מגדל העמק, בעשר בבוקר
בעשר בבוקר, ביום סתיו חמים, ליד הקניון במרכז מגדל העמק. דמות גבוהה על שפת המדרכה, הילת תלתלי פלטינה גדולים, בלתי טבעיים בעליל, קלסתר חזק, חצאית מיני קצרצרה, שחורה, מבד קל, דקיק, מסולסלת מעט בשוליה, דומה יותר לתחתונית, ומתחתיה רגליים ארוכות, שעירות – ספק רגלי גבר, ספק רגלי פמיניסטית מוצהרת – עומדות בסתירה גמורה לחצאית, לתלתלי הפלטינה.
כל החזיון הזה, שהיה נראה במקומו ליד מועדון לילה יפואי בשעה שלוש לפנות בוקר, התלוש כל כך מן המקום והזמן, איננו מעורר שום תשומת לב מיוחדת בין אנשי היישוב, העוברים לידו – לידה? ללא מבט שני. רק אני, עוברת אורח מקרית, לא-שייכת, מטילה מבט תימהון בלתי נשלט וממשיכה בדרכי, תוהה.
נמיה בדרך למרכול
חיפה, שכונת נוה שאנן בשעת בוקר מאוחרת. רחוב מגורים ומסחר הומה אדם. המכונית שלנו עוצרת ברמזור. על מעבר החציה נחפזת נמיה מצד אחד של הכביש לצדו השני. רגליים קצרות נושאות גוף ארוך וגמיש, זנב ארוך נגרר מאחור. נמיה באמצע הבוקר בלב שכונת מגורים. הלולים שמורים מדי, כנראה, ולא נותר לה אלא להוציא כסף בכספומט ולמהר אל המרכול ממול, לקנות עוף קפוא לשבת.
מסרגות להיפי
חודש יולי באמסטרדם, שנת 1982. מרכז העיר הומה תיירים. אנחנו מטיילים ברחובות המסחר הצפופים, בין דוכני מציאות, בין חנויות גדולות וקטנות, מאכילים יונים בכיכר הדאם, מסתכלים בארמון, מחפשים מקום לשבת רגע, לנוח קצת מכל הגודש הצבעוני, הרועש, הזול והצעקני, נקלעים לבסוף אל כיכר קטנה, שקטה, מעט ירק וכמה ספסלים. על אחד הספסלים, מול מזרקה קטנה, יושב היפי מגודל: שיער ארוך ומדובלל, עגילים, בגדי היפי ססגוניים, כתובות קעקע על זרועותיו ובידיו מסרגות והוא סורג, בשקידה של סבתא מסורה לצמד נכדים.