פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 14 שנים ו-4 חודשים חנוכה בשבועות אילן

  ביום שישי בצהריים, נשארתי עם אמא בבית, ודנּו בענייני דיומא. "גדי, תראה את הבית שלנו", הסבה אימי את תשומת לבי, "הטיח מתקלף, הרצפה מלוכלכת, יש דליפה באמבטיה וסתימה בכיור של המטבח. מי אחראי על הבית הזה?". "את!!!", האשמתי, "תמיד טענתי שיש לנו בעיות בבית, ושבאתי מבית הרוס". "אז עכשיו אני צריכה לטפל בבעיות האלה במקום לבשל עוף", התאכזבה. "אז לפחות יצא מזה משהו טוב אחד", התנחמתי, "אם ככה, אז מה אוכלים?". "את הלב", צחקקה. "כבר סיפרת את הבדיחה הזאת פעם", הזכרתי, "גם אז היא לא הצחיקה". "אל תדאג, יהיה עוף בסוף", הרגיעה עופרה, "כמו שאני תמיד אומרת: 'עוף טוב, הכל טוב'". "הבישול שלך הוא 'עוף הדרך'", החמאתי, "אולי תפתחי בבית לול תרנגולות?". "אבל מה יהיה עם הריח?", שאלה. "התרנגולות יסתדרו", הבטחתי, "לול בבית היה חוסך לך הרבה. אפילו כשהייתי תינוק שמת אותי בלול". "אפילו בתור תינוק עשית לי צרות", האשימה. "את כועסת עליי שעשיתי לך צרות בתור תינוק?", התפלאתי. "לא רק אתה, גם דורי", הכלילה, "דווקא בשמת לא עשתה לי בעיות בתור תינוקת". "נכון", הסכמתי, "היא שמרה אותן לימים שהיא תהיה גדולה". "היה לי הרבה יותר קל אם אתה ודורי הייתם בנות", העריכה. "כשלמדתי סטטיסטיקה, רצינו לראות מהי ההסתברות לבנים ובנות במשפחה בת שלושה ילדים", נזכרתי, "המרצה סימן בן ב-x ובת ב-y, ואמר ששלוש בנות זה yyy...".
  בזמן השיחה המלבבת, חזר דורי הביתה מלימודיו. "שלום, דוריהו!", קיבלה אותו, "איפה היית?". "בתיכון", השיב דורי בפליאה, "איפה יכולתי להיות? יצאתי לחופשה של שבועות". "מה???", נבהלה אמא, "עכשיו תהיה שבועות בבית?". "יצאתי לחופשה של חג השבועות!", הבהיר דורי. "אמא, אין לך שיר לשבועות?", חקרתי. "בטח שיש לי", ענתה, "חג, חג, חג, חג, חג, חג שבועות". "אבל זה השיר שלך לכל חג!", זעמתי על הרמאות, "אני שונא את חג השבועות. כשהייתי חייל צעיר, הפז"מניקים אמרו לי שאני אשתחרר בעוד שלושה שבועות- לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, אחריו"... "לרגל שבועות, קיבלנו היום תעודות", גילה דורי, "אמא, הנה התעודה שלי. אני צריך חתימה שלך". "אתם לומדים חינוך גופני?", הזדעזעה אמא, "לדעתי, זה מוקדם מדי". "חינוך גופני זה התעמלות!", תיקן דורי. "מצטערת", התנצלה, "חשבתי משהו אחר. ועוד שיש לך בזה ציון 95. אבל מה זה צריך להיות הציונים האלה? מתמטיקה-5, אנגלית-5, פיזיקה-5?". "5 יחידות!", זעם דורי. "סליחה", התנצלה שנית, "חמסה, חמסה, חמסה". "אמא, גם הציונים שלך היו 5", הזכרתי לה, "מתוך 100". "יש טעות בתעודה", הבחינה, "כתוב פה פיזיקה במקום פיסיקה. פיזיקה לא כותבים ב-ז'". "נכון", הסכים דורי, "פיזיקה כותבים בעט או בעיפרון"... "אני יודע שלדורי יש בעיה גדולה בפיזיקה", שיתפתי, "אין לו כימיה עם המקצוע הזה. הוא גרוע בו, מכל הבחינות". "אני רואה שגם אתה עוד לא הגעת ל'בגרות מלאה'", הבחין דורי. "במבחן האחרון הוא קיבל רק 65, ה'גאון' שלנו", המשכתי. "למה אמרת 'גאון'?", התפלאה אמא, "65 זה לא ציון טוב". "הקשר היחיד שלו ל-5 יחידות, זה ה-5 יחידות פיתות שהוא קונה", הוספתי. "יש לי במקצוע הזה את המורה הכי גרוע בהיסטוריה", תירץ דורי. "בהיסטוריה?", התפלאה שוב, "לא דיברנו על פיסיקה?". "כן, דורי", הסכמתי, "גם הרצפה קצת עקומה". "יש עוד סיבה", המשיך אחי בתירוציו העלובים, "השנה למדנו חומר קשה, 'חשמל ומגנטיות'". "מגנט זה באמת חומר קשה", הסכימה עימו אימו, "הוא עשוי מברזל". "דורי", הסתקרנתי, "למה הלכת למגמה פיזיקאלית, אם אתה חלש בפיזיקה?". "בכיתות ט'-י' היה לי 100 בפיזיקה, בגלל שלמדנו חומר קל", הסביר, "אבל במגמה פיזיקאלית לומדים חומר לא קל". "קל וחומר!", אישרתי. "יש במקצוע הזה שאלות ממש קשות", הדגים דורי, "למשל: 'פרוטון, דאוטרון וחלקיק אלפא נכנסים במאונך לתוך שדה מגנטי'... זה נשמע כמו התחלה של בדיחה. גדי, אולי תעזור לי בפיזיקה? "Let's get Physical. "תמורת סכום סמלי", הסכמתי, "שים לי 100 שקל ביד". "כל כך מתאים לך לגבות כסף אפילו מאחיך", התאכזב דורי, "אם כך, אני מוותר על שירותיך, וחייב לקנות את הספר שיעזור לי". "איזה? 'תהילים'?", עקצתי. "נכון, צריך לקרוא ספרים, זה חשוב", צידדה אמא, "תלמד ממני". "אבל את לא קראת ספרים!", קרא דורי. "ואתה רואה מה יצא!", הצבעתי על אמא. "אז עכשיו אני טס לקנות את הספר!", הצהיר דורי, "אני חייב לרוץ לפני שיסגרו את החנות. יש לי גם כמה דפים לצלם שם". "אז אל תשכח מצלמה!", הזכירה אמא.
