקשה אמא הסבר לנראה בסרט. "מסתבר שאת לא האמא היחידה שמתעללת בצאצאים שלה", איבחן גדי, "הציפור מנקרת את הגוזל כדי לנקות אותו. מה שנקרא במס הכנסה "ניקוי במקור". "גדי", פנתה אמא לגדי, "אם היית חיה, אז איזה חיה היית?". "הייתי בז", ענה גדי, "כי אני בז לך. את בטח היית עוף. אם היית זברה, בטח היית רובצת ליד איזה אריה". "אני דווקא מבינה בטבע", טענה אמא. "אז נעמיד את זה למבחן", הציע גדי, "הצבע של המים בים הוא ירוק או כחול?". "כחול", ענתה אמא בביטחון מלא, "בגלל זה אומרים: "כחול אשר על שפת הים". "מים הם שקופים!", הדהים גדי, "במים של הים רואים את השתקפות השמים!". "אז בגלל זה בלילה הם שחורים?", התעניינה אמא. "בחיות את מבינה?", שאל גדי, "למה קוראים לקנגורו בשם שלו?". "בגלל שהוא שם את הגור שלו בכיס הקטן?", ניחשה. "בגלל שהכיס שלו הוא "קן-גוּרוֹ?", ניסה דורי. "לא ולא", הכחיש גדי, "כי כשהבריטים הגיעו לאוסטרליה, הם שאלו את אחד הילידים איך קוראים לחיה הזאת, והוא ענה "קן-גורו", שזה באבוריג'ינית: "לא מבין". מכאן שבאבוריג'ינית "קן" זה "לא", "ו"גורו" זה "מבין".
"נמאס לי כבר מסרטי טבע", התייאשה אמא, "תעבירו לאיזה סרט אמיתי". גדי העביר לאחד מערוצי הסרטים. "תסדר את הצבע", ביקשה ממנו. "הסרט הזה בשחור-לבן", הסביר גדי. "מה פתאום?", סתרה אמא, "תסדר את הצבע!". "אבל הרגע ראית שבערוץ האחר יש צבע", צידד דורי בגדי. "אז הבעיה היא רק בערוץ הזה", סיכמה. "הסרט הזה צריך להיות בשחור-לבן", ניסה גדי לשכנע, "זה "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג". "שמעתי על הסרט הזה, "רשימת שפילברג", הודיעה אמא, "הבנתי שסטיבן שינדלר הזה הוא אחלה סרטן". "אחלה מה???", התפלץ גדי. "סרטן", שנתה, "עושה סרטים". "זה כמו שלהיסטוריון את קוראת "עבריין", הקביל גדי. "תגידי מפיק, תגידי במאי", לימד דורי, "שפילברג הוא "אחד במאי". "לשפיגלר הזה לא היה כסף להוסיף צבע?", תהתה אמא. "בטח שכן", השיב גדי, "אבל זה סרט תקופתי". "לא נכון!", פסלה אמא, "היה צבע בסרטים גם בתקופתי!". "הסרט הזה זכה באוסקר", חידש גדי, "וגם היהודים שבסרט זכו באוסקר, שינדלר...". "הסרט הזה ממש לא מצחיק", התאכזבה אמא. "רשימת שינדלר" זה לא סרט מצחיק!", הזדעק גדי. "זה בדיוק מה שאמרתי!", חזרה אמא. "זה סרט שואה", ציין דורי. "תירגע", הרגיעה אמא, "הוא לא כזה גרוע". "לא, זה סרט על השואה", דייק דורי, "רק שאצל שפילברג הנאצים אף פעם לא מנצחים". "הסרט שאני הכי אוהבת זה "החברים של אלכס חולה אהבה משיכון ג'", שיתפה. "אין ספק שאת חיה בסרט", קבע גדי. "אני חיה בסרט?", השתוממה, "אתה חי בסרט אימה!". "אני מת על סרטי אימה", שיתף, "יש בהם "עלילת דם". אגב, שפילברג גם ביים סרט אימה, "מלתעות". היו שם הרבה "כרישי דם". "הסרטים הכי טובים בעולם זה הסרטים הישראלים", הביעה אמא את דעתה, "הם גם היחידים שאפשר להבין אותם, כי הם בעברית. אני הכי אהבתי את הסרטים של אורי זוהר, "מצילים" ו"הצילו את המציץ". אהבתי גם את הסרטים של אפרים קישון, גם הוא אחלה סרטן". "אין ספק ש"קישון" הולך ביחד עם "סרטן", גיחך גדי. "במיוחד אהבתי את הסרט שלו על העולים החדשים, "סלח לי שבאתי", המשיכה, "ואת "השוטר אז-אולי". "אני אוהב את הבמאי הטייוואני, אנג לי", ציין גדי. "תחליט!", דרשה, "הוא טייוואני או אנגלי?". "נמר, דרקון" זה סרט של לי", המשיך גדי. "זה לא סרט שלך!", כעסה אמא, "ואמרתי שנמאס לי כבר מסרטי טבע!".
