היה זה עוד ערב אבוד בבית משפחת דר. אמא השתעממה לבדה, וחיכתה לי ולדורי שנחזור, כדי שנוכל כולנו להשתעמם יחדיו. כשהגענו אל דלת הבית, צלצלתי בפעמון. "אמא, תפתחי לנו", ביקשתי ממנה, "זה אני ודורי". "מי שם?", שאלה אימנו, "אני לא מגיעה לעינית". "זה אנחנו, תפתחי", ביקש דורי. אמא השתכנעה, ופתחה את הדלת קלות. אני ודורי התפרצנו פנימה. "היי, אמא", פניתי, "יש אוכל?". "יש עוף", השיבה. "לא עוף, אוכל...", מיקדתי את בקשתי. "נשארו שתי חתיכות עוף", פירטה אמא, "אחת לך, ואחת לאחיך". "כמה מפתיע", התאכזבתי. "לא דיברתי אליך", הבהירה עופרה, "דיברתי לדורי". "בעצם, לא נאכל את העוף של הערב", התחרטתי, "וגם לא את העוף שנשאר מהצהריים, כי אכלנו במסעדה. מישהי בשם שרית פתחה מסעדה שנקראת על שמה. זאת אחת שיצאתי איתה פעם. האמת, שנפגשנו רק פעם אחת. בגלל זה אמרתי שיצאתי איתה פעם". "הבנתי שהיא מכירה אותך", גילה דורי, "לפי זה שהיא לא התייחסה אליך". "אמא, איפה את מחזיקה את החלב שלך?", בדקתי. "אתה עדיין שותה את החלב של אמא?", גיחך דורי. "מה פתאום חלב?", נחרדה אמא, "כבר אכלת!". "כן, אבל לא שתיתי", הסברתי, "בסך הכל אכלנו ארוחה ב'שרית'". "אתה שותה חלב אחרי ארוחה בשרית?", נבהלה האם. "אכלתי ארוחה חלבית ב'שרית'", הצטדקתי, "בעצם, במקום לשתות חלב, אני אוכל משהו חלבי. תכננתי שנראה סרט, ונזמין פיצה". "אז רק אל תזמינו מ'פיצה דומינו'", הזהירה, "הם עשו לי פעם קטע מסריח. כשהייתי באיטליה, התקשרתי להזמין מהם פיצה, והחצופים האלה אמרו לי שהם לא באים עד איטליה!". "אני מתקשר ל'כמעט פיצה'", הרגעתי, "אז כמה מגשים להזמין?". "אני לא רוצה פיצה", סירבה אימי. "זה בסדר", הרגיע דורי, "אנחנו משלמים". "אז משפחתית עם זיתים", השתכנעה, "ושיחתכו לשש חתיכות, למה אני לא גומרת שמונה". "אני מבקש שלא יחתכו", ציינתי, "כדי שייחשב שאכלתי רק חתיכה אחת. בעצם, עזבו פיצה. בואו רק נראה את הסרט".
הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ National Geographic. "למה הציפור הזאת מנקרת את הגוזל שלה?", ביקשה אמא הסבר לנראה בסרט. "מסתבר שאת לא האמא היחידה שמתעללת בצאצאים שלה", אבחנתי, "הציפור מנקרת את הגוזל כדי לנקות אותו. מה שנקרא במס הכנסה 'ניקוי במקור'". "גדי", פנתה אליי אמא, "אם היית חיה, אז איזה חיה היית?". "הייתי בז", עניתי, "כי אני בז לך. את בטח היית עוף. אם היית זברה, בטח היית רובצת ליד איזה אריה". אמא שלי לא מבינה כלום בטבע, בין שאר הדברים שהיא לא מבינה בהם. היא חושבת שהצבע של המים בים הוא כחול, כי אומרים: "כחול אשר על שפת הים". היא לא יודעת שמים הם שקופים, ושבמי הים רואים את השתקפות השמים. בגלל זה, אגב, בלילה הם שחורים. גם בחיות היא לא מבינה. היא חושבת שלקנגורו קוראים בשם שלו כי הוא שם את הגור שלו בכיס הקטן, או בגלל שהכיס שלו הוא "קן-גוּרוֹ". ההסבר הנכון הוא שכשהבריטים הגיעו לאוסטרליה, הם שאלו את אחד הילידים איך קוראים לחיה הזאת, והוא ענה "קן גורו", שזה באבוריג'ינית: "לא מבין". מכאן שבאבוריג'ינית "קן" זה "לא", ו"גורו" זה "מבין".