  דורי מיהר לחנות ספרי הלימוד, ושאל את המוכר: "הגיע הספר 'זרם חילופין'?". "קיבלתי היום 'זרם חילופין'", יידע המוכר, "שמונים שקל". "זה נראה בדיוק כמו הספר שיש לאח שלי", הבחין דורי. "זאת מהדורה חדשה", הסביר המוכר. "משנים עמוד אחד, וקוראים לזה מהדורה חדשה", התלונן דורי, "לכן אני לא יכול להשתמש בספר משומש, אלא נאלץ לקנות ספר חדש בשמונים שקל". "ראית איזה גנבים?", הצטרף המוכר לתלונתו. "מי יחנך את משרד החינוך הזה?", התמרמר דורי. "זה הכל?", שאל המוכר. "לא", השיב דורי, "יש לי עוד הרבה מה להגיד עליהם". "לא, התכוונתי אם זה כל מה שאתה צריך", הסביר המוכר. "יש לי גם כמה דפים לצלם", נזכר דורי, וניגש למכונת הצילום. "אתה מסיים השנה?", התעניין המוכר. "כן, רק עוד כמה דפים", התנצל דורי. "לא, שאלתי אם אתה מסיים את התיכון השנה", הבהיר את עצמו המוכר. "לא, יש לי עוד שנה", השיב דורי, "אני עולה ל-י"ב, ובשנה הבאה אני אהיה You’d Better". "גם אני למדתי בתיכון 'מכבים'", גילה המוכר. "אבל חשבתי שהתיכון קיים רק חמישים שנה", פלט דורי, ומיד התנצל, "מצטער, חוסר הטאקט של אחי מדבק". "אתה בטח אח של גדי דר", הקיש המוכר, "אז אתה מסיים השנה?". "לא", הזכיר, "אמרתי לך שאני ב-י"א". "לא, עם הדפים", הבהיר המוכר. "כן, סיימתי", הודיע, "הנה הכסף. למסור דרישת שלום לגדי?". "אין צורך", נפרד המוכר לשלום.
  דורי חזר לביתו, ומיד התנפלתי עליו: "דורי, שמעת שחבר שלי, ליאור, קנה דירה?". "קנדי רע?", נכשל לשמוע, "חשבתי שהוא הודי טוב". "גדי", פנתה אמא, "הוא עדיין עם ההיא?". "הוא תמיד היה טיפוס אימהי", כשלתי אני לשמוע, "הוא וחברה שלו עושים חנוכת בית מחר בערב. יצא להם טוב לחגוג משהו חדש בחג הביכורים". "הבנתי!", קלטה, "אנחנו מבקרים אותם בגלל שזה 'חג הביקורים'!". "שתקי!", השקטתי, "את תעירי את אבא!". "יפה שאתה דואג לאבא שלך", שמחה אימי. "אני לא דואג לאבא", הבהרתי, "אני דואג לך". "זה בסדר", הרגיעה, "כשהוא ישן, שום דבר לא יכול להעיר אותו". אבא התעורר, ויצא מחדר השינה. "היי, מותק", סינן. "היי, ארנון", ענתה אשתו. "מי דיבר אלייך?", כעס, "היי, דורי". "ארנון, אתה בא לחגוג איתנו את החנוכה?", התעניינה. "חנוכה?", התפלא, "אבל אנחנו בשבועות!". "חנוכת בית", מיהרה לתקן. "אז דברי ברור!", פקד, "שלא תמצאי את עצמך חנוקה!". "יש חנוכת בית של שרון וליאורה", יידעה אמא. "ליאור ושרונה!", תיקנתי, "יהיו שם שרונה, ליאור, חברה של שרונה...". "אני יודע שליאור הוא חברהּ של שרונה", הודיע אבא. "הוא החבר של שרונה", תיקנתי, "התכוונתי שבנוסף אליהם תהיה שם גם חברה של שרונה". "אז הם בטח רוצים לעשות את זה הערב, כי מחר בערב זה שבת", הבין ארנון. "להפך", סתרתי, "הערב זה שבת. עושים את זה מחר בערב, במוצאי שבת". "דתיים מפגרים!", זעק, "יום צריך להיות משעה 12 בלילה עד 12 בלילה למחרת". "אני לא דתייה, ברוך השם", הקדימה אמא ואמרה, "אבל גדי צודק". "אבא, מה יש לך נגד דתיים?", הגנתי. "אני לא נגד דתיים, אלא נגד יהודים דתיים", הדגיש אבי, "שומרים מצוות, שומרים שבת, שומרים כשרות, שומרים מסורת. הדתיים האלה, אין להם אלוהים! צריך לקרוא ל'דוס-באסטרס'!".
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.