נכתב לפני 14 שנים ו-8 חודשים
"גד... דורי!", נשמע מהמטבח קולה הצווחני של אמא בבוקרו של יום. "למי קראת?", תמה גדי, "לגדי או לדורי? תמיד את מתבלבלת בינינו. כבר המצאת בן חדש, "גדורי". "גם אמא שלי הייתה מתבלבלת בין הילדים שלה", תירצה האם. "כל כך מתאים לך", איבחן גדי, "במקום להשתפר, את מוצאת לגיטימציה אצל מישהו אחר שעושה את אותה טעות. חוץ מזה, צריך לדעת להפריד למקרים. לסבתא היו שמונה ילדים, ולך רק שלושה. בכל אופן, בשביל מה קראת לי?". "תעביר לי את הסכין", ביקשה עופרה. "אין בעיה", אישר גדי, והניח את הסכין בידה. "השתגעת?!", התפלצה אמא, "מי חינכה אותך? לא אמרו לך שלא שמים סכין ביד? תשים אותו על השיש! אתה לא יודע שזה גורם לריב?". "הנה, זה כבר גרם לריב", הבחין, "אנחנו ממילא רבים כל הזמן. תפסיקי להאמין באמונות טפלות". "אני לא מאמינה באמונות טפלות", הכחישה אמא, "זה עושה מזל רע". "מזל רע יותר ממה שיש לנו?", התפלא גדי, "את לא מבינה שרק אנשים פרימיטיביים מאמינים באמונות טפלות? חתול שחור זה מזל רע, רק אם אתה עכבר. אם את פוגשת חתול שחור, החתול יורק". "גם אל תפתח מטריה בתוך הבית, זה מסוכן", הזהירה אמא. "לא, זה סתם מטומטם", סתר גדי, "אם כבר, אז את מסוכנת. לא פלא ש"אמא" ב-CAPS LOCK זה TNT". "וגם אל תעבור מתחת לסולם, ואל תשבור מראה", המשיכה אמא בהתעלמותה, "תאמין באמונות טפלות. אם לא יזיק, בטח לא יועיל. תזכור שהתחלנו לריב בגלל ששמת לי את הסכין ביד". "הייתי חוסך משנינו את הריב הזה, אם הייתי שם לך את הסכין במקום אחר", איים.
למטבח נכנס האח הצעיר, דורי. "בוא'נה, גדי, אתה חתיכת נקבה!", קטל אותו. "אמא שלך נקבה!", החזיר גדי. "כן!", אישרה אמא. "שמעתי שפחדת ללכת מכות עם אליקו", הוסיף דורי. "אני נגד אלימות, בעיקר כשהיא מופנית נגדי", הבהיר גדי, "הוא צריך לפחד ממני, יש לי דאן 7". "נכון", אימת דורי, "אתה נוסע לפעמים בקו 7 של "דן". "על מה אתה מדבר?", המשיך גדי בקו ההגנה, "אני אחלה גבר!". "כי אתה אח שלי", הסביר דורי, "אח לגבר". "עכשיו גם אתם רבים", התערבה אמא, "הכל בגלל הסכין". "מה הקשר? אנחנו תמיד רבים", התנגד גדי, "יש בינינו "מלחמת אחים". אתמול רבנו על השאלה: "את מי את אוהבת יותר?". "איזה חמודים!", התמוגגה. "היא אוהבת אותך יותר!", צעק גדי. "לא נכון, אותך!", החזיר דורי. "תפסיקו לריב כמו ילדים קטנים!", הפצירה אמא. "טוב", הסכים גדי, "נריב כמו ילדים גדולים". "אמן תקבלו שיתוק, חס וחלילה!", קיללה אמא. "אמא, ברגע שהתחלת לקלל, זה הסימן שלי ללכת", אמר גדי, ויצא את הבית.