"נמאס לי כבר מסרטי טבע", התייאשה אמא, "תעבירו לאיזה סרט אמיתי". העברתי לאחד מערוצי הסרטים. "תסדר את הצבע", ביקשה ממני. "הסרט הזה בשחור-לבן", הסברתי. "מה פתאום?", סתרה אמא, "תסדר את הצבע!". "אבל הרגע ראית שבערוץ האחר יש צבע", צידד בי דורי. "אז הבעיה היא רק בערוץ הזה", סיכמה. "הסרט הזה צריך להיות בשחור-לבן", ניסיתי לשכנע, "זה 'רשימת שינדלר' של סטיבן שפילברג". "שמעתי על הסרט הזה, 'רשימת שפילברג'", הודיעה אמא, "הבנתי שסטיבן שינדלר הזה הוא אחלה סרטן". "אחלה מה???", התפלצתי. "סרטן", שנתה, "עושה סרטים". "זה כמו שלהיסטוריון את קוראת 'עבריין'", הקבלתי. "תגידי מפיק, תגידי במאי", לימד דורי, "שפילברג הוא 'אחד במאי'". "לשפיגלר הזה לא היה כסף להוסיף צבע?", תהתה אמא. "בטח שכן", השבתי, "אבל זה סרט תקופתי". "לא נכון!", פסלה אמא, "היה צבע בסרטים גם בתקופתי!". "הסרט הזה זכה באוסקר", חידשתי, "וגם היהודים שבסרט זכו באוסקר, שינדלר...". "הסרט הזה ממש לא מצחיק", התאכזבה אמא. "'רשימת שינדלר' זה לא סרט מצחיק!", הזדעקתי. "זה בדיוק מה שאמרתי!", חזרה אמא. "זה סרט שואה", ציין דורי. "תירגע", הרגיעה אמא, "הוא לא כזה גרוע". "לא, זה סרט על השואה", דייק דורי, "רק שאצל שפילברג הנאצים אף פעם לא מנצחים". "הסרט שאני הכי אוהבת זה 'החברים של אלכס חולה אהבה משיכון ג'", שיתפה. "אין ספק שאת חיה בסרט", קבעתי. "אני חיה בסרט?", השתוממה, "אתה חי בסרט אימה!". "אני מת על סרטי אימה", שיתפתי, "יש בהם 'עלילת דם'. אגב, שפילברג גם ביים סרט אימה, 'מלתעות'. היה שם 'כריש דם'". "הסרטים הכי טובים בעולם זה הסרטים הישראלים", הביעה אמא את דעתה, "הם גם היחידים שאפשר להבין אותם, כי הם בעברית. אני הכי אהבתי את הסרטים של אורי זוהר, 'מצילים' ו'הצילו את המציץ'. אהבתי גם את הסרטים של אפרים קישון, גם הוא אחלה סרטן". "אין ספק ש'קישון' הולך ביחד עם 'סרטן'", הברקתי. "במיוחד אהבתי את הסרט שלו על העולים החדשים, 'סלח לי שבאתי'", המשיכה, "ואת 'השוטר אז-אולי'". "אני אוהב את הבמאי הטייוואני, אנג לי", ציינתי. "תחליט!", דרשה, "הוא טייוואני או אנגלי?". "נמר, דרקון" זה סרט של לי", המשכתי. "זה לא סרט שלך!", כעסה אמא, "ואמרתי שנמאס לי כבר מסרטי טבע!".
הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ National Geographic. "למה הציפור הזאת מנקרת את הגוזל שלה?", ביקשה אמא הסבר לנראה בסרט. "מסתבר שאת לא האמא היחידה שמתעללת בצאצאים שלה", אבחנתי, "הציפור מנקרת את הגוזל כדי לנקות אותו. מה שנקרא במס הכנסה 'ניקוי במקור'". "גדי", פנתה אליי אמא, "אם היית חיה, אז איזה חיה היית?". "הייתי בז", עניתי, "כי אני בז לך. את בטח היית עוף. אם היית זברה, בטח היית רובצת ליד איזה אריה". אמא שלי לא מבינה כלום בטבע, בין שאר הדברים שהיא לא מבינה בהם. היא חושבת שהצבע של המים בים הוא כחול, כי אומרים: "כחול אשר על שפת הים". היא לא יודעת שמים הם שקופים, ושבמי הים רואים את השתקפות השמים. בגלל זה, אגב, בלילה הם שחורים. גם בחיות היא לא מבינה. היא חושבת שלקנגורו קוראים בשם שלו כי הוא שם את הגור שלו בכיס הקטן, או בגלל שהכיס שלו הוא "קן-גוּרוֹ". ההסבר הנכון הוא שכשהבריטים הגיעו לאוסטרליה, הם שאלו את אחד הילידים איך קוראים לחיה הזאת, והוא ענה "קן גורו", שזה באבוריג'ינית: "לא מבין". מכאן שבאבוריג'ינית "קן" זה "לא", ו"גורו" זה "מבין".
"נמאס לי כבר מסרטי טבע", התייאשה אמא, "תעבירו לאיזה סרט אמיתי". העברתי לאחד מערוצי הסרטים. "תסדר את הצבע", ביקשה ממני. "הסרט הזה בשחור-לבן", הסברתי. "מה פתאום?", סתרה אמא, "תסדר את הצבע!". "אבל הרגע ראית שבערוץ האחר יש צבע", צידד בי דורי. "אז הבעיה היא רק בערוץ הזה", סיכמה. "הסרט הזה צריך להיות בשחור-לבן", ניסיתי לשכנע, "זה 'רשימת שינדלר' של סטיבן שפילברג". "שמעתי על הסרט הזה, 'רשימת שפילברג'", הודיעה אמא, "הבנתי שסטיבן שינדלר הזה הוא אחלה סרטן". "אחלה מה???", התפלצתי. "סרטן", שנתה, "עושה סרטים". "זה כמו שלהיסטוריון את קוראת 'עבריין'", הקבלתי. "תגידי מפיק, תגידי במאי", לימד דורי, "שפילברג הוא 'אחד במאי'". "לשפיגלר הזה לא היה כסף להוסיף צבע?", תהתה אמא. "בטח שכן", השבתי, "אבל זה סרט תקופתי". "לא נכון!", פסלה אמא, "היה צבע בסרטים גם בתקופתי!". "הסרט הזה זכה באוסקר", חידשתי, "וגם היהודים שבסרט זכו באוסקר, שינדלר...". "הסרט הזה ממש לא מצחיק", התאכזבה אמא. "'רשימת שינדלר' זה לא סרט מצחיק!", הזדעקתי. "זה בדיוק מה שאמרתי!", חזרה אמא. "זה סרט שואה", ציין דורי. "תירגע", הרגיעה אמא, "הוא לא כזה גרוע". "לא, זה סרט על השואה", דייק דורי, "רק שאצל שפילברג הנאצים אף פעם לא מנצחים". "הסרט שאני הכי אוהבת זה 'החברים של אלכס חולה אהבה משיכון ג'", שיתפה. "אין ספק שאת חיה בסרט", קבעתי. "אני חיה בסרט?", השתוממה, "אתה חי בסרט אימה!". "אני מת על סרטי אימה", שיתפתי, "יש בהם 'עלילת דם'. אגב, שפילברג גם ביים סרט אימה, 'מלתעות'. היה שם 'כריש דם'". "הסרטים הכי טובים בעולם זה הסרטים הישראלים", הביעה אמא את דעתה, "הם גם היחידים שאפשר להבין אותם, כי הם בעברית. אני הכי אהבתי את הסרטים של אורי זוהר, 'מצילים' ו'הצילו את המציץ'. אהבתי גם את הסרטים של אפרים קישון, גם הוא אחלה סרטן". "אין ספק ש'קישון' הולך ביחד עם 'סרטן'", הברקתי. "במיוחד אהבתי את הסרט שלו על העולים החדשים, 'סלח לי שבאתי'", המשיכה, "ואת 'השוטר אז-אולי'". "אני אוהב את הבמאי הטייוואני, אנג לי", ציינתי. "תחליט!", דרשה, "הוא טייוואני או אנגלי?". "נמר, דרקון" זה סרט של לי", המשכתי. "זה לא סרט שלך!", כעסה אמא, "ואמרתי שנמאס לי כבר מסרטי טבע!".