אילו הייתי עמוס עוז הייתי כותבת יומן.
הייתי ממשיכה את מסורת ילדותי ושופכת למחברות כל אות ורגש, מסכמת לעצמי מה חוויתי מה הייתי מי אני ולאן פניי.
הייתי משוויצה בקיומי בפני עצמי. טופחת על השכם ומספרת הכל.
אבל אני לא עמוס. אני עוד לא יודעת. ואני לא מצליחה לכתוב.
ביליתי ינקות וילדות ונערות ובגרות בין ובתוך המילים,
ואני לא מצליחה לכתוב.
אני לא יודעת מתי המעצור ביסס את עמדתו קבע, אבל ביסוסו חזק ומכאיב.
אני. לא. כותבת.
רק שברים קרעים תיאורים קצרים, חטופים, שבעזותם משתחלים בין אבני החומה ופורצים החוצה מתנשפים.
מין מעצור שכזה שלא נותן לשוט קדימה ומשאיר ברירה אחת, להביט לאחור.
אז אני מביטה, וקוראת מי הייתי ב17 שנותיי הטובות והמהירות. לעיתים אני מתפעלת ולעיתים אני צוחקת. יש קטעים שבהם אני עוצרת דמעות ואוצרת אותן על גלגל העין, ויש קטעים שמצמררים אותי מבושה.
מוזר להכיר את עצמי ככה מקרוב. לקרוא אותי ולהתמקד באינדווידואל שבי. חזרה פנימה למקור ולעצמי. טוב להתמקד בעצמי. לשקוע בחיי ובגאוותי ובי ורק בי ורק בי. אולי רק כך אוכל לפרוץ החוצה.
#האובדן הראשון#
לפני שנתיים וארבעה חודשים.
אני דופקת בקול, אבל בפנים המולה, קריאות וקירקוש צלחות. אפשר לטעות ולחשוב שאני עומדת בפתח של בית רגיל לחלוטין, אילולא המעקה הרפואי שמעטר את המדרגות.
בסופו של דבר שומעים את הדפיקות המבוישות שלי, ואני נכנסת לבית המואר, שמקושט בטעם ייחודי, טעם של חגית. והיא היא העומדת במטבח עם אמא שלי, צוחקת ומכינה סלטים ופוקחת עין משגיחה על נריה והילה בריביהם. יש בה דוחק עצום, מין מתח בשרירים, אבל היא מחייכת בין המטבוחה לחצילים ומוסיפה גם צחוק מבדיחה מטופשת במיוחד שאמא שלי זורקת לה. שני, הבת הגדולה, מסתובבת בין שיחתן עם סינר משובץ פלפלים ודואגת לעוף ולפלטה, למקרר וליאיר, בן 14, שמסתובב בבית ללא מטרה. פשוט כך, הולך מדלת אחת לשנייה, בין המטבח למסדרון ובין הסלון למרפסת, ובין ה"בין לבין" הוא עוצר בתחנות אקראיות, כמו ספר גמרא פתוח או מדף נרות השבת, ומתחמק בכל כוחו ממבטינו הדואגים, ממבטי המציצני.
נריה והילה שוברים את הרושם המתוח של הבית. נריה מציק לה, היא צועקת. הוא חסר מנוחה ולא מתרצה והיא חדת מחשבה ורצון. המחול שלהם בין צעקה לדיגדוג ובין צחוק לדאגה הוא מחול תאומים מיוחד שכמו מתאים רק להם. נריה והילה, הילה ונריה. השמות שלהם מרחפים באוויר כמו נזיפה, כמו פינת הסלון, כמו ויטרינה עם פיצ'עפקס משפחתיים. משהו הגון ורגיל ומעצבן.
מהמסדרון שומעים זימזום מתמשך, ואני כבר יודעת לשייך אותו לאבא, שכל חיי אהבתי להקשיב לזימזומיו הבילתי פוסקים, בעיקר כשהוא חוזר הביתה מהתפילה והוא מוצף אור. ככה אבא שלי, גם כשיצפה בכדורסל יזמזם קדושה.
עת לקידוש, וכולנו מתנקזים טיפין טיפין אל המסדרון, אל קצהו, אל הדלת הפתוחה ואל החדר הירוק וורוד בטעמו הייחודי, הד לחגית, טעם של שני. מצחיק הביטוי "טיפין טיפין". באמת כך נראנו, כמו טיפות המתנקזות לחור אחד בלי דעת, אובדות וזורמות עם כיוון הנפילה.
החדר מצועצע, קופסאות ורודות פרוותיות, ומראות ופסלוני חרסינה. לא מתאים לילדה בת עשרים ושתיים, וגם לא לגבר הקירח, הנפוח, השוכב בגבו אלינו במיטה.