"דורי, תשמע איזה אמא חכמה יש לך", ניסתה האם את הבן הקטן, "בתכנית של דוקטור כרפסו ברדיו FM, התקשרה אליו מאזינה שמעשנת 40 שנה, וסיפרה לו כמה העישון הורס לה את החיים. ולי היה פתרון שאפילו הוא לא חשב עליו- שתפסיק לעשן! והוא קורא לעצמו דוקטור". "נכון!", אישר דורי, "איך הוא לא חשב על זה בעצמו? שמחר תפסיק לעשן אחרי 40 שנה, ואז הכל יסתדר! אמא, את כישרון מבוזבז. צריך לתת לך להנחות ברדיו תכנית על רפואה. בעצם, לא רק על רפואה. תכנית שבה תפגיני את הידע העצום שלך בפוליטיקה, צבא וספורט. יקראו לה "עופרה יודעת הכל". חוץ מזה, כרפסו הוא פרופסור, לא דוקטור". "דוקטור, פרופסור, מה ההבדל?", לעגה. "בשביל אחת שלא סיימה בית ספר עממי, באמת אין הבדל", ביאר. "לא סיימתי עממי בגלל שהמורה שלי שנאה אותי, האשכנזייה הנבלה הזאת! כוס אימהּ ובית אביהּ! הגזענית הזאתי תמיד קראה לי מטומטמת!". "אבל היא קראה לך מטומטמת לא כי היא גזענית", הסביר, "היא קראה לך מטומטמת כי את מטומטמת"... "זה לא מנחם אותי!", מיאנה להתנחם. "איך קראו לה?", חקר דורי. "אווה, המורה לטבע", נזכרה אמא, "דווקא עד שהיא הגיעה, אהבתי טבע". "אחרי שככה הוא התאכזר אלייך?", גיחך דורי. "לפחות היא לימדה אותי על עופות", התנחמה אמא. "אז עכשיו אני יודע את מי להאשים", הבין. "אפרופו להאשים", קישרה אמא, "אתה יודע מי הוציא את הפלאפון שלי מהטעינה?". "אני אתן לך רמז, ונראה אם תצליחי לפתור את החידה הבלשית הזאת", עזר דורי, "זה היה או אני או גדי, אבל זה לא הייתי אני. אז מי זה היה?". "זה אתה!", הוכיחה. "תמות נפשי עם טיפשים!", זעק דורי. "גם אתה קורא לי טיפשה?", נבהלה. "דיברתי על טיפשים באופן כללי", הבהיר דורי, "אבל אם הגעת למסקנה שאני מדבר עלייך, אז ירדת על עצמך". "עכשיו, בגללך, הפלאפון שלי לא טעון!", טענה. "באמת? אי אפשר לירות בו?", לגלג, "צריך לומר "מוטען". "לקחת את הפלאפון בזמן שלא הייתי בחדר, עשית ממנו שיחות, התקשרת לחברים שלך על חשבוני, ואפילו צלצלת לחוץ לארץ!", תפקדה כבלשית. "איזה יופי שאת מחברת סיפור שלם מכמה פרטים לא נכונים", התענג דורי, "בעצם, למה לתת לעובדות להרוס תיאוריה יפה?".
נכתב לפני 14 שנים ו-8 חודשים
בבוקר יום שבת, יצא גדי מחדרו הלום שינה. "בוקר טוב, גדיהו!", קיבלה אותו אימו, "איך ישנת?". "כמו תינוק", השיב גדי, "קמתי כל שעה, ובכיתי". "יופי", שמחה אמא, "אנחנו נוסעים היום לסבתא גניה". "אבל היא בטח תשחק לנו על המצפון על זה שלא באנו אליה כבר חודש", שיער גדי, "היא יותר פולנייה מהפולניות בפולניה. היא פולנית, חולנית, קולנית ושמאלנית". "תפסיק עם הסטינגות שיש לך על עדות!", כעסה, "פולנים, מרוקאים, ערבים, כולנו יהודים!".
"אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אמא צודקת", התערב דורי, "אי אפשר להכליל, כי כל הכללה היא לא נכונה". "כל הכללה"?", ציטט גדי, "אז גם ההכללה הזאת היא לא נכונה". "היום כל הקטע של העדות כבר לא תופס", הסביר דורי, "הפולנים רגועים, אבל אבא עצבני. העיראקים חכמים, אבל אמא טיפשה". "נכון", הסכים גדי, "אבל סבתא היא פולנייה טיפוסית, שעושה לנו קטע "רגשי". כשהיא רוצה לשבת, היא אומרת: "אז אני אעמוד". כשרציתי שהיא תפסיק עם הפסיכולוגיה ההפוכה, ביקשתי שהיא תמשיך עם זה".
"רד ממנה", הגן דורי, "היא בודדה מאז שסבא נפטר". "היא אומרת שהוא מת, היא נפטרה", הסביר גדי, "היא הייתה מסתכלת במראה, ואומרת: "מגיע לו". אפילו ביום האחרון שלו היא לא נתנה לו לאכול, כי האוכל היה שמור ל"שבעה". לפחות אני יודע שהוא בגן עדן, כי בגיהנום הוא כבר היה". "להפך", סתר דורי, "הוא נמצא בגיהנום, בגלל שלעומת החיים שלו זה גן עדן". "סבתא מתכוננת למוות מהיום שנולדה", גילה גדי, "היא התחילה ללמוד אנגלית כי היא שמעה שבגן עדן מדברים אנגלית. אם היא תגיע לגיהנום, אז פולנית היא כבר יודעת".
"עכשיו אני מבין למה אבא יצא כזה עצבני", קלט דורי, "הוא יכול להיות כוכב המחזמר "קריז", או הסרט "מהיר חימה ועצבני". "פעם הוא ניסה להוציא את הראש מהחלון הסגור, ושבר אותו", שלף גדי דוגמא, "אז הוא האשים אותי בזה שסגרתי אותו, ואת אמא בזה שהיא ניקתה את החלון כל כך טוב". "לפחות אמא שלו לא יצאה דומה לו", התנחמה אמא. "נביא את האוכל בעצמנו", הציע גדי, "משום מה, דווקא היום לא מתחשק לי לאכול רגל קרושה וגפילטע פיש". "כל העניין הוא שסבתא תבשל, במקום לנוח", הסביר דורי, "היא כבר תנוח בקבר". "אז, גדי, תתקשר להודיע לה שאנחנו באים", ציוותה עליו אמא. "אני לא מתקשר לסבתא", סירב גדי, "על אפך ועל חמותך!". "אז להגיד לאבא שאתה לא רוצה להתקשר, ושהוא יעשה את זה?", איים דורי. "בסדר, לא צריך לסחוט אותי", נכנע גדי, "אבל עכשיו אני אצטרך להמתין עשרה צלצולים עד שהיא תענה, כי היא רוצה שיחשבו שיש לה בית גדול".
גדי התקשר, ולאחר עשרה צלצולים נשמע קולה של סבתא. "מי זה?", שאלה. "היי, סבתא, זה גדי", ענה. "שלום, גדינק'ה", בירכה אותו סבתא, "יפה שנזכרת בי. בדיוק ישבתי לי פה בחושך, וחשבתי למה הנכדים שלי לא באים אליי כבר חודשיים". "חודש, סבתא", תיקן גדי, "בגלל זה אנחנו באים היום". "לא, אין צורך", ענתה סבתא, "אני בסך הכל סבתא זקנה, בודדה וניצולת שואה. אני פשוט אשב לי פה לבד, ואראה טלוויזיה או משהו". "אז נהיה אצלך ב-12:00", קבע גדי. "אין בעיה", התרצתה סבתא, "אבל אל תשכחו לצלצל בפעמון עם המרפק. אתם לא באים אליי בידיים ריקות, נכון?".
בצהריים, הגיעו אבא, אמא, גדי ודורי לבית סבתא, הנמצא ברחוב קר-לי-בך פינת מזא"ה 69 בתל אביב. על דלת הבית נכתב: "פה לנים פולנים". סבתא פרצה את כל מנעולי הדלת, ופתחה אותה. "שלום, גדי!", צבטה בלחיו של דורי, "שלום, דורי!", צבטה בלחיו של גדי. "סבתא, השתזפת", הבחין גדי. "מה לעשות שכל ההלוויות בשעה שתיים בצהריים?", התנצלה. "סבתא, אני רואה שעשית לרצפה Polish", שם לב דורי. "נשב לאכול?", הציעה סבתא. "כבר לאכול, אמא?", התפלא אבא. "למה לא?", שאלה אמא. "התכוונתי לאמא שלי, לא אלייך!", זעם ארנון. "אנחנו חמישה", הבחינה סבתא, "טוב מאוד, כי באמת הכנתי חמש קציצות גפילטע פיש".
סבתא חילקה את האוכל, ולאחר ששמה לגדי קציצת דג בצלחת, שאלה: "לשים לך גפילטע פיש? אתה אוהב את זה". "גניה, למה אמרת לו: "אתה אוהבת זה"?", השתוממה אמא. "היא אמרה שאני אוהב את זה", תיקן, "והאמת שאני לא אוהב". "טעמת את זה? אף פעם לא טעמת!", שאלה וענתה סבתא. "הרגע אמרת שאני אוהב את זה, ועכשיו את אומרת שלא טעמתי?", התקשה גדי ליישב את הסתירה, "שימי לי רק את הגזר שלמעלה, כי הוא בריא לעיניים". "נכון", אימתה אמא, "עוד לא ראיתי ארנב עם משקפיים".
"זה בסדר, לא נעלבתי", נעלבה סבתא, "אצלנו בשואה, אנשים היו הורגים בשביל חתיכת אוכל". "תגידו לי", פנה גדי, "אם היהודים בשואה לא אכלו, אז איך הם סבלו מגאזים?...". "גם אתה סובל מגאזים", העיר דורי. "לא, אני דווקא נהנה מזה", השיב גדי בחיוך. "כל כך מתאים לך לספר בדיחות שואה בבית של ניצולת שואה", התאכזב דורי, "לא מדברים על חבל בביתו של התלוי. אתה תהרוג את אמא שלך בשביל בדיחה". "גם בשביל הרבה פחות", גילה גדי. "אם סבא שלך היה חי, הוא היה מתהפך בקברו", ציינה סבתא, "נראה מה היית אומר אם היית חי כמוני באותה תקופה בוורשה, שזאת עיר שראתה מלחמה". "אז בגלל זה קוראים לה War-saw?...", הפליא גדי בחידוד.
"גדי לפחות מצחיק", התנחמה האם. "גדי אולי מצחיק", התפשר דורי, "אבל הוא לא מקורי". "תמיד תגיד שאתה מקורי, ואני לא", האשים גדי, "אפילו אם אני אגיד בדיוק את מה שאתה אמרת, אז תגיד שאני לא מקורי". דורי הרגיש שעליו לשנות נושא, ולכן הרים כוסית לחיי המשפחה. "לחיים!", צעקו כולם. "לארנון!", צעקה אמא. "אמא, לחייך!", הרים גדי כוסית. אמא חייכה. "לא לחייך", זעם גדי, "לחייך!".