את פניו אני לא רואה, רק את הכיפה המונחת בעייפות על ראשו. נדמה שגופו חסר חיים, עייף ודומם, ורק ידו הלבנה והרופסת אחוזה בידו של אביחי.
אביחי בן העשרים, שמשרת בצבא כג'ובניק ובבית כאבא, כמטפל, כאח. בעיקר כאבא.
קידוש, ואמא לוחצת את ידה על כתפי, חושבת שאני זקוקה לחיזוק מול המראה הזה, של משפחה מאוחדת סביב מיטת חוליו של אביה. אמא מצחיקה, אני זקוקה לחיזוק? תסתכלי, תסתכלי על שבע הדמויות שמולנו ותביני שאני ברת המזל.
נריה נכנס באמצע, צורח וצובט ומציק, וידה של חגית לא מרסנת אותו, אבא שלי הוא זה שמפריד בינו ובין הילה. יאיר ממשיך בתנועותיו חסרות המטרה ומבטו משוטט על תחום של שתיים על שתיים, שלא ייאלץ לפגוש במבטו את מבטי האורחים, אנשים שהוא לא מכיר מספיק ושחוזים ברגע האינטימי והקשה ביותר במשפחתו.
מופע הראווה של האובדן, שעוד לא הגיע רישמית אבל הנה הוא כבר כאן, מזמזם עם אבי את צלילי הקידוש השקט.
נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים
למה דווקא עמוס? זה ארוך, ומתפתל בין גאווה לענווה חזרה לגאות ואז לשפל גדול, אבל בואו פשוט נסכם שאם הייתי עמוס עוז, הייתי מסוגלת לכתוב על עצמי, לספר לעולם מי אני ומה אני מאמונה שלמה שאני שווה את הקריאה, כי אני זה אני ואני זה דבר גדול.
אז זה רק חלק קטן, חלק קטן קטן מה"אילו הייתי" שלי, אבל כששוטטתי במחברות בניסיון לחפש מי אני מה אני מה רציתי מה ארצה, הקטע הזה תפס את עיני. בכתיבה המקורית הוא היה נקי לחלוטין מניסיונות התייפיפות, כולו אמת ורגש. לא הצלחתי לצטט אותו במדוייק, להעתיק כל אות ואות בגולמיותה, לא הצלחתי לא לעבד - אבל אני חולמת שיום יבוא ואפרוס הכל החוצה בלי למצוא חן ובלי לחשוב הלאה, פשוט לכתוב מה שמרגישים ולא מה שחושבים ולמשש את היושר הפשוט שבכתיבה.
#קסיופאה#
לפני שנתיים ושלושה חודשים.
חזרתי הביתה במוצאי שבת. הייתה שבת טובה. קצת בודדה, אבל טובה. בודד במשפחה, בעיקר כי הכתה בי ההכרה שהשיחה הכי ארוכה שלי עם בן משפחה בשנה האחרונה הגיעה לאולי עשר דקות.
ניחמתי את עצמי בדרך, ניחום על כל צעד שקירב אותי הביתה. חניכים, חברים, בית ספר, מועצה - אני לא בודדה, כן? את לא הקטנה קטנה קטנה שאין מי שיהיה שם בשבילך.
אבל לניחומים יש נטייה מעצבנת להכניס אותך בדווקאיות אופיינית עמוק יותר ויותר לרחמים העצמיים.
אז חזרתי הביתה ודיברתי עם רעות בטלפון, כי רציתי לשמוע הוכחה אמיתית שאני לא לבד. השמיים היו יפים יפים, שחורים, וחיפשתי את קסיופאה. סיפרתי לה "רעות, רעות, אני מחפשת את קסיופאה". היא לא הבינה מה ניסיתי להגיד. לא כי לא אכפת לה, היא לא הבינה רק. לא הבינה.
בשער הבית שלי התחלתי להסביר לה, מאמץ אחרון, חבל הצלה, שאולי היא תבין מהי קסיופאה! ואז ב"קאסי-" הסוללה החליטה שדי לה והטלפון נכבה.
לבד לבד לבד, קטן קטן קטן.
למחרת בבוקר ראיתי את ההודעה מהלילה הקודם:
מצאתי את קסיופאה, הבנתי מה דיברת!
הלב שלי פעם משמחה.
***
מעובד מתוך המחברות של "אילו הייתי עמוס עוז"
הכתב בקטע הזה פשוט רוקד מהתרגשות.
נכתב לפני 7 שנים ו-6 חודשים