נכתב לפני 14 שנים ו-9 חודשים
היה זה עוד ערב אבוד בבית משפחת דר. אמא השתעממה לבדה, וחיכתה לבניהּ שיחזרו, כדי שיוכלו כולם להשתעמם יחדיו. לפתע, נשמע צלצול פעמון הדלת. "אמא, תפתחי לנו", ביקש גדי, "זה אני ודורי". "מי שם?", שאלה אימם, "אני לא מגיעה לעינית". "זה אנחנו, תפתחי", ביקש דורי. אמא השתכנעה, ופתחה את הדלת קלות. גדי ודורי התפרצו פנימה. "היי, אמא", אמר גדי. "היי, דורי", ענתה. "היי, אמא", אמר דורי. "היי, גדי", ענתה. "יש אוכל?", הסתקרן גדי. "יש עוף", השיבה לו. "לא עוף, אוכל...", מיקד גדי את בקשתו. "נשארו שתי חתיכות עוף", פירטה אמא, "אחת לך, ואחת לאחיך". "כמה מפתיע", פלט גדי. "לא דיברתי אליך", הבהירה עופרה, "דיברתי לדורי". "בעצם, לא נאכל את העוף של הערב", אכזב גדי, "וגם לא את העוף שנשאר מהצהריים. אכלנו במסעדה". "מישהי בשם שרית פתחה מסעדה שנקראת על שמה", חידש דורי. "זאת אחת שיצאתי איתה פעם", עדכן גדי, "האמת, שנפגשנו רק פעם אחת. בגלל זה אמרתי שיצאתי איתה פעם". "הבנתי שהיא מכירה אותך", גילה דורי, "לפי זה שהיא לא התייחסה אליך". "אמא, איפה החלב שלך?", בדק גדי. "אתה עדיין שותה את החלב של אמא?", גיחך דורי. "מה פתאום חלב?", נחרדה אמא, "כבר אכלת!". "כן, אבל לא שתיתי", הסביר גדי. "בסך הכל אכלנו ארוחה ב"שרית", הזכיר דורי. "גדי!", נבהלה אמא, "אתה שותה חלב אחרי ארוחה בשרית?". "אכלתי ארוחה חלבית ב"שרית", הצטדק. "טמטמתם אותי!", זעקה האם. "זה אומר שאת מטומטמת", הקיש גדי, "במקום לשתות חלב, אני אוכל משהו חלבי. תכננתי שנראה סרט, ונזמין פיצה". "אז רק אל תזמינו מ"פיצה דומינו", הזהירה אמא, "הם עשו לי פעם קטע מסריח. כשהייתי באיטליה, התקשרתי להזמין מהם פיצה, ומה אמרו לי החצופים האלה? "לא באים עד איטליה"!". "התקשרת ל"פיצה דומינו" בארץ?", הזדעק גדי. "היה לי רק את הטלפון שלהם", הגנה אמא על עצמה. "אני מתקשר ל"כמעט פיצה", הודיע גדי, "אז כמה מגשים להזמין?". "אני לא רוצה פיצה", סירבה. "זה בסדר", הרגיע דורי, "אנחנו משלמים". "אז משפחתית עם זיתים", השתכנעה אמא, "ושיחתכו לשש חתיכות, למה אני לא גומרת שמונה". "אני מבקש שלא יחתכו", ציין גדי, "כדי שייחשב שאכלתי רק חתיכה אחת". "גדי, בשבילך פיצה משפחתית זאת פיצה אישית", קבע דורי, "אתה לא אוהב שום דבר משפחתי". "עזבו פיצה", הציע גדי, "בואו רק נראה את הסרט". גדי הדליק את הטלוויזיה על ערוץ National Geographic. "אני מעדיף את ה-"National Pornographic, שיתף. "למה הציפור הזאת מנקרת את הגוזל שלה?", ביקשה אמא הסבר לנראה בסרט. "מסתבר שאת לא האמא היחידה שמתעללת בצאצאים שלה", איבחן גדי, "הציפור מנקרת את הגוזל כדי לנקות אותו. מה שנקרא במס הכנסה "ניקוי במקור". "גדי", פנתה אמא לגדי, "אם היית חיה, אז איזה חיה היית?". "הייתי בז", ענה גדי, "כי אני בז לך. את בטח היית עוף. אם היית זברה, בטח היית רובצת ליד איזה אריה". "אני דווקא מבינה בטבע", טענה אמא. "אז נעמיד את זה למבחן", הציע גדי, "הצבע של המים בים הוא ירוק או כחול?". "כחול", ענתה אמא בביטחון מלא, "בגלל זה אומרים: "כחול אשר על שפת הים". "מים הם שקופים!", הדהים גדי, "במים של הים רואים את השתקפות השמים!". "אז בגלל זה בלילה הם שחורים?", התעניינה אמא. "בחיות את מבינה?", שאל גדי, "למה קוראים לקנגורו בשם שלו?". "בגלל שהוא שם את הגור שלו בכיס הקטן?", ניחשה. "בגלל שהכיס שלו הוא "קן-גוּרוֹ?", ניסה דורי. "לא ולא", הכחיש גדי, "כי כשהבריטים הגיעו לאוסטרליה, הם שאלו את אחד הילידים איך קוראים לחיה הזאת, והוא ענה להם "קן-גורו", שזה באבוריג'ינית: "לא מבין". מכאן שבאבוריג'ינית "קן" זה "לא", "ו"גורו" זה "מבין". אגב, אבוריג'יני אחד ייצר בומרנג חדש, אז הוא זרק את הישן, ומת...". "נמאס לי כבר מסרטי טבע", חשפה אמא את דעתה, "תעבירו לאיזה סרט אמיתי". גדי העביר לאחד מערוצי הסרטים. "תסדר את הצבע", ביקשה אמא. "הסרט הזה בשחור-לבן", הסביר גדי. "מה פתאום?", סתרה אמא, "תסדר את הצבע!". "אבל הרגע ראית שבערוץ האחר יש צבע", צידד דורי בגדי. "אז הבעיה היא רק בערוץ הזה", סיכמה. "הסרט הזה צריך להיות בשחור-לבן", ניסה גדי לשכנע, "זה "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג". "שמעתי על הסרט הזה, "רשימת שפילברג", הודיעה אמא, "הבנתי שהשינדלר הזה הוא אחלה סרטן". "אחלה מה???", התפלץ גדי. "סרטן", שנתה, "עושה סרטים". "זה כמו שלהיסטוריון את קוראת "עבריין", הקביל גדי. "תגידי מפיק, תגידי במאי", לימד דורי, "שפילברג הוא "אחד במאי". "לשפיגלר הזה לא היה כסף להוסיף צבע?", תהתה אמא. "בטח שכן", השיב גדי, "אבל זה סרט תקופתי". "לא נכון!", פסלה אמא, "היה צבע בסרטים גם בתקופתי!". "הסרט הזה זכה באוסקר", חידש גדי, "וגם היהודים שבסרט זכו באוסקר, שינדלר...". "הסרט הזה ממש לא מצחיק", התאכזבה. "רשימת שינדלר" זה לא סרט מצחיק!", הזדעק גדי. "זה בדיוק מה שאמרתי!", חזרה אמא. "זה סרט שואה", ציין גדי. "תירגע", הרגיעה אמא, "הוא לא כזה גרוע". "לא, זה סרט על השואה", דייק גדי, "כמו הרבה סרטים של שפילברג. רק שאצלו הנאצים אף פעם לא מנצחים". "הסרט שאני הכי אוהבת זה "החברים של אלכס חולה אהבה משיכון ג'", שיתפה. "אין ספק שאת חיה בסרט", קבע גדי. "אני חיה בסרט?", השתוממה, "אתה חי בסרט אימה!". "אני מת על סרטי אימה", שיתף, "יש בהם "עלילת דם"... "גדי, שפילברג הוא הבמאי האהוב עליך", החליט דורי, "אחרי שהוא עשה עליך את הסרט "מלתעות". "אני אומרת שאין כמו הסרטים הישראלים", הביעה אמא את דעתה, "אני הכי אהבתי את הסרטים של אורי זוהר, "מצילים" ו"הצילו את המציץ". גם אהבתי את הסרטים של אפרים קישון, גם הוא אחלה סרטן". "אין ספק ש"קישון" הולך ביחד עם "סרטן", גיחך גדי. "במיוחד אהבתי את הסרט שלו על העולים החדשים, "סלח לי שבאתי", המשיכה, "ואת "השוטר אז-אולי". "אני אוהב את הבמאי הטייוואני, אנג לי", ציין גדי. "תחליט!", דרשה, "הוא טייוואני או אנגלי?". "נמר, דרקון" זה סרט של לי", המשיך גדי. "זה לא סרט שלך!", כעסה אמא, "ונמאס לי כבר לשמוע על סרטי טבע!". "גדי", סיכם דורי בחיוך, "אתה רואה רק סרטי בורקס ומערבוני ספגטי".
נכתב לפני 14 שנים ו-9 חודשים
